קוד: ביאור:משלי טז28 בתנ"ך
סוג: דיון1
מאת: אראל
אל: סגלות משלי
משלי טז28: "אִישׁ תַּהְפֻּכוֹת יְשַׁלַּח מָדוֹן,
וְנִרְגָּ
ןמַפְרִיד אַלּוּף
"
איש רמאי, האומר דבר והיפוכו, מנסה לשלח (להצית אש של-) מדון ומריבה; ואם השומע נרגן (מייחס לזולת כוונה רעה), המריבה תגדל ותימשך עד שתפריד ממנו אלוף (חבר טוב).
איש תהפוכות
= איש הפכפך, מזגזג, האומר דבר והיפוכו;
ישלח = יצית אש, כמו למשל ב
עמוס א4: "וְשִׁלַּחְתִּי אֵשׁ בְּבֵית חֲזָאֵל, וְאָכְלָה אַרְמְנוֹת בֶּן הֲדָד
". במקרה זה הכוונה למריבה, שנמשלה לאש,
משלי כו20: "בְּאֶפֶס עֵצִים תִּכְבֶּה
אֵשׁ, וּבְאֵין
נִרְגָּן יִשְׁתֹּק
מָדוֹן
" (פירוט);
נרגן
= החושב שהזולת שונא אותו, המייחס לזולת כוונה רעה.
אלוף
= בן זוג, כמו ב
משלי ב17: "הַעֹזֶבֶת
אַלּוּף נְעוּרֶיהָ
"; ובפרט, ה', "אלופו של עולם
"
(רש"יעל פסוקנו), בן זוגה של האומה הישראלית,
ירמיהו ג4: "הֲלוֹא מֵעַתָּה קראתי[קָרָאת]
לִי אָבִי,
אַלּוּף נְעֻרַי אָתָּה
".
-
כשבני ישראל היוצאים ממצרים עמדו על גבול ארץ ישראל, הם שלחו 12 אנשים שיתורו את הארץ וימפו אותה, כדי שיוכלו להתחיל לחלק אותה ל-12 שבטי ישראל. כשהם חזרו, הם פתחו את דבריהם בדברי שבח על הארץ,, במדבר יג27: "וַיְסַפְּרוּ לוֹ וַיֹּאמְרוּ 'בָּאנוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר שְׁלַחְתָּנוּ וְגַם זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ הִוא, וְזֶה פִּרְיָהּ. '".
אך לאחר מכן, 10 מהשליחים הפכו את גירסתם, וניסו לשכנע את בני ישראל שהמצב הבטחוני בארץ קשה ואי אפשר לכבוש אותה,
במדבר יג28: "אֶפֶס, כִּי עַז הָעָם הַיֹּשֵׁב בָּאָרֶץ, וְהֶעָרִים בְּצֻרוֹת גְּדֹלֹת מְאֹד, וְגַם יְלִדֵי הָעֲנָק רָאִינוּ שָׁם
"
ולאחר מכן הפכו את דבריהם לגמרי, וטענו שגם הארץ היא רעה, ושבכלל אין טעם להיכנס אליה,
במדבר יג32: "ויציאו דִּבַּת הָאָרֶץ אֲשֶׁר תָּרוּ אֹתָהּ אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר 'הָאָרֶץ אֲשֶׁר עָבַרְנוּ בָהּ לָתוּר אֹתָהּ אֶרֶץ אֹכֶלֶת יוֹשְׁבֶיהָ הִוא, וְכָל הָעָם אֲשֶׁר רָאִינוּ בְתוֹכָהּ אַנְשֵׁי מִדּוֹת'
" לא ארץ
זבת חלב ודבש שאפשר לאכול
מפריה, אלא
ארץ אוכלת יושביה - בדיוק הפוך ממה שאמרו בהתחלה!
התגובה של בני ישראל היתה,
דברים א27: "וַתֵּרָגְנוּ בְאָהֳלֵיכֶם וַתֹּאמְרוּ 'בְּשִׂנְאַת ה' אֹתָנוּ הוֹצִיאָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם, לָתֵת אֹתָנוּ בְּיַד הָאֱמֹרִי לְהַשְׁמִידֵנוּ'
",
תהלים קו25: "וַיֵּרָגְנוּ בְאָהֳלֵיהֶם, לֹא שָׁמְעוּ בְּקוֹל ה'
": בני ישראל
נרגנו, כלומר, האשימו את ה' שהוא הוציא אותם ממצרים מתוך שנאה.
כתוצאה מכך, ה' עזב את בני ישראל ונפרד מהם למשך כמעט 40 שנה (ראו במדבר יד42, דברים א42, רש"י על דברים ב16), שבהן בני ישראל נדדו במדבר, עד שכל דור ה"נרגנים" מת במדבר, ורק הדור הבא נכנס לארץ.
הפסוק שלנו מתאר את האירוע בתמציתיות:
הפסוק מתאר את שני האחראים למריבה - איש תהפוכות ממציא שקרים, ובכך משלח ומצית את אש המדון והמריבה; אולם, רק נרגן - המייחס לבן/בת זוגו שנאה וכוונה רעה - רק הוא יכול להפריד אלוף - רק הוא יכול לגרום למריבה לבעור עד שתגרום לבני הזוג להיפרד.
גם אם אנחנו מאד רוצים למנוע מריבות - לא הכל
בשליטתנו: תמיד יהיו רמאים ואנשי תהפוכות שיציתו את אש המריבה. מה שכן
בשליטתנו הוא, לדאוג שהמריבה לא תבער לאורך זמן, וכדי לעשות זאת צריך לא
להיות
נרגן - לא נייחס לזולת כוונה רעה; נסביר
לעצמנו, שגם אם מישהו פגע בנו - הוא בוודאי פעל מתוך כוונה טובה ולא מתוך
שנאה. כך, גם אם יהיו מריבות, הן יסתיימו מהר ולא יעכירו את האוירה בינינו,
משלי כו20: "בְּאֶפֶס עֵצִים תִּכְבֶּה
אֵשׁ, וּבְאֵין
נִרְגָּן יִשְׁתֹּק
מָדוֹן
" (פירוט).
הפסוק בהקשרו - הפסוק נמצא בין שלושה פסוקים המתארים אנשים רעים, שיש להתרחק מהם גם כשמחפשים מקום עבודה.