קוד: ביאור:משלי א14 בתנ"ך
סוג: דיון1
מאת: אראל וגליה סגל-הלוי
אל:
אחת הדרכים לעורר בילד את הרצון להתרחק מפיתויים הוא לעורר בו את רגש האחריות לגורלה של המשפחה. כך ניתן ללמוד מדברי החכם לבנו:
משלי א14: "גּוֹרָלְךָ תַּפִּיל בְּתוֹכֵנוּ, כִּיס אֶחָד יִהְיֶה לְכֻלָּנוּ
"
מקובל לפרש, שהפסוק הזה הוא ציטוט מדברי החטאים שמנסים לפתות את הבן: "גורלך תפיל בתוכנו - אם תרצה תחלוק, או אם תרצה יהיה בשותפות -
כיס אחד יהיה לכולנו - ביחד
" (רש"י, ודומה לזה
מצודות); לפי זה, הפסוק קשור לפסוקים הקודמים - בפסוקים הקודמים הם הציעו לו פיתויים חומריים, ובפסוק הזה הם מציעים לו פיתוי חברתי - אחדות ושותפות; ראו
פיתויי הגברים החטאים.
אך אפשר לפרש, שהפסוק הזה הוא דבריו של החכם, המזהיר את בנו ואומר לו: "אם תלך עם החוטאים,
תפיל את
הגורל שלך, אבל הגורל שלך נמצא
בתוכנו, כלומר תפיל גם אותנו יחד איתך!
כיס אחד יהיה לכולנו - לכולנו יש "חשבון משותף", כשאחד נופל - כולם נופלים!". לפי זה, הפסוק קשור לפסוקים הבאים -
בני! אל תלך בדרך איתם!.
הדובר בקטע הוא שלמה המלך, והוא פונה אל בנו, ומזהיר אותו, שאם יילך אחרי חטאים, הוא עלול להפיל את כל שושלת המלוכה.
ואכן, בנו של שלמה - רחבעם - שמע בקול יועצים חטאים (מלכים א יב), וגרם לחלוקת הממלכה - בדיוק כפי שחזה שלמה... (ע"פ גליה).
גורלך תפיל בתוכנו – זה התורה שהיתה גורלו של הקדוש ברוך הוא; כיס אחד יהיה לכלנו – שאמרו נעשה ונשמע."
ופירש הרב כלב פייבל שלזינגר: " אם כן, מצד עצמו מובן והגיוני הרעיון של
המדרש; רק שקשה להבין מה ראה אומרו לתלות רעיון כזה דוקא בדברי כנופיית הפושעים
גורלך תפיל בתוכנו כיס אחד יהיה לכלנו. אלה הם פה נאה שיאמר נעשה ונשמע! הלא נאמר עליהם
בני! אם יפתוך חטאים, אל תבא! אם יאמרו: „לכה אתנו, נארבה לדם נצפנה לנקי חנם,
נבלעם כשאול חיים ותמימים כיורדי בור, כל הון יקר נמצא נמלא בתינו שלל!“ כזאת היא החבורה המזמינה את הנער להצטרף אליה לאמור: „
גורלך תפיל בתוכנו “
ומבטיחה לו „
כיס אחד יהיה לכלנו “! כמה מוזר הרעיון להדביק לשודדי הדרכים האלה בני הבליעל רמז לנשגב וליקר
בכל היצירה הרוחנית שיצר עם ישראל מעולם, למאמר שזיכה כל אחד ואחד מהם בשני כתרים
שקשרו להם מלאכי השרת בשעה שקראו במעמד הר סיני כל העם פה אחד
כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע!
אבל הנה, בו במקום שאנחנו משתוממים על זרות סגנון המדרש, שם אנחנו מתפעלים מחכמתם
של חכמי המדרש.
החוקים השכליים, אומר החבר במאמר השני של ספר הכוזרי, הם הקדמות והצעות לתורה הא·להית. ולא עוד, אלא
שהחוקים השכליים, אשר כוללם תחתיו המונח „דרך ארץ“, הם המה יסודותיה ועמודיה ואדניה
של התורה. אי אפשר בלעדם איזה קהלה שתהיה
מבני אדם, עד שקהל הלסטים, פושעים שאין כל התחברותם
אלא לשם פשע, אי אפשר שלא יקבל הצדק
ביניהם: לא רק סדר ומשטר כלשהו הם מוכרחים לשמור, אלא
אף להתקשר ולהתחייב שלא יעולל האחד מהם עוול לאחר, שכל אחד יקבל חלקו הראוי לו מן
השלל, שלא יניחו מלכבד זה את זה ויעזרו באמונה איש לרעהו, ואם לא, לא היתה מתמדת חברתם: אם אין שוררים ביניהם נאמנות והערכה הדדית, לפי שכל אחד מהם רואה רק את
תועלתו הפרטית ואינו משגיח כלל בטובת חבריו ורצונותם, אז אין קיום לכל החבורה.
מעתה אנחנו עומדים על עומק כוונתו של
המדרש באומרו
גורלך תפיל בתוכנו כיס אחד
יהיה לכלנו – שאמרו נעשה ונשמע: אם אותם חטאים
שאין מטרה להתחברותם כי אם לשלול שלל ולבוז בז, לחמוס חלשים ולשפוך דם נקיים, אם
אפילו הללו מוכרחים לומר כיס אחד יהיה
לכלנו, שאם לא כן אין קיום לכנופייתם – על אחת כמה וכמה צריכים ישראל, האומרים כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע, להתחבר ולהתחזק
ביחד, שאם לא כן אי אפשר להם לעשות רצון הא·להים ולקיים את מצוותיה הקדושות של
התורה.מצד עצמו בעצם אין קושי להבין את הרעיון
המובע במדרש הזה. אין מצוות התורה יכולות להתקיים, אלא רק אם בני ישראל הדרים במקום
אחד מלוכדים יחדיו באגודה אחת. שאם לא כן לא יכול היחיד לקיים את חוקי התורה. היחיד אינו יכול לדאוג
ללימוד תורה לילדיו אם אין כל האבות משתתפים ביחד בהחזקת המורים, אין סיפק בידו
להחזיק לבדו מערכות צדקה וגמילות חסדים … בקיצור, בלשון המדרש: רק אם הכל אומרים
כיס אחד יהיה לכלנו, רק אז הם יכולים לומר
גם כן
כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע.
" (דרשות בר נש - תרגם דוד ויסקוט).
ר' יונתן ערק חד מן תלמידוי לגביהון, אזל ואשכחיה עבד בן אפטוניות, שלהון מיניא בתריה כך אמרין ליה ולא כך כתיב גורלך תפיל בתוכנו כיס אחד יהיה לכולנו? והוה פרח ואינון פרחין בתריה, אמרין ליה רבי איתא גמול חסדא להדא כלתא, הלך ומצאן עסוקים בריבה אחת, אמר לון כן ארחיהון דיהודאי עבדין, אמרין ליה ולא כן כתיב בתורה גורלך תפיל בתוכנו כיס וגו'? והוה פרח ואינון פרחין בתריה עד דמטא לתרע וטרד באפיהון, אמרין ר' יונתן אזיל גלוג לאמך דלא הפכת ולא איסתכלת בן, דאילו הפכת ואיסתכלת בן יותר מן מה דהוינן פרחין בתרך הוית פריח בתרן." ( דף מקורות איגרת השמד, מטמון).