קוד: ביאור:משלי טו4 בתנ"ך
סוג: דיון1
מאת: אראל
אל:
משלי טו4: "מַרְפֵּא לָשׁוֹן עֵץ חַיִּים, וְסֶלֶף בָּהּ שֶׁבֶר בְּרוּחַ
"
לשון שמרפאת בדבריה את כאבי הנפש של הזולת דומה לעץ חיים, המציל את השומע ממוות נפשי או התאבדות; אולם סילוף ועיוות במילים או בטון הדיבור עלול לשבור את רוחו של השומע ולדכא אותו, כמו עץ הנשבר ברוח חזקה.
/ כדי לרפא את לשונו של אדם אילם, יש לחבר אותו לעץ החיים של נשמתו, שהרי הסילוף בלשון נובע משבר ברוחו של האדם.
הפסוק מקשר בין לשון, שהיא משל לדיבור, לבין רפואה. ניתן להבין את הפסוק בכמה דרכים - בדרך אחת הלשון מרפאת, בדרך השניה הלשון זקוקה לרפואה, ובדרך השלישית הלשון רפויה:
1. לרפא בדיבור
דיבור שמרפא נזכר במקומות נוספים:
יֵשׁ בּוֹטֶה כְּמַדְקְרוֹת חָרֶב, וּלְשׁוֹן חֲכָמִים מַרְפֵּא" = לשון חכמים מרפאת את הפצעים הנגרמים מהתחייבויות פוגעות שאדם לוקח על עצמו (פירוט);
צוּף דְּבַשׁ אִמְרֵי נֹעַם, מָתוֹק לַנֶּפֶשׁ וּמַרְפֵּא לָעָצֶם" = דיבורים נעימים מתוקים כמו דבש ומרפאים את הגוף (פירוט).
הפסוק שלנו מלמד, שדיבור כזה - מרפא לשון - יכול להיות עץ חיים = התקוה האחרונה שהאדם נאחז בה כדי להינצל ממוות; ישנם אנשים מיואשים ומדוכאים העומדים על סף התאבדות, ומילה אחת במקום הנכון יכולה לרפא את ליבם השבור ולהציל את חייהם.
אולם, כשמדברים עם אדם שנמצא במצוקה נפשית, ומנסים לרפא אותו בכוח הדיבור, צריך להיזהר מאד; כל דיבור בלתי-זהיר יכול להרוס הכל:וסלף בה שבר ברוח = עיוות אחד קטן ב"מרפא לשון", בלשון שתפקידה לרפא, עלול להביא ל"שבר ברוח", כלומר - לשבור את עץ-החיים כמו שעץ נשבר ברוח חזקה; כל מילה לא-זהירה עלולה לשבור בבת-אחת את התקווה היחידה של האדם שמנסים לרפא, ולדרדר אותו אל תהומות הייאוש.
הפסוק מדגיש את כוחה של המילה - היא יכולה לרפא ולהציל אך גם לשבור ולהרוס, כמו ב
משלי יח21: "מָוֶת וְחַיִּים בְּיַד לָשׁוֹן, וְאֹהֲבֶיהָ יֹאכַל פִּרְיָהּ
" (פירוט).
2. לרפא את הדיבור
יש אנשים שהדיבור שלהם פגום, מגומגם ומבולבל, או שהם אילמים לחלוטין. לפעמים הסיבה לבעיה היא שֶבֶר פנימי - שבר בתוך האדם עצמו או שבר בינו לבין המציאות. המרחק בין עולמו הפנימי של האדם לבין המציאות הוא כל-כך גדול, עד שהוא לא יכול לגשר עליו על-ידי דיבור, ולכן נאלץ לשתוק: וסלף בה - סילוף ועיוות בכוח הדיבור - הוא תוצאה של שבר ברוח.
במקרים אלה, אפשר
לרפא את
הלשון על-ידי
עץ חיים - לחבר את הפנימיות של האדם לשורשיה, ובפרט - לתורה: "אמר הקב"ה: ראה
לשונה של תורה מה חביבה, שמרפא את הלשון. מנין? שכן כתיב
מרפא
לשון עץ חיים, ואין עץ חיים אלא תורה, שנאמר (משלי ג) "עץ חיים היא
למחזיקים בה".... הרי משה, עד שלא זכה לתורה כתיב בו (שמות ד י) "לא
איש דברים אנכי". כיון שזכה לתורה, נתרפא לשונו, והתחיל לדבר דברים; מנין? ממה
שקרינו בענין "אֵלֶּה הַדְּבָרִים אשר דבר משה"
"
(ריש לקיש,
דברים רבה א א).
כשמשה היה צעיר, הוא לא יכל לדבר, כי לא מצא מילים לבטא את עולמו הפנימי הנעלה; רק כשקיבל את התורה, מצא את המילים והתחיל לדבר. התורה מחברת את שורשו ופנימיותו של האדם למציאות החיצונית שלו וממילא מצמצמת פערים בין עולמו הפנימי לעולמו החיצוני ובכך מביאה מזור ורפואה לנשמתו. כגודל הפערים בין העולם החיצון לעולם הפנימי, כן גודל ההפרעה והסילוף ורק התורה הקדושה היא זו שעוזרת לצמצם את הפערים (ׂע"פ גליה).
הנביא יחזקאל מנבא, שבעתיד ייצאו מים מבית המקדש אל ים המלח, ועל שפת הנחל שייווצר, יצמחו עצי חיים,
יחזקאל מז12: "וְעַל
הַנַּחַל יַעֲלֶה עַל שְׂפָתוֹ מִזֶּה וּמִזֶּה כָּל
עֵץ מַאֲכָל, לֹא יִבּוֹל עָלֵהוּ וְלֹא יִתֹּם פִּרְיוֹ, לָחֳדָשָׁיו
יְבַכֵּר; כִּי מֵימָיו מִן הַמִּקְדָּשׁ הֵמָּה יוֹצְאִים, והיו[וְהָיָה]
פִרְיוֹ לְמַאֲכָל וְעָלֵהוּ
לִתְרוּפָה
"; חכמי המדרש פירשו שהכוונה לריפוי הדיבור בעזרת חכמת התורה: "ולשונה של תורה מתיר את הלשון, תדע לך, לעתיד לבוא הקב"ה מעלה מגן עדן
אילנות משובחים, ומה הוא שבחן? שהן מרפאין את הלשון, שנאמר:
על הנחל יעלה על שפתו מזה ומזה וגו'. מנין שהיא רפואה של לשון? שנאמר
והיה פריו למאכל ועליהו לתרופה.
רבי יוחנן ורבי יהושע בן לוי: חד אמר לתרפיון, וחד אמר: כל שהוא אלם ולועט הימנו
לשונו מתרפא ומצחצחה מיד בדברי תורה, שכך כתיב מזה ומזה, ואין מזה ומזה אלא
תורה, שנאמר (שמות לב, טו): "מזה ומזה הם כתובים"
"
(דברים רבה שם). כל האנשים שרוחם טרופה מרוב בהלה להבלי העולם יוכלו להתחבר לחכמת התורה דרך אותם מים היוצאים מן המקדש, מעיין של מים חיים יתחיל לנבוע מפנימיות נפשם, וכתוצאה מכך תתיישב דעתם ותתרפא רוחם.
אמר רבי חמא בר' חנינא: מה תקנתו של מספרי לשון הרע? אם תלמיד חכם הוא יעסוק בתורה, שנאמר מרפא לשון עץ חיים, ואין לשון אלא לשון הרע שנאמר חץ שחוט לשונם, ואין עץ אלא תורה שנאמר (משלי ג, יח) עץ חיים היא למחזיקים בה. ואם עם הארץ הוא - ישפיל דעתו, שנאמר וסלף בה שבר רוח. רבי אחא ברבי חנינא אומר: סיפר - אין לו תקנה, שכבר כרתו דוד ברוח הקדש, שנאמר (תהלים יב, ד) יכרת ה' כל שפתי חלקות לשון מדברת גדולות. אלא מה תקנתו שלא יבא לידי לשון הרע? אם תלמיד חכם - הוא יעסוק בתורה, ואם עם הארץ הוא - ישפיל דעתו" (ערכין טו ב; ודומה לכך פירשו הגאון מווילנה ו מלבי"ם).
לפי זה, הפסוק רומז לסיפור גן העדן: אילו האדם היה מרפא לשון, ולא היה מאמין ללשון הרע של הנחש, היה זוכה לאכול מעץ החיים; אך מאחר שהאמין לסילופיו - גורש ונשברה רוחו (ע"פ מלבי"ם).
3. להרפות את הדיבור
השורש רפא יכול לציין גם הרפיה, ולפי זה מרפא לשון = לשון רפויה; עץ חיים = מקור שמצמיח חיים (ראו דיבור נמשל לפרי): "מי שלשונו רפויה ולא ידבר קשות ורק ידבר רכות - היא לו לעץ המגדל חיים; אבל המעקם בלשונו לדבר קשות - בא שבר ברצונו, כי לא יקובל דבריו ולא ימולא רצונו" (מצודת דוד), "
מי שנותן רפיון לשונו ורפות דברים, יגרום לעצמו החיים, כי כל מי שיקום עליו להזיק לו - יתפייס לו בדבריו; ואולם, מי שמשים בלשונו סלף ועוות, יגרום לעצמו סלף קשה כמו שבר העץ ברוח חזקה, כי בזה יוסיף כעס מי שקם עליו" (רלב"ג).
הפסוק פונה לאדם שרוצה להשפיע על אדם אחר, ומדריך אותו לדבר בצורה רפויה: אתה לא מוותר על הרעיון הפנימי של המסר אותו אתה רוצה להעביר, אלא על הדרך. 'לשונו רפויה' - לא המילה או התוכן רפוי ומתרפס אלא הלשון - הטון, האינטונציה באה ממקום של רכות. אמור את אותם דברים עוצמתיים שרצית להעביר, אבל ברכות, ואז הדברים יתקבלו בצד השני ואף ירוממו אותו. אבל המעקם - האלים, שמדבר באופן נוקשה - שובר את הרצון של הצד השומע, והצד השומע כאילו מעקם את הצינור/רצון שלו מלקבל את 'השפע' של הצד השני (ע"פ גליה).
כך גם ב
משלי טו1: "מַעֲנֶה רַּךְ יָשִׁיב חֵמָה, וּדְבַר עֶצֶב יַעֲלֶה אָף
" (פירוט). והרעיון חשוב במיוחד עבור הורים המנסים להשפיע על ילדיהם, כמו בפסוק הבא,
משלי טו5: "אֱוִיל יִנְאַץ מוּסַר אָבִיו, וְשֹׁמֵר תּוֹכַחַת יַעְרִם
" - כשההורים מדברים בקשיחות, הילדים מנאצים את דבריהם ונעשים אוילים; אך כשההורים מדברים במרפא לשון, הילדים שומרים את תוכחותיהם ונהיים חכמים.
4. לאכול בריא
על-דרך הדרש, הלשון אינה משל לדיבור אלא משל לאכילה: מרפא לשון - מאכלים בריאים - הם עץ חיים, תורמים לחיים טובים וארוכים; אולם סלף בה - אכילה מסולפת, שאינה מתאימה לחוקי הבריאות - מלבד הפגיעה בבריאות גורמת גם שבר ברוח - הרגשה רעה וחולשה נפשית.