קוד: ביאור:משלי ו26 בתנ"ך
סוג: דיון1
מאת: אראל
אל:
משלי ו26: "כִּי בְעַד אִשָּׁה זוֹנָה עַד כִּכַּר לָחֶם, וְאֵשֶׁת אִישׁ נֶפֶשׁ יְקָרָה תָצוּד
".
הפסוק מתאר שתי סכנות שהמצוה והתורה מצילות מהן:
הסכנה הראשונה היא הזנות - הרדיפה אחרי תאוות ותענוגים; הפיתוי הזה עלול לרושש את האדם לחלוטין - הוא עלול להתמכר ולהשקיע בזה את כל רכושו: כי בעד אישה זונה - עד כיכר לחם.
הסכנה השניה היא הניאוף - הריסת המשפחה; מעשה זה פוגע לא ברכושו של האדם אלא בחייו (נפש = חיים), בנפשו ובנפשם של בני משפחתו; גם אם לא ייגמר לו הכסף - ייגמרו לו המשאבים הנפשיים, הנפש היקרה והעדינה שלו "תתבזבז": ואשת איש - נפש יקרה תצוד.
קשר טהור ואידיאלי מצוי רק באשתו שהוכיח לו ה'. לא כן הקשר עם זונה, הוא רק למען השקט התאווה הבהמית, כמו כיכר לחם המשקיט הרעבון, ואחרי אכלו לשובע לא ישים עינו עליו" (דברי יעקב על משלי ו לב, הערה 21).
2. חז"ל דרשו: "כל האוכל לחם בלי נטילת ידיים - כאילו בא על אישה זונה, שנאמר
כי בעד אישה זונה עד כיכר לחם
"
(תלמוד בבלי סוטה ד:). פירוש: "ידוע שהזנות עם נשים מוכנות לכך, מלבד שהאדם משפיל בזה ערכו האנושי... כך הוא עלול גם להשחית את גופו מצד החלאה והזוהמה המצויים באלה המופקרות לזנות... וחז"ל הליטו מחשבות בדבריהם כאן: אם אנו רואים אדם אוכל לחם בלי נטילת ידיים, ומזלזל כל כך בנקיות וטהרה, אין הדבר רחוק שיבוא גם על אישה זונה, כיוון שאינו מקפיד על קדושה וטהרה...
"
(הרב יעקב שכטר, "דברי יעקב"), ועוד: "חז"ל החמירו בעניין נטילת ידיים... והטעם לזה הוא, שעניין נטילת ידיים הוא העניין הראשון אשר זלזל בו המחוקק לנוצרים, כמבואר בספריהם, ששאלו אותו מדוע תלמידיו אוכלים בלי נטילת ידיים, והשיב 'מה שיצא מן הפה הוא טמא ומה שהולך לפה הוא טהור'... והמזלזל בזה הוי כמודה להם
"
(שם, בשם הרב צבי חיות).
כל אדם שיש בו גסות הרוח - לבסוף נכשל באשת איש, שנאמר: ואשת איש נפש יקרה תצוד" (רבי חייא בר אבא בשם רבי יוחנן, בבלי סוטה ד ב). וב"עיון יעקב" הסביר דרשה זו על-פי מאמר חז"ל הידוע: "
האי מאן דיהיר - אפילו אאינשי ביתו לא מיקבל" (בבלי בבא בתרא צח.), אדם גאוותן לא יצליח להסתדר עם אשתו, וכתוצאה מכך עלול להגיע לניאוף. ועוד: "
מי שיש בו גסות הרוח, אינו חפץ לשמוע בלימודים מאנשים יותר חכמים ממנו, ועל ידי זה הוא עלול ליפול בפח של המידות היותר גרועות, עד אפילו כדי זנות עם אשת איש" (דברי יעקב)
2. ויש שדחו פירוש זה ופירשו שהכוונה דווקא לנפש של תלמיד חכם: "האי - 'נפש יקרה'? 'נפש גבוהה' מיבעי ליה!? ועוד: 'היא תצוד' מיבעי ליה!? אלא... כל הבא על אשת איש - אפילו למד תורה, דכתיב בה יקרה היא מפנינים - היא תצודנו לדינה של גיהנם
"
(רבא,
בבלי סוטה ד ב), "בן אדם שהוא הדיוט, אם נתפש הוא בעבירה, אין גנאי לו, למה -
שהוא אומר 'הדיוט אני, ולא הייתי יודע עונשה של תורה', אבל חבר, אם נתפש
בעבירה, גנאי היא לו, מפני שהוא מערב דברי טהרה עם דברי טומאה, אותה תורה
שהיתה לו יקרה - הוא מבזה אותה, שעמי הארץ אומרים 'ראו חבר שנתפש בעבירה
ובזה את תורתו'
"
(אלישע בן אבויה,
מדרש משלי (בובר) ו כג).