קוד: "שבעת ההרגלים של אנשים אפקטיביים במיוחד" מול התנ"ך בתנ"ך
סוג: בסיס
מאת: חגי הופר
אל: hagaihof @ gmail.com
"שבעת ההרגלים של אנשים אפקטיביים במיוחד" מול התנ"ך/ חגי הופר
במאמר זה אשווה את הנאמר בספרו של סטיבן קובי – "שבעת ההרגלים של אנשים אפקטיביים במיוחד" [1] (אור עם, 1996) לתנ"ך. בעיוניי אני הולך אחר הכלל – "הפוך בה והפוך בה דכולא בה" (בן בג בג, משנה אבות ה כב), אף כי לפעמים כלל אין צורך להפוך, אלא הדברים מופיעים בצורה ישרה.
במבוא קובי מציג את הציור הידוע שלעיתים נראה כאישה צעירה ולפעמים כזקנה, כדי להראות שפרדיגמות קובעות את ההסתכלות שלנו, שאינה אובייקטיבית ויכולה להשתנות.
תעלול אופטי כזה מופיע בתנ"ך פעם אחת:
שופטים ט36: "וַיַּרְא גַּעַל אֵת הָעָם וַיֹּאמֶר אֶל זְבֻל
הִנֵּה עָם יוֹרֵד מֵרָאשֵׁי הֶהָרִים וַיֹּאמֶר אֵלָיו זְבֻל
אֶת צֵל הֶהָרִים אַתָּה רֹאֶה כָּאֲנָשִׁים
".
ובמקרה אחר מתואר:
מלכים
ב ו17:
"ויתפלל אלישע וַיֹּאמֶר ה' פקח נא אֵת עיניו
ויראה ויפקח ה' אֶת עיני הנער וַיַּרְא והנה ההר מלא סוסים ורכב אש סביבת אלישע
"
אלישע יכול להיראות כמנטור הפוקח את עיניי נערו. וזהו כמובן רפרור לחטא הקדמון:
בראשית ג7:
"ותפקחנה עיני שניהם וידעו כי
עירמם הם ויתפרו עלה תאנה ויעשו להם חגרת
".
בהקדמה קובי מגדיר הרגל: "למטרותינו נגדיר הרגל כצומת שבו נפגשים הידע, הכישורים והמאוויים.
הידע הוא הפרדיגמה התיאורטית, ה-מה לעשות וה-מדוע. הכישורים הם ה-כיצד לעשות, והמאוויים הם ההנעה (מוטיבציה) ה-רוצה לעשות. כדי להפוך דבר-מה להרגל אנו זקוקים לכל השלושה" (עמ' 51).
בשפת התנ"ך אולי נוכל לכנות הרגל – דבר הנעשה "יום-יום", כמו שאומרת החוכמה:
משלי ח34: "אַשְׁרֵי אָדָם שֹׁמֵעַ לִי לִשְׁקֹד עַל דַּלְתֹתַי
יוֹם
יוֹם לִשְׁמֹר מְזוּזֹת פְּתָחָי
"
(גם שלושת הרגלים הם הרגלים, שכן הם נעשים בכל שנה באותו תאריך).
אפקטיביות מוגדרת בקצרה כ: "האיזון שבין הייצור לבין יכולת הייצור" (עמ' 57), והדוגמא היא אווזה המטילה ביצת זהב כל יום, ואם תהרוג את האווזה לזרז את התהליך תפסיד הכול.
ההרגל הראשון בספר הוא "היה פרואקטיבי", כלומר לא להיכנע להגדרה עצמית על סמך דטרמיניזם כזה או אחר, אלא להיות מגדיר פעיל ולא סביל של מצבך. אינך קורבן לנסיבות אלא יוצר אותן, או לפחות את יחסך אליהן.
בהקשר הזה הוא כותב על יוסף [2].
ואולם, דמות נוספת ואולי עיקרית שאפשר ללמוד ממנה בהקשר זה היא דמותו של איוב. קובי מזכיר את ויקטור פראנקל, שאל מול אימי השואה שמר על חירותו בכך שיצר בעצמו את אופן התייחסותו לעובדות המוכתבות לו. באותו אופן איוב נקלע לגורל אכזר, אך לא נכנע לו:
איוב א22: "בכל זאת לא חטא איוב ולא נתן תפלה לאלהים"
איוב ב10: "ויאמר אליה כדבר אחת הנבלות תדברי גם את הטוב נקבל מאת האלהים ואת הרע לא נקבל בכל זאת לא חטא איוב בשפתיו"
הביטוי המשמעותי כאן הוא "בכל זאת", כלומר – בניגוד לנסיבות המכתיבות כביכול יחס אחד – הוא נוקט ביחס שונה ממנו בתכלית, הווה אומר – הוא שומר על חירותו אל מול פני הנסיבות החיצוניות.
למרבה הצער, הרבה פעמים בתנ"ך ה"בכל זאת" בא דווקא באופן שלילי, כמו:
תהלים עח32: "בכל זאת חטאו עוד ולא האמינו בנפלאותיו".
ההרגל השני הוא "צפה את הסוף מראש", אשר מתחיל בתרגיל – לדמות לעצמך שאתה נמצא בהלוויה שלך, מה היית רוצה שיגידו על קברך? מה שתרצה – כדאי לדאוג לזה כבר מעכשיו. והוא שאמרו חז"ל: "סוף מעשה במחשבה תחילה". ובתנ"ך, בשינוי מה של המשמע:
קהלת ז8: "טוב אחרית דבר מראשיתו טוב ארך רוח מגבה רוח"
ויש לציין, כי לדאוג לעתיד ולצפות לו זו תכונה אנושית, אך לצפות אותו זו תכונה אלוהית:
ישעיהו מו10: "מגיד מראשית אחרית ומקדם אשר לא נעשו אמר עצתי תקום וכל חפצי אעשה".
אולם, בתוך הפרק קובי אומר דבר נוסף, והוא: שאתה יכול להעמיד במרכז חייך ערכים שונים: בן-זוג, משפחה, כסף, עבודה, רכוש, הנאה, חבר, אויב, מרכז דתי, או את עצמך, אך לכל אלה ישנם חסרונות במצבים שונים. לעומת זאת יש ערך אחד יציב ובלתי משתנה שעדיף להעמידו במרכז החיים ולסמוך את כל שאר הערכים עליו, והערך הזה הוא: פעולה על-פי עקרונות.
"כשאנו מעמידים את חיינו בסימן של עקרונות על-זמניים ובלתי-משתנים, אנו יוצרים פרדיגמה יסודית של חיים אפקטיביים. זהו המרכז המציב את יתר המרכזים בפרספקטיבה הנכונה" (עמ' 138).
בתנ"ך פעולה על-פי עקרון נקראת מוסר, והוא נזכר באין-ספור מקומות, אסתפק באחד:
משלי ד13: "החזק במוסר אל תרף נצרה כי היא חייך"
הנה אנו רואים כי החזקה במוסר מושווית לעצם החיים, שהרי הם בלעדיו מאבדים כל ערך.
ההרגל השלישי הוא "קבע לך סדר קדימויות" ובו מוצג המרובע הבא לגבי מטלות שיש עלינו לעשות:
המחבר טוען כי הסעיף האחרון שרוב בני האדם פונים אליו הוא 2, בעוד הוא בעצם החשוב ביותר והמשתלם ביותר בחשבון הסופי! זוהי חשיבה מונעת.
בהקשר הזה, התנ"ך מחשיב מאוד לימוד תורה, על אף שכביכול אינה דבר דחוף ובודאי היא חשובה, כלומר היא שייכת לסעיף 2 המדובר. בעיקר נכתב על כך בתהילים קי"ט, המוקדש כולו לתורה ובו למשל הפסוק:
תהלים קיט97: "מה אהבתי תורתך כל היום היא שיחתי"
וחז"ל, שכנראה הכירו את הבעייתיות עליה מצביע קובי, אמרו: "ואל תאמר לכשאפנה אשנה שמא לא תפנה" (הלל, משנה אבות ב ד).
קובי תורם לנו בכך שהוא מראה שיש להתייחס באופן זה לא רק לתורה אלא לכל דבר חשוב וכביכול לא דחוף ובראש ובראשונה – לטיפוח מערכות היחסים, כמאמרם ז"ל – "דרך ארץ קדמה לתורה".
ההרגל הרביעי הוא "חשוב: אני מנצח/ אתה מנצח", שהוא המצב המועדף לעומת אני מנצח/ אתה מפסיד, אני מפסיד/ אתה מנצח, אני מפסיד/ אתה מפסיד. ולכך מוסף גם – אני מנצח, בלי התייחסות כלל לצד השני, והרחבה של המצב המועדף לכלל – אני מנצח/ אתה מנצח, או לא עשינו עסק. והוא מסביר: ""לא עשינו עסק" משמעו שאם איננו יכולים להגיע לפתרון שיהיה לתועלת לשני הצדדים, אני מסכימים ברוח ידידותית שלא להסכים ולא עשינו עסק" (עמ' 242), וזוהי כמובן האפשרות האפקטיבית ביותר.
אותו רעיון בלבוש אחר הופיע בספר הידוע "אני בסדר – אתה בסדר". לחלופין, הוא מופיע כבעיה בתורת המשחקים, הידועה כ"דילמת האסיר".
בתנ"ך רעיון ההדדיות מופיע בפסוק המפורסם:
ויקרא יט18: "לא תקם ולא תטר את בני עמך ואהבת לרעך כמוך אני ה'"
לעומת זאת, הרעיון של ההדדיות מופיע גם בגרסה שלילית של "עין תחת עין", עליה כתבתי בעבר. [3] נראה שכאן זהו מצב של אני מפסיד/ אתה מפסיד.
ההרגל החמישי הוא "בקש להבין תחילה... ואחר-כך להיות מובן". כאן המחבר קורא להקשבה אמפתית. טכניקה אחת ידועה לכך היא השיקוף (mirroring). בעיקרה היא חזרה על המשפטים או על הרעיונות של הדובר כדי להביע הבנה אליו, במקום לבקר ולשפוט או אף לייעץ. שהרי:
משלי כז9: "שמן וקטרת ישמח לב ומתק רעהו מעצת נפש"
כלומר להיות מתוק/ אמפתי לרעך טוב יותר מלייעץ לו, הוא צריך את תשומת הלב וההקשבה שלך ולא את עצותיך, שיוכלו אולי לבוא מאוחר יותר.
ועוד, על שיקוף:
משלי כז19:
"כמים הפנים לפנים כן לב האדם
לאדם
"
כלומר, בפרשנות אחת של הדברים, האדם שמולך משקף לך את עצמיותך כמו פנים המשתקפות במים.
ואיוב מבטא את העיקרון הראשון כך:
איוב יח2: "עד אנה תשימון קנצי למלין תבינו ואחר נדבר"
כלומר קודם תקשיבו ותבינו ואחר-כך תוכלו לענות.
ובמשלי בפירוש:
משלי יח13:
"משיב דבר בטרם ישמע אולת היא
לו וכלמה
"
ישמע יש להרחיב ולפרש גם במובן של יבין.
ההרגל השישי הוא "חפש דרך לסינרגיה", שפירושה: "שיתוף פעולה שהשפעתו חזקה יותר מצירוף הפעולות של כל אחד מן הגורמים לחוד" (עמ' 236). ועוד: "מה היא סינרגיה? בהגדרה פשוטה, פירושה שהשלם גדול יותר מסכום חלקיו" (עמ' 298). תוך כדי כך המחבר מדבר על מוצא לדילמה בין שתי אפשרויות בעייתיות והיא "חיפוש אחר החלופה השלישית" (עמ' 308). לי הדבר מאוד מזכיר את הפסוקים הבאים:
קהלת ד [4]:
ט טוֹבִים הַשְּׁנַיִם, מִן-הָאֶחָד: אֲשֶׁר יֵשׁ-לָהֶם שָׂכָר טוֹב, בַּעֲמָלָם. י כִּי אִם-יִפֹּלוּ, הָאֶחָד יָקִים אֶת-חֲבֵרוֹ; וְאִילוֹ, הָאֶחָד שֶׁיִּפּוֹל, וְאֵין שֵׁנִי, לַהֲקִימוֹ. יא גַּם אִם-יִשְׁכְּבוּ שְׁנַיִם, וְחַם לָהֶם; וּלְאֶחָד, אֵיךְ יֵחָם. יב וְאִם-יִתְקְפוֹ, הָאֶחָד--הַשְּׁנַיִם, יַעַמְדוּ נֶגְדּוֹ; וְהַחוּט, הַמְשֻׁלָּשׁ, לֹא בִמְהֵרָה, יִנָּתֵק.
טובים השנים מן האחד, ועוד אחד, ומאחד אותם לא חוט כפול אלא משולש.
ונראה שפסוק זה הוא הרחבה של פסוק ידוע אחר:
בראשית ב18:
"ויאמר ה' אלהים לא טוב היות
האדם לבדו אעשה לו עזר כנגדו
".
בעבר כתבתי ש"כנגדו" אפשר לפרש כאילו היא נגדו ובעצם אין כן, כלומר – היא שונה ממנו באופן מהותי, הפוכה לו בדרכים רבות. גם קובי מדבר על "הערכה לשונות" (עמ' 315) ואומר: "אם שניים מחזיקים באותה הדעה, אחת מיותרת... אינני רוצה לדבר, לתקשר עם מי שדעתו כדעתי; אני רוצה לתקשר אתך כיוון שראייתך מנוגדת לשלי. אני מעריך ניגוד זה" (עמ' 316).
ההרגל השביעי הוא "התחדשות עצמית" ו"פירושו חידוש ארבעת הממדים של טבעכם – הפיסי, הרוחני, המנטלי והחברתי הרגשי" (עמ' 328), כאשר "בעוד שהממד הפיסי, הרוחני והמנטלי קשורים קשר הדוק להרגלים מס' 1, 2 ו-3 – בהיותם ממוקדים מסביב לעקרונות של חזון אישי, מנהיגות וניהול, הממד החברתי-הרגשי מתמקד בהרגלים מס' 4, 5 ו-6 – שבמרכזם עקרונות של מנהיגות בין-אישית, תקשורת אמפתית ושיתוף פעולה יצירתי".
מכל הממדים נראה שדווקא הראשון, הפיסי, שבו ההמלצה לעסוק בספורט, כמעט ולא מובא בתנ"ך. וכשהוא כן מובא, כדוגמת תחרות-הלוחמים בימי דוד:
שמואל ב ב14:
"ויאמר אבנר אל יואב יקומו
נא הנערים וישחקו לפנינו ויאמר יואב יקמו
"
כי אז הדבר נגמר בשפיכות דמים איומה כאשר כל ה-24 נופלים איש ביד רעהו.
כאן דווקא יש יתרון ליוונים שאמרו: "נפש בריאה בגוף בריא".
לסיכום (ביתר קלילות), קובי מחלק את ההרגלים לשני משולשים ומקיף: שלושת ההרגלים הראשונים הם המשולש של "ניצחון פרטי" המוביל לעצמאות, בעוד שלושת ההרגלים הבאים הם המשולש ההפוך של "ניצחון ציבורי" המוביל לתלות הדדית בריאה, וההרגל השביעי הוא המקיף. ביחד מה נוצר לנו? מגן-דוד!
[1] סיכום מפורט יותר של הספר ניתן למצוא כאן:
http://cms.education.gov.il/EducationCMS/Units/Shefi/sadnaot/SadnaotMehashetach/ShivaHergelim.htm
[2] כתבתי על כך לא מזמן:
http://tora.us.fm/tnk1/messages/prqim_t0139_2.html?no_cache=1386435756
[3] עין תחת עין בראי הפסיכולוגיה:
http://tora.us.fm/tnk1/messages/prqim_t0221_6.html
[4] התייחסתי לפסוקים אלה בעבר במאמרי "החוט המשולש – בראי הפסיכולוגיה":