קוד: ביאור:משלי יב18 בתנ"ך
סוג: דיון1
מאת: אראל
אל: סגלות משלי
משלי יב18: "יֵשׁ בּוֹטֶה כְּמַדְקְרוֹת חָרֶב, וּלְשׁוֹן חֲכָמִים
מַרְפֵּא
"
יֵשׁ מקרים שאדם מבטא בשפתיו שבועה או נדר הגורמים נזק רב לסביבתו, כמו דקירות של חרב; אולם ישנם חכמים היודעים לרפא את הדקירות בלשונם, בכך שהם מפרשים את הנדר בצורה שמונעת את הנזק.
לפעמים אנשים לוקחים על עצמם התחייבויות שגורמות נזק רב לעצמם ולסביבה. במצב זה, תפקידם של החכמים הוא לנסות לרפא את הנזק:
בוטה = מתחייב, נשבע או נודר; יש בוטה כמדקרות חרב = לפעמים אדם מתחייב בדבריו לעשות מעשה הגורם נזק לעצמו או לזולת.
חכמים = היודעים להקשיב ולדבר; ולשון חכמים מרפא = דבריהם של החכמים יכולים לרפא את הדקירות - הם יכולים בחכמתם לברר את הכוונה הפנימית העומדת ביסודה של ההתחייבות, ומתוך כך להוציא מההתחייבות את ה"עוקץ" הפוגע בזולת.
בתלמוד ניתן למצוא כמה דוגמאות של חכמים שהשתמשו בחכמתם כדי לתקן את הנזק החברתי הנגרם מהתחייבויות פזיזות:
א. "מעשה באחד שנדר מבת אחותו הנייה, והכניסוה לבית ר' ישמעאל וייפוה. אמר לו ר' ישמעאל 'בני, מזו נדרת?' אמר לו 'לאו!' והתירה ר' ישמעאל
"
(בבלי, נדרים סו.): בזמן התלמוד, היה מקובל שאדם מתחתן עם בת אחותו. אדם אחד נדר שלא יתחתן עם בת אחותו, דבר שגרם כנראה צער רב למשפחה ואולי אף סכסוך משפחתי. רבי ישמעאל דאג שהנערה תקבל טיפול יופי. אחרי הטיפול היא נראתה כל-כך יפה עד שהנודר לא הכיר אותה. רבי ישמעאל הסיק מכאן, שהנדר לא התייחס לבחורה עצמה, הוא התייחס רק למראה החיצוני שלה. כשהנודר אמר "לעולם לא אתחתן עם פלונית אלמונית", הוא בעצם התכוון לומר "לעולם לא אתחתן עם בחורה שנראית כמו פלונית אלמונית". ברגע שהמראה החיצוני משתנה, הנדר כבר לא חל, ומותר להם להתחתן -
ולשון חכמים מרפא.
ב. "רבי מאיר היה דורש בבית הכנסת בכל ליל שבת, והיתה שם אישה אחת שהיתה לומדת אצלו. יום אחד התארכה הדרשה, הלכה האישה ובאה לביתה וגילתה שהנר כבר כבה. אמר לה בעלה: איפה היית?! אמרה לו: שמעתי את הדרשה. אמר לה: אני נשבע שלא תיכנסי לכאן עד שתלכי ותירקי בפניו של הדרשן. התגלה הדבר לרבי מאיר ברוח הקודש, ועשה את עצמו חולה בעיניו. אמר: 'כל אישה היודעת ללחוש לעין תבוא ותלחש על עיני'... באה אליו... אמר לה: 'רוקי בתוך עיני שבע פעמים, וזה ייטיב עמה'. אחרי שירקה, אמר לה: 'לכי אמרי לבעלך: אתה אמרת לי פעם אחת, ואני ירקתי שבע פעמים!' אמרו לו תלמידיו: 'רבי!... אילו אמרת לנו, היינו שולחים ומביאים אותו ומלקים אותו על הספסל עד שיחזיר את אשתו!' אמר להם: 'לא יהא כבוד מאיר גדול מכבוד קונו, ומה אם שם
הקודש, שנכתב בקדושה, אמר הכתוב שימחה על המים, בשביל להטיל שלום בין איש
לאשתו, וכבוד מאיר לא כל שכן?!'
"
(תרגום לעברית של
במדבר רבה ט כ, ודומה לזה בתלמוד ירושלמי סוטה א ד). ההתחייבות של הבעל, שאשתו לא תיכנס הביתה עד שתירק בפניו של הדרשן, היתה אלימה,
בוטה כמדקרות חרב - הוא רצה להכריח את אשתו לפעול בניגוד מוחלט להשקפת העולם שלה, ולפגוע בדרשן הנערץ עליה. תלמידיו של רבי מאיר הציעו לפתור את הבעיה באלימות נגדית - להרביץ לבעל עד שיתחרט. אבל רבי מאיר מצא פתרון יצירתי, שאיפשר לאישה לפעול בהתאם להשקפת עולמה ויחד עם זה להשלים עם בעלה. שני הצדדים יצאו מרוצים: האישה הרגישה שהיא עזרה לדרשן הנערץ עליה להתרפא מכאבי העיניים שלו, והבעל הרגיש שאשתו מכבדת אותו וממלאת את בקשתו. כך החזיר רבי מאיר את השלום ביניהם -
ולשון חכמים מרפא.
בוטה -
1. רבן גמליאל פירש שהמילה מציינת שבועה או נדר; כך אמר כאשר התיר נדר לזקן אחד, שנדר שלא יאכל לחם: "כל הבוטה, ראוי לדוקרו בחרב; אלא לשון חכמים מרפא" (רבן גמליאל ע"פ ר' יוחנן ע"פ רבה בר בר חנה; בבלי ערובין סד:, נדרים כב.); "
כך פתח לו: יש בוטה כמדקרות חרב וגו'. לאחר שנדר מן הככר - אוי לו אם יאכל, אוי לו אם לא יאכל: אם יאכל - הוא עבר על נידרו, ואם לא יאכל - הוא חטא על נפשו! כיצד יעשה? ילך אצל חכמים ויתירו לו את נדרו, שכתוב לשון חכמים מרפא" (ירושלמי עבודה זרה ז ב; תודה לשניר הראל שהפנה אותי למקור זה). על-פי רבן גמליאל:
שמסכסך את הבריות וגורם להם להרוג" (רש"י), או "
מציק ומזיק... בדברי גאוה ובוז נוגעים עד הנפש ומלבינים הפנים" (רבי יונה), או "
המדבר לשון הרע והמוציא שם רע" (מצודות); לפי זה:
מביא שלום בין אדם לחברו" (רש"י), או מבטל וסותר את דברי הגנאי והבוז של הזולת (רבי יונה), או משכנע את הרכלנים לעשות תשובה ולחדול מדיבוריהם הרעים (מצודות).
אם אחד חירף את חבירו בשם רע, ו[חבירו] הכהו, אף שעבר [המכה] בלאו ד" לא יוסיף ", וצריך כפרה - מכל מקום, אין עליו דין רשע כלל, אלא אמרינן: לבו רתחו, אין אדם עומד על צערו, שהרי יש בוטה כמדקרות חרב, דאין בושה גדולה מהוצאת שם רע, ו[המכה] אינו משלם אלא נזק וצער וריפוי ושבת" (ים של שלמה, בבא קמא ח מב; ראו גם על איסור ההכאה ותוצאותיו המשפטיות): מכיוון שהוצאת שם רע כואבת כמו מדקרות חרב, הרי שאם הנפגע החזיר מכות, למרות שאסור לו לעשות כך והוא חייב לפצות את המוכה, הפיצויים נמוכים יותר מאשר במקרה שלא היתה תקיפה מילולית.
ישנם פסוקים נוספים שבהם דיבור נמשל לנשק; ומצד שני, ישנם פסוקים נוספים שבהם דיבור נמשל לתרופה.