קוד: ביאור:משלי יב9 בתנ"ך
סוג: דיון1
מאת: אראל
אל: סגלות משלי
משלי יב9: "טוֹב נִקְלֶה וְעֶבֶד לוֹ, מִמְּתַכַּבֵּד וַחֲסַר לָחֶם
"
אדם נקלה, הלוקח את עצמו בקלות ועובד בכל עבודה שהוא מוצא כדי להביא לעצמו פרנסה, טוב יותר מאדם המחזיק את עצמו למכובד, מסרב לעבוד בטענה שזה "מתחת לכבודו", ונשאר רעב וחסר לחם.
נִקְלֶה = בזוי, לא מְכֻבָּד; כמו ש: קַל = לא כָּבֵד (ראו כבוד - קלון).
1. בקריאה ראשונה נדמה שהכוונה היא "אדם בזוי שיש לו
עֶבֶד, טוב יותר מאדם מכובד שאין לו לחם". אולם בקריאה זו יש כמה בעיות:
נִבְחָר שֵׁם מֵעֹשֶׁר רָב, מִכֶּסֶף וּמִזָּהָב חֵן טוֹב" ועוד (פירוט).
2. לכן נראה
שיש לפרש את הפסוק לפי ההופעה הבאה של המילה "עבד", בפסוק 11: "עֹבֵד אדמתו ישבע לחם
" (פירוט).
לו = לעצמו (ראו פסוקים נוספים שבהם כינוי הגוף מתייחס לאדם עצמו);
נקלה ועבד לו = אדם שהבריות אינן מכבדות אותו, וגם הוא לא מחזיק מעצמו יותר מדי, אך הוא עובד לעצמו ומפרנס את עצמו. אדם זה טוב יותר מ-
מתכבד = אדם שחושב את עצמו למכובד, מקפיד על כבודו, וכתוצאה מכך לא רוצה לעבוד, אינו מפרנס את עצמו, ונשאר חסר לחם.
בפסוק 11 נאמר, שאדם צריך לעבוד את אדמתו כדי שיהיה לו לחם (פירוט), וכאן נאמר שהאדם צריך לעבוד את עצמו כדי שלא יחסר לו לחם.
3. ולפי הניקוד, יש לפרש:
ועֶבֶד לו = הוא עבד של עצמו, הוא עובד בעבודות קשות אבל בשביל עצמו: "יותר
טוב
למי שנוהג
קלות
בעצמו והוא
עבד לעצמו
לעשות מלאכתו
להתפרנס בה, ממי שמחזיק עצמו
למכובד
ובוש הוא לעבוד עבודתו ובעבור זה
יחסר
לחמו
"
(מצודת דוד, ודומה לזה רש"י, מלבי"ם, הרב יונה גירונדי והגאון מווילנה).
וכך אמרו חכמי התלמוד: "לעולם ישכיר אדם עצמו... לעבודה שזרה לו, כדאמר ליה רב לרב כהנא: 'נטוש נבילתא בשוקא ושקול
אגרא ולא תימא גברא רבא אנא וזילא בי מילתא' (= פשוט נבלה בשוק וקבל משכורת, ואל תאמר 'איש חשוב אני ואין זה לפי כבודי')
"
(בבא בתרא קי).