למה לחיות? כמה גישות

מאת: חגי הופר

אל: hagaihof @ gmail.com

קהלת א2 : " הבל הבלים   אמר קהלת   הבל הבלים   הכל הבל " [1]

למה לחיות?

זו שאלה נצחית, אך דומה שעדיין לא מצאו לה תשובה מספקת. להלן אסקור כמה גישות בקשר אליה.

סיימתי עכשיו לקרוא את "וידוי" של טולסטוי, מתוך התרגום החדש (2015) "לב טולסטוי – כתבי הגות" בהוצאת כרמל, בה המחבר מעלה את השאלה הזו. הוא מונה חלק מגדולי עולם שעסקו בה בעבר – שלמה בקהלת (או נאמר מחבר קהלת), בודהה ושופנהאואר. הוא עצמו מגיע לתובנה כי הערך נמצא בחייהם הפשוטים של האיכרים וכי המשמעות נמצאת אצל אלוהים, בחיפוש אחריו ובקשר עימו.

אלוהים זו באמת התשובה הראשונה, לפחות של האדם המאמין. אם הוא ברא את עולמנו כנראה יש לך סיבה מסוימת, תכלית, אף שאנו לא לגמרי מודעים אליה. כמו כן, הוא אסר את ההתאבדות ואף את הנזק העצמי – "ונשמרתם מאוד לנפשותיכם", לפי פרשנות חז"ל. וחז"ל אף מוסיפים את מה שלא כתוב בתורה – שיש עולם הבא שבו מקבלים שכר ועונש. גם קהלת אומר (אם זו אינה תוספת מאוחרת): קהלת יב13: "סוף דבר הכל נשמע את האלהים ירא ואת מצותיו שמור כי זה כל האדם". [2]

הבעיה בגישה הזו היא, ראשית, שעליך להאמין באלוהים לשם כך, ושנית, שעדיין לא ברור לך מהי מטרת חייך, אף כי אתה מניח שיש כזו. כלומר, זה לא באמת עונה על השאלה, ויש אנשים שזה לא יספק אותם.

אותו הדבר עם הבודהיזם. לפי הבודהיזם, אנו שבויים בעולם התמורות של הסבל וההנאה, שכל עוד נשאר משועבדים להם נמשיך להתגלגל לעולם הזה ולסבול. הפתרון הוא לנתק מגע, תודעתית, ולהגיע לנירוואנה, מעין התעלות מעל הדברים הקיימים.

הבעיה כאן היא, ראשית, שעלינו להאמין בגלגול נשמות לשם כך, ושנית, שגם זה לא עונה על השאלה, מה מטרת כל המסע הזה?

כנגד אלה, גישה חילונית מובהקת היא גישת אפיקורוס היווני. לפיו מטרת החיים היא הנאה, הן זו החושית, והן, בעיקר, זו הרוחנית. נראה שרבים מהאנשים מחזיקים בגישה הזו, גם אם אינם מודים בה בפה מלא.

אך גישה זו כלל לא עונה על השאלה – מה הערך בכל ההנאות האלה אם לבסוף מגיע המוות? ועוד, שנראה שבחיים האלה רב הסבל על האושר, רגעי האושר הם מעטים, כפי שמראים לא מעט מחקרים. ובכל אופן, יש סבל בצד ההנאה.

גישה פילוסופית יוונית אחרת היא של סוקרטס, כפי שמובא על-ידי אפלטון. הוא סובר שעלינו לאהוב את המוות, כי הוא מעלה אותנו מעולם החומר השפל לעולם האידיאות הטהורות. [3]

אך אם כך, מדוע לא להתאבד? מה יקשור אותנו לעולם כל עוד אנו חיים, ושוב, לשם מה כל זה?

אחרי אפלטון בא אריסטו. אריסטו החזיק בדעה שלכל דבר יש ארבעה סיבות – החומרית, הצורנית, הפועלת והתכליתית. הסיבה התכליתית אומרת שלכל דבר בטבע יש ייעוד, ולכן, נוכל להניח, גם לאדם יש ייעוד. גם הרמב"ם במורה נבוכים של חוזר על גישה זו.

ואולם, עם פריצת המדע האמפירי במאה ה-16 לא עוד מדברים על סיבה תכליתית של דברים – לשם מה הם פועלים, אלא רק על הסיבה הפועלת – מה מניע אותם?

עוד טוען אריסטו, כי לכל דבר יש את מצב השלמות שלו ויש גם מצב של חוסרים והיעדרים בשלמות, ולכך אחזור בהמשך.

 

נקפוץ הרבה קדימה.

טולסטוי דיבר גם על שופנהאואר. שופנהאואר ניסח בנמרצות את הבעיה [4] , אך האם הוא מצא תשובה לה? איני בקי מספיק בשביל לומר, אך דומה שתשובתו היא להיות שווה-נפש לחיים, להסתכל עליהם ממרחק בטוח. [5] קדמו אותו בתשובה הזו הסטואים הקדמונים – סנקה, מרקוס אורליוס וחבריהם, ודומה שגישה זו גם מאוד קרובה לבודהיזם.

אך האם היא פותרת את הבעיה? נראה שלא, אלא שהיא רק מעמעמת אותה, בעוד שלא ברור כלל אם ניתן לבצע את המהלך הזה ואם זה בכלל רצוי ומועיל.

אותו הדבר עם האקזיסטנציאליסטים בהמשך. היידיגר דיבר על כך שרק חיים עם ידיעה פעילה של עובדת המוות הקרב יכולים להיות חיים אותנטיים, וזה שייך יותר לניסוח השאלה שהעלנו. ואלבר קאמי ב"המיתוס של סיזיפוס" של אומר, כי השאלה למה לא להתאבד היא השאלה הפילוסופית המרכזית, ובסוף הספר הוא אף מנסה לענות עליה ואומר – "עלינו לדמות לעצמנו סיזיפוס מאושר". [6] אולם כיצד ובמה יהא סיזיפוס מאושר – נשאר מוקשה.

 

והנה נראה שהמדעים החדשים, הביולוגיה האבולוציונית והפסיכולוגיה, מציעות לנו תשובה חדשה. נבדוק גם אותה.

לפי הגישה האבולוציונית מינים, פרטים ונטיות שאינם מתאימים להישרדות פשוט נעלמים. המטרה הראשית של הפרטים בטבע היא פשוט להמשיך ולהתקיים ולהמשיך את קיום הגנום שלהם על-ידי צאצאיהם. מכאן ניתן להבין שמחשבות עגומות ומורבידיות, המובילות במקרים רבים להתאבדות, הן בעלות פוטנציאל גדול שלא לשרוד.

ואולם, אנו רואים שהנטיות האלה שורדות, בדיוק כפי שהנטיות ההומוסקסואליות, אף על פי שאינן מובילות להתרבות, ממשיכות לשרוד.

ובכל אופן האבולוציה אומרת לנו משהו עמוק יותר, שהטבע באופן כללי – בלי להתייחס לחריגויות – לא מטפח תכונות שאינן מועילות לו. מחשבות אובדניות אינן מועילות לו ובאמת אחוזים קטנים בלבד לוקים בהן. הטבע יוכל לספוג זאת, כל עוד אלו לא הרוב. תחת זאת, הוא מזרים לבני האדם כוחות חיים, כוחות של ארוס וליבידו, המניעים אותם קדימה. ובאמת, רוב האנשים כלל לא חושבים על השאלה למה הם חיים במהלך חיי היומיום שלהם, רק חריגים מעלים את השאלה הזו, או רבים יותר בגיל ההתבגרות בלבד, או בהמשך כשאלה תיאורטית בלבד.

ואולם, במקום "מחשבות אובדניות" הייתי יכול לכתוב "מחשבות קיומיות", והאדם בכל זאת פיתח את התודעה שלו לכדי אפשרות לחשוב מחשבות כאלה, גם אם הערך ההישרדותי שבהן לא ברור כלל. ואדרבה, זהו מותר האדם והחלק היותר נעלה שבו. נראה, אם כך, שהשאלה בעינה עומדת.

 

לבסוף, ובכיוון דומה, באה הפסיכולוגיה. מתוך אורח חשיבה דומה, כאמור, היא מסיטה את כיוון השאלה – זו אינה שאלה על העולם, אלא על האדם. כלומר, יש להתבונן על האדם ומה שמציק לו ולאו-דווקא לענות על השאלה ישירות. ההיגיון כאן הוא שאדם בריא בנפשו כלל אינו מתייסר עם השאלה הזו, אלא הוא חי מתוך אינרציה פנימית. כאן אנו גם חוזרים לגישה של אריסטו שהשארתי פתוחה, גישת השלמות, שהפסיכולוגיה הזו לדעתי מושפעת ממנה וממחזרת אותה.

יש בגישה הזו קסם רב. הרי החיים נועדו שיחיו אותם, בין בגישה הדתית ובין בגישה האבולוציונית נעדרת האל, ועל כן נראה שכל מחשבה שמערערת עליהם מקורה בתקלה כלשהי במערכת ולא מעבר לכך – תקלה שניתן לתקן. אולי חוסר סרוטונין פשוט. ואולם, גישה זו מתעלמת מהעובדה שכבר הזכרתי, שמחשבה עמוקה על עצם קיומך היא מותר האדם, והיא, אוסיף עכשיו, "צלם אלוהים" שבו. רוב יצירות האמנות הגדולות, נראה לציין, צמחו מתוך מודעות זאת. אף כי גם כאן הפסיכולוגים ימהרו לציין את הקשר בין אמנות ושיגעון, אך חיינו היו תפלים למדי בלי ה"שיגעון" הזה.

 

השאלה, אם כך, בעינה עומדת. ואולי היא כלל לא אמורה להיענות. יש סוג שאלות פילוסופיות לדעתי שאמורות להישאר ללא מענה סופי, מעין "שאלות הנצח" (כשם ספר שפעם קראתי), שאם יענו סופית שוב לא נוכל לשוב ולהתדיין עליהן ונצא נגרעים. ואולי גם זה תירוץ לא משכנע... [7]