וחכם באחור ישבחנה - תן לו לדבר עד הסוף

דקויות

שבח

1. שיבח = הרגיע והשקיט (מצודות);

2. שיבח = שיפר, עשה למשובחת יותר;

3. שיבח = השפיל: אחרי שהכסיל מסיים לדבר, החכם עונה לו ובכך משפיל את גאוותו (רש"י);

4. ועל-דרך הדרש: שבח אותיות חשב - החכם מצליח להכניס חשיבה לשיחה, וכך משביח אותה ומרגיע את האוירה (ע"פ גליה).

ישבחנה

1. הכינוי במילה "ישבחנה", שהוא בלשון נקבה, מתייחס ל רוחו של הכסיל שנזכרה בצלע הראשונה, או לשיחה כולה (ראו "עצות").

2. וייתכן שהכינוי מתייחס ל רוחו של החכם - בעוד שהכסיל מוציא החוצה את כל מה שברוחו, החכם "ישפיל את הרוח אל אחורי הנפש... שעל-ידי חוקי החכמה ילמד לדכא ציורים הרעים, בל יעלו אל הלב, רק יישארו צפונים בתהום הנפש למטה" (מלבי"ם). לפי פירוש זה, הפסוק אינו מתאר ויכוח בין החכם לכסיל, אלא הוא מתאר את ההבדל בין אופיו של החכם, השולט ברוחו, לבין אופיו של הכסיל, שרוחו שולטת בו. 

הקבלות

כל בן-אדם מוציא את רוחו ביום מותו, תהלים קמו3-4: "אַל תִּבְטְחוּ בִנְדִיבִים, בְּבֶן אָדָם שֶׁאֵין לוֹ תְשׁוּעָה.   תֵּצֵא רוּחוֹ, יָשֻׁב לְאַדְמָתוֹ, בַּיּוֹם הַהוּא אָבְדוּ עֶשְׁתֹּנֹתָיו". אם כך, מדוע בפסוק שלנו נאמר שדווקא הכסיל יוציא את רוחו?

1. כל בן-אדם מאבד את רוח החיים שלו ביום מותו, אבל לרוב בני-האדם ישנה גם רוח חכמה, דברי החכמה שחידשו ולימדו בעולם, הנשארים כאן גם אחרי מותם.   אולם הכסיל לא למד ולא לימד, ולכן ביום מותו הוא מוציא את כל רוחו.   לעומתו, כאשר החכם נמצא באחרית ימיו, רוח החכמה שלו עוד משתבחת ומשתפרת: "זִקְנֵי עַם הָאָרֶץ, כָּל זְמַן שֶׁמַּזְקִינִין, דַּעְתָּן מִטָּרֶפֶת עֲלֵיהֶן, שֶׁנֶּאֱמַר (איוב יב) מֵסִיר שָׂפָה לְנֶאֱמָנִים וְטַעַם זְקֵנִים יִקָּח. אֲבָל זִקְנֵי תוֹרָה אֵינָן כֵּן אֶלָּא כָּל זְמַן שֶׁמַּזְקִינִין, דַּעְתָּן מִתְיַשֶּׁבֶת עֲלֵיהֶן, שֶׁנֶּאֱמַר (שם) בִּישִׁישִׁים חָכְמָה וְארֶךְ יָמִים תְּבוּנָה" (שמעון בן עקשיא, קנים ג ו).

2. כל בן-אדם צריך לדעת לברר ולהבחין בין רוח טובה לבין רוח רעה - בין מחשבה או אמירה טובה לבין מחשבה או אמירה רעה. אבל הכסיל אינו יודע להבחין, ומוציא מפיו את כל רוחו - כל מה שעולה בדעתו, בלי בירור ובלי הבחנה. ולעומתו, החכם מחזיר את מחשבותיו אל אחורי ראשו על-מנת לברר ולהשביח אותן, ורק אחר-כך מוציא אותן מפיו.

כך גם ברוח נגינה הקשורה לרוח נבואה: "כְּשֶׁאֵין הַכְּלִי שָׁלֵם אוֹ שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ נַגֵּן, וְאֵינוֹ יוֹדֵעַ לַעֲלוֹת וְלֵירֵד בְּיָדוֹ לְבָרֵר הָרוּחַ טוֹבָה מִן הָרוּחַ רָעָה עָלָיו נֶאֱמַר: כָּל רוּחוֹ יוֹצִיא כְּסִיל, דְּהַיְנוּ שֶׁמּוֹצִיא כָּל הָרוּחַ בְּבַת אַחַת, וַאֲזַי בְּוַדַּאי אֵין נִבְנֶה הַנִּגּוּן כִּי עִקַּר נְעִימַת הַנִּגּוּן, נַעֲשֶׂה עַל יְדֵי בֵּרוּר הָרוּחַ [שֶׁהוּא הָאֲוִיר שֶׁמִּשָּׁם הַקּוֹל, כַּיָּדוּעַ לְחַכְמֵי הַנְּגִינָה] הַיְנוּ שֶׁעִקַּר בְּחִינַת הַנִּגּוּן הוּא עַל יְדֵי בֵּרוּר הָרוּחַ טוֹבָה מִן הָרוּחַ רָעָה וּכְשֶׁיּוֹצֵא כָּל הָרוּחַ בְּבַת אַחַת יוֹצֵא כְּמוֹ שֶׁהוּא מְערָב טוֹב וָרַע וַאֲזַי אֵין נִבְנֶה הַנִּגּוּן וְהַשִּׂמְחָה, וְאֵין נִכְנָע הַמְדַמֶּה וְזֶה בְּחִינַת: תֵּצֵא רוּחוֹ יָשׁוּב לְאַדְמָתוֹ "לְאַדְמָתוֹ", הַיְנוּ בְּחִינַת הַמְדַמֶּה הַיְנוּ כְּשֶׁיּוֹצֵא כָּל הָרוּחַ אֲזַי חוֹזֵר וְשָׁב אֶל הַמְדַמֶּה כִּי לא נִכְנָע הַמְדַמֶּה מֵאַחַר שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לְלַקֵּט וּלְבָרֵר הָרוּחַ טוֹבָה וְיוֹצֵא כָּל הָרוּחַ הַמְערָב טוֹב וָרַע אֲבָל כְּשֶׁיֵּשׁ לוֹ בְּחִינַת יָד הַנַּ"ל הַמְלַקֵּט וּמְבָרֵר בְּחִינַת הָרוּחַ טוֹבָה מִן הָרוּחַ רָעָה אֲזַי מַכְנִיעַ הַמְדַמֶּה, בִּבְחִינַת: "וּבְיַד הַנְּבִיאִים אֲדַמֶּה" כַּנַּ"ל כִּי עִקַּר בְּחִינַת הַנְּבוּאָה, הוּא מִבְּחִינַת הַיָּד הַנַּ"ל שֶׁמְּבָרֵר הָרוּחַ טוֹבָה מִן הָרוּחַ רָעָה וְעַל יְדֵי זֶה מַכְנִיעַ הַמְדַמֶּה שֶׁהוּא בְּחִינַת רוּחַ רָעָה הַמְערָב בְּרוּחַ טוֹבָה כַּנַּ"ל"  ( לקוטי מוהר"ן נד ו ).

הפסוק שלנו מסביר איך לגרום לכסיל ללמוד חכמה; פסוק אחר רומז איך לגרום לכסיל לחשוב בתבונה: משלי יח2: "לֹא יַחְפֹּץ כְּסִיל בִּתְבוּנָה, כִּי אִם בְּהִתְגַּלּוֹת לִבּוֹ" - הכסיל חפץ לחשוב בתבונה רק לאחר שליבו מתגלה ונחשף, אחרי שהוא מסיים לפרוק את כל מה שבליבו (פירוט).