עקרות ולידה ג

קוד: עקרות ולידה ג בתנ"ך

סוג: כלל

מאת: איילת בר (הגהה: עופר לביא)

אל: כפית ה'תשס"ה שבט

כעת נתבונן בצד ה"לא אקטיבי" לכאורה של הסקאלה, בו הדמויות האחרות נוטלות חלק נכבד יותר בסיפור מזה שנוטלת האשה.

רבקה. בסיפורה של רבקה, חייבים אנו לטעון כי מדובר בדמות שמעורבת מאוד בהכוונת המציאות ובהשפעה עליה. כבר בשלב התפילה לה' על עקרותה, כתוב "וַיֶּעְתַּר יִצְחָק לַה' לְנֹכַח אִשְׁתּוֹ" (בראשית כה, כא), ובבראשית רבה (סג, ה) מובא כי "היה יצחק שטוח כאן, והיא שטוחה כאן", שגם רבקה התפללה.

מכאן ואילך לא חסרות נקודות של אקטיביות אצל רבקה. הדרישה בה', ברגע שנודע לה על הריונה: "וַיִּתְרֹצֲצוּ הַבָּנִים בְּקִרְבָּהּ וַתֹּאמֶר אִם כֵּן לָמָּה זֶּה אָנֹכִי וַתֵּלֶךְ לִדְרֹשׁ אֶת ה'" (שם כב). רבקה קובעת את חלוקת הברכות, וכן את המשך חייו של יעקב - הרחק מבית הוריו. היא משדכת את יעקב עם משפחתה בחרן. במילים אחרות, משפיעה רבות על גורלו ועתידו של יעקב-ישראל.

שרה והאשה השונמית הן שתי נשים שניכרים (לכאורה) פאסיביות וחוסר מעש מצדן בנושא העקרות. אולם, פאסיביות זו רק מכסה על העובדה שהן רועשות וגועשות. אצל האשה השונמית מגלה בקשתה הקצרה והמתומצתת "אַל, אֲדֹנִי אִישׁ הָאֱלֹקִים, אַל תְּכַזֵּב בְּשִׁפְחָתֶךָ" (מלכים ב' ד, טז), התפרצות רגשית טעונה. התפרצות שמרוב הסערה בה נאמרה, אף בלבלה את מלותיה. מי יודע מה הסתתר מאחורי התפרצות זו? כמיהה ארוכת-שנים, תפילות ובכיות אינספור? תסכול בכל פעם שמתארחות משפחות בביתה? חוסר השלמה תמידי עם עצמה? איננו יודעים.

פעלתנותה בתחומים אחרים- האירוח, ניהול האכסניה, דאגה אישית לכל אורחיה, הכנסת אורחים, כל אלה מלאו את חייה והעניקו לה עיסוק להגות בו.

אצל שרה אנו רואים שהעניין מציק לה מאוד, ולכן היא מציעה פתרון. לנקוט בצעד שאולי יגרע ממעמדה אבל יביא את הבן המיוחל, בנתינת הגר כפילגש לאברהם. "הִנֵּה נָא עֲצָרַנִי ה' מִלֶּדֶת בֹּא נָא אֶל שִׁפְחָתִי אוּלַי אִבָּנֶה מִמֶּנָּה" (בראשית טז, ב)

בנוגע לעצמה, אנו רואים שהיא מוצאת מפלט בצחוק כשהיא שומעת שתלד בן: "וַתִּצְחַק שָׂרָה בְּקִרְבָּהּ" (בראשית יח, יב), תגובה הנובעת אולי מחוסר אמון- אולי מהפתעה- ואולי מכסה על אבדן יכולת התגובה. שרה כבר התייאשה מבנים, ישמעאל גדל כיורש בביתה, והיא איננה מסוגלת להתמודד עם הבשורה וצוחקת. הבקשה לבן היתה כה מרכזית בחייה, חלק כה גדול מאישיותה. וכעת, לאחר ששרה זנחה את הבקשה לבן, היא תוגשם. שרה משותקת והיא בוחרת בצחוק, מחוסר מילים.

 

בדומה לאשה השונמית, גם שרה לא שקטה על שמריה כשתפקיד גידול הילדים נשלל ממנה. מלאכת הגיור שהיתה מוטלת על כתפיה היתה עצומה- " אברהם מגי יר את האנשים, ושרה מגיירת הנשים" [1] . כמו כן הכנסת האורחים הניכרת מסיפור המלאכים- אני לא יודעת מתי בפעם האחרונה אתם לשתם שלוש סאים קמח, אבל שרה בהחלט היתה אמונה על המלאכה: " מַהֲרִי שְׁלֹשׁ סְאִים קֶמַ ח סֹלֶת לוּשִׁי וַעֲשִׂי עֻגוֹת" (בראשית יח, ו).

אשת מנוח היא ה"יוצאת דופן" במקרה שלנו. היא אינה פעילה מאוד בקשר לעקרות שלה, ולא מצוין בפנינו אם היא פעילה בתחומים אחרים. אמנם, ראוי לציין בהקשר הזה, כי בכוונת מכוון היא נשארת מאוד מעורבת בשלב התגלות המלאך והבשורה על הולדת שמשון. תחילה, מתגלה המלאך אל האשה (ולא אל מנוח) " וַיֵּרָא מַלְאַךְ ה' אֶל הָאִשָּׁה" (שופטים יג, ג). מלאך ה' מתגלה בשנית, ושוב אל האשה, ושוב כשאין מנוח נמצא עמה: "וַיָּבֹא מַלְאַךְ הָאֱלֹק ִים עוֹד אֶל הָאִשָּׁה, וְהִיא יוֹשֶׁבֶת בַּשָּׂדֶה, וּמָנוֹחַ אִישָׁהּ אֵין עִמָּהּ". (שם ט)

ניתן לפטור את העניין בכך שאשת מנוח היתה בדרגה נבואית גבוהה יותר משל מנוח, ולכן זכתה היא לנבואה יותר ממנו. אולם ניתן לשער שהמעורבות שלה באה להצביע על כך שהיא לא היתה "אדישה" לבשורת הולדת הבן, אלא נטלה חלק פעיל- גם טכנית, בתקשור עם מלאך ה', וגם רגשית.

מעורבותו של הקב"ה במחזה הזה ומידת הפניה אליו והבקשה ממנו- מצוי כמעט אצל כולן. תפילה לפקידה נזכרת מפורשות אצל רחל"וַיִּשְׁמַע אֵלֶיהָ אֱלֹקִים" (בראשית ל, כב), חנה"וַתִּתְפַּלֵּל עַל ה'" (שמואל א' א, י), ו רבקה"וַיֶּעְתַּר יִצְחָק לַה" (בראשית כה, כא).

במקרה של אשת מנוח יש בקשה לה' " וְיוֹרֵנוּ מַ ה נַּעֲשֶׂה לַנַּעַר הַיּוּלָּד" (שופטים יג, ח), והמענה בא בצורת מלאך ה' שמביא את דברו. שרה ואברהם גם הם זוכים לביקור שליח אלוקי- שלושה מלאכים מגיעים לאוהל אברהם ומבשרים על הולדת יצחק. (בראשית יח,ב)

האשה השונמית אינה מתפללת לה' ואינה משוחחת עם מלאכים. [2] דמותו של הקב"ה מתגלה כאן דרך "איש האלוקים", הלא הוא הנביא אלישע. הוא מגלם עבור האשה השונמית את מבשר הילודה, כמו גם האחראי הישיר למותו ולתחייתו של הילד.

לסיכום, ראינו כי פאסיביות בנושא עקרות בדרך כלל משולבת עם אקטיביות בתחום אחר. נראה שיש לתלות זאת בהחלטתה של האשה לנוכח עקרותה- שמא העקרות היא סימן לכך שעליה להשקיע את מירב זמנה ומאמציה בתחומים אחרים. ולחלופין- האמהות היא חלק מרכזי ממהותה ואישיותה, ולכן היא תפנה את מירב הכוחות, תילחם ותעשה כל שביכולתה כדי לצאת ממצב זה- ומכאן האקטיביות הרבה בנושא העקרות, על חשבון תחומים נוספים. אשר לעם ישראל. מי הפעיל יותר ברצון להביא גאולה? האם עם ישראל מנסה להיגאל יותר משה' מנסה לגאול אותו או להיפך? מצד אחד אומר לנו ה' " שׁוּבוּ אֵלַי נְאֻם ה' צְבָ ק וֹת וְאָשׁוּב אֲלֵיכֶם אָמַר ה' צְבָקוֹת" (זכריה א, ג). מצד שני, אנו קוראים לה' " ה ֲשִׁיבֵנוּ ה' אֵלֶיךָ וְנָשׁוּבָה" (איכה ה, כא). קיים כאן פרדוקס- האם אנחנו אלו שנעשה את הצעד הראשון, ואז- ה' ישוב אלינו, או שמא- אנחנו רק מחכים שהוא יפתח בתהליך הגאולה, ואו אז נחזיק אחריו? השאלה מופנית לכל אחד מאיתנו. אנו אמורים לשאול את עצמינו מה תפקידנו בתהליך הגאולה, אישית ולאומית. מי יתן ויתקיים בנו מאמרו של ריה"ל: "דרשתי קרבתך, בכל לבי קראתיך. ובצאתי לקראתך, לקראתי מצאתיך".