נזם זהב באף חזיר, אישה יפה וסרת טעם

קוד: ביאור:משלי יא22 בתנ"ך

סוג: דיון1

מאת: אראל

אל:

משלי יא22: "נֶזֶם זָהָב בְּאַף חֲזִיר, אִשָּׁה יָפָה וְסָרַת טָעַם"

כמו נזם זהב, שכאשר שמים אותו באף של חזיר הוא רק מדגיש את כיעורו ולכלוכו של החזיר -

כך גם אשה יפה אשר הטעם (תכונות האופי והשכל) סר והתרחק ממנה, היופי החיצוני שלה רק מדגיש את כיעורה הפנימי.

דקויות

נזם זהב באף חזיר = כששמים תכשיט יפה על בהמה מלוכלכת, הדבר אינו מייפה אותה אלא רק מדגיש את כיעורה.

טעם הוא התכונות הפנימיות המתגלות כלפי חוץ, ובמיוחד - השכל וההגיון של האדם;   אישה יפה וסרת טעם = כשלאישה יפה אין שכל, היופי החיצוני אינו מייפה את נפשה אלא רק מדגיש את חוסר-טעמה; כמו נזם זהב באף חזיר.

בשני המקרים, הפנימיות קודמת לחיצוניות: ניקיון הגוף קודם ליופיים של התכשיטים החיצוניים לו, וטוב-טעמו של השכל קודם ליופי של הגוף החיצוני לו: "הודיענו המקרא הזה, כי כאשר העדיים [התכשיטים] טפלה לגופים, כן הגוף טפל לנפש החכמה. וכאשר לא יתייפה הגוף המשוקץ בעדיים, כן לא תתייפה נעדרת השכל ביופי הגוף. ואמר 'אשה יפה', מפני שיבחנו בני האדם היופי מן הנשים [אנשים בדרך-כלל מייחסים חשיבות רבה יותר לתכונת היופי כאשר הם מסתכלים על נשים] , על כן הודיע, כי אישה סרת טעם לא תתייפה ביופי המראה והתואר, כאשר לא יתייפה גוף החזיר בנזם הזהב. כי כשהעיקר גרוע ופחות, לא יתעלה בטפלה..." (הרב יונה גירונדי).

חז"ל פירשו, שהיופי בפסוק זה הוא גם משל, ולפי זה הפסוק מתייחס לא רק לנשים אלא גם לגברים:

"אמר רבי יהושע בן לוי, בכל יום ויום בת קול יוצאת מהר חורב ומכרזת ואומרת אוי להם לבריות מעלבונה של תורה. שכל מי שאינו עוסק בתורה נקרא נזוף, שנאמר נזם זהב באף חזיר, אשה יפה וסרת טעם" (משנה אבות ו ב);   "נזם זהב באף חזיר - שאינו משמרו אלא הולך ונובר באשפה וממאיס, כן תלמיד חכם שחסר מטעמים של תורה הוא מאוס כמנודה הזה:" (ברטנורא שם).

"נזם זהב באף חזיר - אם אתה נותן כל כסף באף חזיר, הוא הולך ומלכלכו בטיט ובצואה, ואם אינו מדיחו - מורח, כך, אם הולך תלמיד חכם אצל זונה ועושה צרכיו עמה, מקלקל תורתו, לכך נאמר: נזם זהב באף חזיר. אשה יפה וסרת טעם - אמר רבי אלכסנדרי: שמסירה תורה ממנו. אבל כל מי שעובר על פתח ביתה ואינו מתאוה ליפיה, הקב"ה קורא לו צדיק, שנאמר: "תאוות צדיקים אך טוב, תקוות רשעים עברה" - מהו עברה? אמר רבי יוחנן: שעברה תקוותו של רשע באותה עבירה שעבר" (מדרש משלי (בובר) יא כב).

"נמצא, כי בהיות מדות הרעות קבועות באדם, נמנע הוא מלקיים התורה והמצות, וגם אם יקיימם יהיה שלא לשם שמים ובטורח גדול, ועליו נאמר נזם זהב באף חזיר וגו', כי עוד טומאתו בו מלובש תוך הקליפות, וכמו שאמרו רבותינו ז"ל (יומא עה:): "זכה - נעשית לו תורתו סם חיים, לא זכה - נעשית לו סם המות"" (שערי קדושה א ב).

הקבלות

מדוע נבחר דווקא החזיר כמשל ל"אשה יפה וסרת טעם"?

ויקרא יא7: "וְאֶת הַחֲזִיר - כִּי מַפְרִיס פַּרְסָה הוּא וְשֹׁסַע שֶׁסַע פַּרְסָה, וְהוּא גֵּרָה לֹא יִגָּר - טָמֵא הוּא לָכֶם"

החזיר הוא אחת מהחיות הטמאות, ויש לו סימן אחד של טהרה וסימן אחד של טומאה. סימן הטהרה הוא חיצוני - מפריס פרסה; וסימן הטומאה הוא פנימי - לא מעלה גרה (יש מפרשים, שחיות שאינן מעלות גרה נחשבות לטמאות, כי הן מעכלות את מזונן על-ידי שרצים שנמצאים במעיים שלהן; הרב אברהם קורמן, "הטהור והמותר"). אם כך, החזיר מסמל שילוב של חיצוניות יפה עם פנימיות מקולקלת. כך הבינו גם חכמי המדרש את משמעותו הרוחנית של החזיר, בביקורתם על מלכות רומי: "למה הוא מושלה לחזיר? אלא, מה חזיר הזה, בשעה שהוא רודף הוא מפשיט את טלפיו, כלומר שאני טהור, כך מלכות הזאת הרשעה גוזלת וחומסת, ונראית כאלו מצעת את הבימה" (בראשית רבה סה א).

ועוד: המילה גֵּרָה באה מהמילה גרון (החיה מעלה את מזונה אל פיה דרך הגרון), אך על-דרך הדרש ייתכן שהיא מסמלת גֵּרוּי יצרים: החיות הטהורות הן מעלות גרה, מעלות את גירוי היצרים לקדושה, כדרכן של נשות ישראל הצנועות והטהורות; אך החזיר אינו מעלה גרה, הוא מסמל גירוי לשם גירוי בלבד, ללא שום קדושה, כדרכה של אשה יפה וסרת טעם.

- מסקנה נוספת שאפשר להסיק מפסוק זה היא, שליופי דווקא יש חשיבות מסויימת - לאישה בעלת טעם, היופי הוא כמו תכשיט המעטר את חכמתה, כמו אביגיל:

• שמואל א כה3: "וְשֵׁם הָאִישׁ נָבָל וְשֵׁם אִשְׁתּוֹ אֲבִגָיִל, וְהָאִשָּׁה טוֹבַת שֶׂכֶל וִיפַת תֹּאַר, וְהָאִישׁ קָשֶׁה וְרַע מַעֲלָלִים וְהוּא כלבו[כָלִבִּי]"
• שמואל א כה33: "וּבָרוּךְ טַעְמֵךְ וּבְרוּכָה אָתְּ, אֲשֶׁר כְּלִתִנִי הַיּוֹם הַזֶּה מִבּוֹא בְדָמִים וְהֹשֵׁעַ יָדִי לִי"

כך גם ב משלי לא30: "שֶׁקֶר הַחֵן וְהֶבֶל הַיֹּפִי, אִשָּׁה יִרְאַת ה' הִיא תִתְהַלָּל" (פירוט).   וראו גם: יוון וישראל: האם היופי חשוב? / חגי הופר.

ישנו פסוק נוסף שבו הגוף נחשב כתכשיט לנפש, תהלים קג5: "הַמַּשְׂבִּיַע בַּטּוֹב עֶדְיֵךְ, תִּתְחַדֵּשׁ כַּנֶּשֶׁר נְעוּרָיְכִי".

בפסוק הקודם נאמר, משלי יא21: "יָד לְיָד לֹא יִנָּקֶה רָּע, וְזֶרַע צַדִּיקִים נִמְלָט", ופירשו חז"ל: "המרצה מעות לאשה מידו לידה בשביל שיסתכל בה - אפילו דומה למשה רבינו שקיבל תורה מהר סיני, לא ינקה מדינה של גיהנם; ועליו הכתוב אומר (משלי יא): יד ליד לא ינקה רע - לא ינקה מדינה של גיהנם" (מסכת כלה א א, תלמוד בבלי ברכות סא.). כנראה שגם בימיהם, כמו בימינו, היו חשפניות, והיו גברים ששילמו להן כדי להסתכל עליהן, וחז"ל יצאו בחריפות נגד גברים אלה (פירוט). הפסוק שלנו ממשיך את הרעיון ומגנה גם את החשפנית עצמה, אישה יפה וסרת טעם המבזה את יופיה כמו נזם זהב באף חזיר.