באפס עצים תכבה אש, ובאין נרגן ישתוק מדון

הרעיון המובא במאמר מתאים לתוצאות של מחקרים פסיכולוגיים שהתפרסמו, בין השאר, בספר "אינטלגנציה רגשית", מאת ד"ר דניאל גולמן, עמ' 76-82. ישנן שלוש דרכים עיקריות שאנשים משתמשים בהן כדי להתמודד עם תחושות של כעס, וניתן לדרג אותן לפי רמת היעילות שלהן:

• דרך אחת היא ללכת "עם" הכעס - לצעוק על מי שהכעיס אותנו או על אנשים אחרים בסביבה, לשבור חפצים או לבעוט בעצים. דרך זו נמצאה הכי פחות יעילה. היא אמנם נותנת סיפוק רגעי, אבל לא מפחיתה את הכעס ולפעמים אף מאריכה את הזמן שהאדם סובל מעצבים.
• דרך שניה היא ללכת "הצידה" - להתנתק ממי שהכעיס אותנו ולעסוק בפעילות רגועה, כגון ללכת לטייל, לאכול וכד'. דרך זו נמצאה יעילה במקרים מסויימים, אם כי לפעמים המוח מנצל את זמן הרגיעה כדי להעלות שוב ושוב את המחשבות המכעיסות בסגנון "איך הוא העז לעשות לי דבר כזה?" וכתוצאה מכך תחושת הכעס חוזרת.
• דרך שלישית היא ללכת "נגד" הכעס - לחשוב מחשבות הפוכות מהמחשבות שגרמו לכעס, לדון את האדם שהכעיס אותנו לכף זכות, לראות את מעשיו בצורה חיובית יותר. דרך זו נמצאה היעילה ביותר, בהתאם לפסוקנו - "באין נרגן ישתוק מדון".
  

גם הפסוקים הקודמים מדברים על אש - ייתכן שהם מתייחסים לגורם שמצית את אש המריבה, משלי כו18-19: "כְּמִתְלַהְלֵהַּ הַיֹּרֶה זִקִּים חִצִּים וָמָוֶת, כֵּן אִישׁ רִמָּה אֶת רֵעֵהוּ וְאָמַר: הֲלֹא מְשַׂחֵק אָנִי" (פירוט): להצית אש של מריבה זה מאד קל - לא צריך אפילו להסתמך על עובדות, אפשר לרמות ולהמציא סיפורים דמיוניים שיגרמו לאנשים לריב ביניהם. מרמה כזאת דומה ל"זיק" - ניצוץ שמצית אש. אולם, מריבה שניצתת ע"י סיפורים דמיוניים כאלה תתקיים לאורך זמן, רק אם אחד הצדדים הוא נרגן, כלומר חושב שרעהו שונא אותו.

רעיון דומה נמצא ב משלי טז28: "אִישׁ תַּהְפֻּכוֹת יְשַׁלַּח מָדוֹן, וְנִרְגָּ ןמַפְרִיד אַלּוּף" (פירוט).

הפסוק הבא (פסוק 21) מלמד, שלפעמים יש גורם חיצוני שיש לו אינטרס ללבות את המריבה ולקיים אותה;

והפסוק שאחריו (פסוק 22) שוב מדבר על הנרגן, ומלמד שהנרגן גורם לא רק להתמשכות המריבה, אלא גם לתחושה רעה אצל שני הצדדים.