קוד: יעקב יצא למלחמה על שכם כדי להגן על בניו, למרות שלא הסכים איתם בתנ"ך
סוג: כלל
מאת: נתנאל הרשקוביץ
אל: אתר ישיבת קרית שמונה
המאמר פורסם לראשונה באתר ישיבת קרית שמונה:
http://yk8.macam.ac.il/articles/article_show.asp?articleid=662
בשעת כתיבת שורות אלו, האתר אינו זמין, והטקסט לקוח מהמטמון של "גוגל".
הבעיה הדתית
לקראת סוף תקופת הנהגתו, אוסף יהושע את "כָּל שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל
שְׁכֶמָה" (כד,א) לנאום פרידה. הנאום מתחיל בסקירה היסטורית של קורות העם, החל
מאברהם אבינו וכלה בכיבוש הארץ. את סוף הסקירה מסיים יהושע בפסוק הבא:
"וָאֶשְׁלַח לִפְנֵיכֶם אֶת הַצִּרְעָה, וַתְּגָרֶשׁ אוֹתָם מִפְּנֵיכֶם שְׁנֵי מַלְכֵי הָאֱמֹרִי,
לֹא בְחַרְבְּךָ
וְלֹא בְקַשְׁתֶּךָ" (כד,יב)
והדברים
תמוהים, שהרי כיבוש מלכי האמרי כבר הוזכר קודם לכן בפס' ח - "וָאָבִיא
אֶתְכֶם אֶל אֶרֶץ הָאֱמֹרִי הַיּוֹשֵׁב בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן
וַיִּלָּחֲמוּ אִתְּכֶם וָאֶתֵּן אוֹתָם בְּיֶדְכֶם וַתִּירְשׁוּ אֶת
אַרְצָם וָאַשְׁמִידֵם מִפְּנֵיכֶם", ויתרה מזאת, קשה לומר שמלחמות הכיבוש
של יהושע נעשו ללא כלי לחימה.
המלבי"ם ורי"א הסבירו פסוק זה כפסוק
סיכום כללי של כיבוש הארץ. הביטוי 'לֹא בְחַרְבְּךָ וְלֹא בְקַשְׁתֶּךָ'
הוא ביטוי של ישועת ה', הבא להשמיע ש'לא בכחם ירשו ארץ וזרועם לא הושיעה
למו'. המקור להסברם של המלבי"ם ורי"א הוא מזמור מד בתהלים-
לַמְנַצֵּחַ לִבְנֵי קֹרַח מַשְׂכִּיל:
אֱלֹהִים בְּאָזְנֵינוּ שָׁמַעְנוּ אֲבוֹתֵינוּ סִפְּרוּ לָנוּ פֹּעַל פָּעַלְתָּ בִימֵיהֶם בִּימֵי קֶדֶם:
אַתָּה יָדְךָ גּוֹיִם הוֹרַשְׁתָּ וַתִּטָּעֵם תָּרַע לְאֻמִּים וַתְּשַׁלְּחֵם:
כִּי
לֹא בְחַרְבָּם יָרְשׁוּ אָרֶץ וּזְרוֹעָם לֹא הוֹשִׁיעָה לָּמוֹ כִּי יְמִינְךָ וּזְרוֹעֲךָ וְאוֹר פָּנֶיךָ כִּי רְצִיתָם:
אַתָּה הוּא מַלְכִּי אֱלֹהִים צַוֵּה יְשׁוּעוֹת יַעֲקֹב:
בְּךָ צָרֵינוּ נְנַגֵּחַ בְּשִׁמְךָ נָבוּס קָמֵינוּ:
כִּי
לֹא בְקַשְׁתִּי אֶבְטָח
וְחַרְבִּי לֹא תוֹשִׁיעֵנִי:
כִּי הוֹשַׁעְתָּנוּ מִצָּרֵינוּ וּמְשַׂנְאֵינוּ הֱבִישׁוֹתָ:
בֵּאלֹהִים הִלַּלְנוּ כָל הַיּוֹם וְשִׁמְךָ לְעוֹלָם נוֹדֶה סֶלָה: (מד,א-ט)
מדברי יהושע והמזמור יש להבין ש'חרב וקשת' הוא
הביטוי ההפוך מהכרה בישועת ה' מיד צר, או כדברי רד"ק לפס' ז, ש'חרב וקשת' הוא בטחון בכחינו וגבורתינו, ולא - באלוקינו ועזרתו.
לאור דברים אלה יוצא, שכאשר יעקב אומר ליוסף ששכם -
כן
נלקחה "בחרבי ובקשתי", הוא למעשה טוען שלקיחת שכם נעשתה בבטחון בכלי
המלחמה ובאדם האוחז בהם, ולא בביטחון או צורך בישועת ה'! והדברים קשים,
מדוע יעקב אבינו מיחס לעצמו ביטויים שמשמעותם הוא כה בעיתי?!
הבעיה בהבנת דברי יעקב
עד כאן, הצגנו את הבעיה הדתית שבדבריו של יעקב אבינו, כעת ננסה לעמוד על הקשר בין דבריו, למאורעות אשר אירעו בעיר שכם.
לאחר
חזרתו לארץ ישראל (בר',לג) חונה יעקב בעיר 'שכם אשר בארץ כנען'. כעת מספרת
התורה על מעשה מוזר של יעקב אבינו, "וַיִּקֶן אֶת חֶלְקַת הַשָּׂדֶה
אֲשֶׁר נָטָה שָׁם אָהֳלוֹ מִיַּד בְּנֵי חֲמוֹר אֲבִי שְׁכֶם בְּמֵאָה
קְשִׂיטָה"(לג,יט). וכי מה היה ליעקב אבינו לרכוש חלקת שדה? והרי כל הארץ
מובטחת לו? וכי לא מצא מקום שלא צריך לשלם בכדי להתיישב בו? אלא שמעשהו של
יעקב דומה מאוד למעשהו של אביו זקנו, אשר דואג לרכוש בכסף אחזת קבר עבור
שרה. לכן קרוב יהיה לומר שגם מטרתה של רכישה זאת היא עבור קבורה כל שהיא.
ובאמת, ספר יהושע מסתיים בדברים הבאים - "וְאֶת עַצְמוֹת יוֹסֵף אֲשֶׁר
הֶעֱלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם קָבְרוּ בִשְׁכֶם בְּחֶלְקַת
הַשָּׂדֶה אֲשֶׁר קָנָה יַעֲקֹב מֵאֵת בְּנֵי חֲמוֹר אֲבִי שְׁכֶם
בְּמֵאָה קְשִׂיטָה וַיִּהְיוּ לִבְנֵי יוֹסֵף לְנַחֲלָה" (כד,לב). הנבואה רואה את אחיזת יעקב בשכם כתוצאה של מעשה קנין ממוני, ולא של כיבוש מלחמה.
אם נחזור לעניין בו פתחנו, הדברים הולכים ונעשים תמוהים יותר. האם 'מאה קשיטה' הם 'חרב וקשת' כפשוטם? וגם אם נרצה ליחס למעשה זה את הרעיון של חוסר הבטחון בה' שמובע בביטוי 'חרב וקשת' - הדבר יהיה קשה, שהרי יעקב אבינו עומד לאחר מעשה זה בהכרה מלאה באלוקיו, וכביטוי לכך הוא מקים מזבח. כך מספר הכתוב הפס' שלאחר מעשה הקניין - "וַיַּצֶּב שָׁם מִזְבֵּחַ וַיִּקְרָא לוֹ אֵל אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל" (לג,כ)?!
בהמשך קורות יעקב
בשכם, אנו נתקלים בפרשת דינה ונקמתם של שמעון ולוי באנשי שכם (פרק לד)
יתכן מאוד ולכאן יהיה ניתן לשייך את הביטוי 'חרב וקשת', גם כפשוטו ויתכן
שגם בצד הרעיוני שלו, אך האם ניתן ליחסו ליעקב?! והרי יעקב צווח על מעשיהם
של שמעון ולוי "...עֲכַרְתֶּם אֹתִי לְהַבְאִישֵׁנִי בְּיֹשֵׁב הָאָרֶץ
בַּכְּנַעֲנִי וּבַפְּרִזִּי, וַאֲנִי מְתֵי מִסְפָּר וְנֶאֶסְפוּ עָלַי
וְהִכּוּנִי וְנִשְׁמַדְתִּי אֲנִי וּבֵיתִי" (לד,ל). ואם נרצה לומר שיעקב
חוזר בו מדבריו, וכאשר הוא מספר על לקיחת שכם ב"חרבו ובקשתו" הוא למעשה
רוצה להביע הזדהות עם מעשה שמעון ולוי- הרי 'ברכתו' להם המסופרת לאחר מכן,
מציגה את ההפך הגמור -
"שִׁמְעוֹן וְלֵוִי אַחִים כְּלֵי חָמָס
מְכֵרֹתֵיהֶם...בְּסֹדָם אַל תָּבֹא נַפְשִׁי בִּקְהָלָם אַל תֵּחַד
כְּבֹדִי כִּי בְאַפָּם הָרְגוּ אִישׁ...אָרוּר אַפָּם כִּי עָז
וְעֶבְרָתָם כִּי קָשָׁתָה" (מט,ה-ז)
(וחריפים דברי הרמב"ן על אתר "...ועוד חרה לו, שלא יאמרו כי בעצתו נעשה הדבר ויהיה חלול השם שיעשה הנביא חמס ושוד"). וכן מיחס את לקיחת שכם מה'אֱמֹרִי', והרי שכם היה שייך לעם החִוִּי(לד,ב)!
אם נסכם את דברינו עד כאן, אנו עומדים בקושי כפול העולה מדבריו של יעקב אבינו. ראשית, "חרב וקשת" הוא הביטוי שעומד באנטיתזה לבטחון באלקים ובעזרתו. שנית, דברי יעקב אינם עולים בקנה אחד עם המסופר במקרא.
הצעה לישוב הדברים
נעיין מעט בפרק טו של ספר בראשית, בברית בין הבתרים.
וַיֹּאמֶר לְאַבְרָם יָדֹעַ תֵּדַע כִּי גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אֹתָם אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה:
וְגַם אֶת הַגּוֹי אֲשֶׁר יַעֲבֹדוּ דָּן אָנֹכִי וְאַחֲרֵי כֵן יֵצְאוּ בִּרְכֻשׁ גָּדוֹל:
וְאַתָּה תָּבוֹא אֶל אֲבֹתֶיךָ בְּשָׁלוֹם תִּקָּבֵר בְּשֵׂיבָה טוֹבָה:
וְדוֹר רְבִיעִי יָשׁוּבוּ הֵנָּה כִּי לֹא שָׁלֵם עֲוֹן הָאֱמֹרִי עַד הֵנָּה: (יג-טז)
במעמד ברית בין הבתרים מודיע הקב"ה לאברהם אבינו על גלות שנגזרה על זרעו אשר תהיה ב'ארץ לא להם', שאחריה עתידים לשוב ברכש גדול.הסיבה שהשיבה לארץ תהיה רק בדור הרביעי, היא משום שעדיין עון האמרי איננו שלם, שהרי ירשת הארץ תלויה גם ברשעתם של הגויים היושבים עליה, כמו שעתיד משה לדבר אל ישראל ערב כנסתם לארץ - "לֹא בְצִדְקָתְךָ וּבְיֹשֶׁר לְבָבְךָ אַתָּה בָא לָרֶשֶׁת אֶת אַרְצָם כִּי בְּרִשְׁעַת הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה ה' אֱלֹקיךָ מוֹרִישָׁם מִפָּנֶיךָ וּלְמַעַן הָקִים אֶת הַדָּבָר אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַאֲבֹתֶיךָ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב "(דב' ט,ה).
לאור דברי הנביא עמוס "אָנֹכִי הֶעֱלֵיתִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם וָאוֹלֵךְ אֶתְכֶם בַּמִּדְבָּר אַרְבָּעִים שָׁנָה לָרֶשֶׁת אֶת אֶרֶץ הָאֱמֹרִי"(עמ' ב,י) נרצה לטעון שה'אֱמֹרִי' המוזכר אצל אברהם, יעקב ואולי אף אצל יהושע (אמנם יקשה עלינו מדוע הזכיר שני מלכים, אך מיקומו של פס' יב והמשמעות העולה ממנו נוטים לומר שהוא מהווה פס' מסכם לפסוקים ח-יא המספרים על כיבוש שתי גדות הירדן. ואולי שני המלכים הוא ביטוי לקואליציות ממלכות הדרום (פרק י) והצפון (פרק יא). ובתרגום השבעים גרסו "שנים עשר מלכי האמורי".) - הוא שם כולל לגויי הארץ. וכך גם באר במדרש שכל טוב (בובר) "כי לא שלם עון האמורי - והוא הדין לשבעת עממין"
מעבר
לבעיה המוסרית העומדת מאחורי מעשם של שמעון ולוי, אשר אליה יתייחס יעקב
ב'ברכתו' אליהם (מט,ה-ז), ישנה בעיה דתית נוספת. השמדת כל יושבי שכם
וכיבושה היא מרידה בגזירה שנגזרה על זרע אברהם,שרק דור רביעי ישוב ארצה
לאחר גלות, ואין עשית דין בהם כעת, מסורה ליעקב ובניו, מפני טרם שלם עוונם
בעיני המקום.
וכך כותב מדרש רבה ([וילנא] פר' פ) על דברי יעקב לבניו "עֲכַרְתֶּם אֹתִי" -
"
עכרתם אותי -
רבנן אמרי צלולה היתה החבית ועכרתם אותה, מסורת היא בידי הכנענים שהן
עתידין ליפול בידי אלא שאמר הקדוש ברוך הוא 'עד אשר תפרה'(שמ' כג,ל) בששים
רבוא"
יעקב אבינו טוען כנגד שמעון ולוי, שעדין לא הגיע הזמן אשר הבטיח הקב"ה לאברהם, שבו ישוב העם ('ששים רבוא') ארצה והכנענים יפלו בידיו
(המילה
אותה מבאר המדרש אותו ציטטנו היא 'עכרתם', חז"ל הבינו אותה כהפרת מרכיב
בברית. השורש ע.כ.ר מופיע במקרא בהקשר של חרם (עכן), נדר (יפתח) ושבועה
(שאול) "וַיֹּאמֶר יְהוֹשֻׁעַ מֶה עֲכַרְתָּנוּ יַעְכֳּרְךָ ה' "(יהו'
ז,כה), "וְאַתְּ הָיִיתְ בְּעֹכְרָי"(שופ' יא,לה), "וַיֹּאמֶר יוֹנָתָן
עָכַר אָבִי אֶת הָאָרֶץ "(שמ"א יד,כט)". לאור זאת, מובן מדוע חז"ל
קושרים את המילה 'עכרתם' עם ברית.
). נביט בקצרה אל הפס' מספר שמות אשר אליו מפנה המדרש -
אֶת אֵימָתִי אֲשַׁלַּח לְפָנֶיךָ וְהַמֹּתִי אֶת כָּל הָעָם אֲשֶׁר תָּבֹא בָּהֶם וְנָתַתִּי אֶת כָּל אֹיְבֶיךָ אֵלֶיךָ עֹרֶף:
וְשָׁלַחְתִּי אֶת הַצִּרְעָה לְפָנֶיךָ
וְגֵרְשָׁה אֶת הַחִוִּי אֶת הַכְּנַעֲנִי וְאֶת הַחִתִּי מִלְּפָנֶיךָ:
לֹא אֲגָרְשֶׁנּוּ מִפָּנֶיךָ בְּשָׁנָה אֶחָת פֶּן תִּהְיֶה הָאָרֶץ שְׁמָמָה וְרַבָּה עָלֶיךָ חַיַּת הַשָּׂדֶה:
מְעַט מְעַט אֲגָרְשֶׁנּוּ מִפָּנֶיךָ
עַד אֲשֶׁר תִּפְרֶה וְנָחַלְתָּ אֶת הָאָרֶץ:
וְשַׁתִּי
אֶת גְּבֻלְךָ מִיַּם סוּף וְעַד יָם פְּלִשְׁתִּים וּמִמִּדְבָּר עַד
הַנָּהָר כִּי אֶתֵּן בְּיֶדְכֶם אֵת יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ וְגֵרַשְׁתָּמוֹ
מִפָּנֶיךָ: (שמ' כג,כז-לא. ועיין במקבילה דב' ז,יז-כו)
הפרשיה מתארת את הכיבוש העתידי של ארץ ישראל, אשר יעשה ע"י ה'צרעה', לאט, עד אשר כל ישבי הארץ יפלו ביד עם ישראל. ה'צרעה' המוזכרת כאן (ובספר דברים ז,כ) היא ככל הנראה הצרעה עליה מדבר יהושע בנאומו המוזכר בראש דברינו. נאמרו מגוון דעות בעניין אותה הצרעה, אך לעניינו נוכל לומר שמשמעותה של אותה הצרעה היא ההיפך של "חרב וקשת", והיא ביטוי של ההשגחה האלוקית בירושת הארץ, אשר תעשה באופן מבוקר על פי לוח זמנים המוכתב מלמעלה. לאור ברית בין הבתרים ניתן לומר, שעוונם של יושבי הארץ, הוא חלק בפונקצית זמן, אורך וקושי כיבוש הארץ. נמצא, שמעשיהם של שמעון ולוי הם התערבות בוטה בתוכנית האלוקית של ירושת הארץ.
כעת, כל שנותר הוא לנסות להשיב, מדוע יעקב אבינו משתמש בביטוי "בחרבי ובקשתי", ומה פירושו. יתכן ופתרון לדבר נמצא במדרש הבא -
ר' נחמיה אמר: 'ואני נתתי לך שכם אחד' זו שכם ודאי. 'אשר לקחתי מיד האמורי' זה חמור אבי שכם, וכי אמורי היה?, אלא חוי בכלל אמורי. 'בחרבי ובקשתי' לא היה אבינו יעקב רוצה שיעשו בניו אותו מעשה, כיון [שעשו בניו אותו המעשה אמ' - מה אני מניח את בניי ליפול ביד אומות העולם?! מה עשה, נטל חרבו וקשתו ועמד על פתח שכם, אמ' - אם יבואו אומות העולם ליזדווג לבניי אני נלחם כנגדן, היא דהוא אמ' ליה ליוסף,ואני נתתי לך שכם אחד וגו' ואיכן מצינו שנטל יעקב אבינו חרבו וקשתו? - בשכם]. (בראשית רבה [אלבק],פ' צז עם השלמה מפ' פ)
מספר המדרש, שבעת שהיו שמעון ולוי מכים את אנשי שכם, חשש יעקב שיקומו עליהם שאר אומות העולם [כפי שבאמת קרה(!) אם נאמין לספר 'מלחמות בני יעקב' המוזכר בפירוש הרמב"ן (לד,יג)]. על אף שעשו שמעון ולוי מעשה שהיה מנוגד לכל השקפת עולמו המוסרית והדתית של יעקב, לא יעלה על הדעת שאב יפקיר את בניו ביד הקמים עליהם, גם בהיותם חוטאים! לכן יוצא יעקב אבינו למערכה בשכם, לא כדי להכות יחד עם שמעון ולוי את אנשי שכם (שהרי שמעון ולוי יכולים להתמודד לבדם עם עיר שגבריה כואבים את כאב המילה, שאם לא יכלו לכך, ודאי היו לוקחים אתם לוחמים נוספים.), אלא בכדי להגן על בניו.
נשוב וננסה לבאר מחדש את שני הפסוקים עמם פתחנו.
וַיֹּאמֶר יִשְׂרָאֵל אֶל יוֹסֵף הִנֵּה אָנֹכִי מֵת וְהָיָה אֱלֹהִים עִמָּכֶם וְהֵשִׁיב אֶתְכֶם אֶל אֶרֶץ אֲבֹתֵיכֶם: (מח,כא)
יוסף הוא ירית הפתיחה של התגשמות ברית בין הבתרים "כִּי גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם" (טו,יג). שכן, הוא הציר המרכזי בסיפור ירידת בית יעקב לגלות מצרים (ובכך מובן מדוע יוסף נשלח דוקא מ'עמק חברון' - "וישלחהו מעמק חברון - א"ר חנינא בר פפא: בעצה עמוקה של אותו צדיק שקבור בחברון, דכתיב: 'ידוע תדע כי גר יהיה זרעך' (סוטה יא.)). לשם כך רואה יעקב אבינו להזכיר ליוסף את ההבטחה הנמצאת בברית " וְדוֹר רְבִיעִי יָשׁוּבוּ הֵנָּה" (טו,טז). אך המשך הברית, תולה את העיכוב בשוב העם מהגלות "כִּי לֹא שָׁלֵם עֲוֹן הָאֱמֹרִי עַד הֵנָּה" (טו,טז). לכאורה, שמעון ולוי מרדו בברית,ובהריגת אנשי עיר שלא פתחה נגדם למלחמה, הם למעשה ניסו להוריש את יושב הארץ (וכן ניתן להוסיף את פעולות הביזה (לד,כז-כט) ורעית הצאן בשכם (לז,יב), שאמנם מגיעים אחר ששכם כבר שוממה מאדם, אך הם בהחלט מהווים אקט המעיד על הורשה.) על אף שטרם שלם עוונו! כאן מתעורר חשש, אולי בגלל מעשם של שמעון ולוי, יחול עיכוב בחזרת העם ארצה, או שאולי אפילו בוטלה הברית (וכך משמע מרש"י למדרש רבה על 'עכרתם' - "צלולה היתה החבית -...מסורת היא ביד כנענים שעתידין לפול בידנו והיה לכם להמתין עד הזמן שאמר לי הקב"ה עד אשר תפרה ועכשיו אני מתי מספר ויש להם רשות לשלוט בנו לפי שעברנו על הצווי")?!
לשם כך, על יעקב אבינו להבטיח את הדברים הבאים ליוסף, כדי שישמשו לו כערובה להתממשות הברית - "וַאֲנִי נָתַתִּי לְךָ שְׁכֶם אַחַד עַל אַחֶיךָ, אֲשֶׁר לָקַחְתִּי מִיַּד הָאֱמֹרִי בְּחַרְבִּי וּבְקַשְׁתִּי"(מח,כב).
אומר יעקב אבינו ליוסף - זכותנו בעיר שכם אינה מכוח מעשי שמעון ולוי, אלא מכוחי.
אמנם,
מעשיהם היו כנגד רצונו של מקום ויש בהם כדי לפגוע בברית בין הבתרים, אך יש
לתלות את ירשת העיר שכם בחלק שאני נטלתי במערכה. אמנם לא כבטוח בחסדי
עליון, כיון שספק אם יסיעו מן השמים לעוברי עבירה, אך חובה היה עלי לצאת
למערכה בחרבי ובקשתי - כאב החס על בניו. על אף שחטאו, לא מוצאים שמעון
ולוי מכלל "בְנֵי יַעֲקֹב"
("וַיִּהְיוּ בְנֵי יַעֲקֹב
שְׁנֵים עָשָׂר"(לה,כב) יתכן ויש לראות פס' זה כסיכום לאחר חטאם של שמעון
ולוי, הסרת אלהי הנכר מבית יעקב וחטא ראובן.) ועדיין קרויים
בנים. בזכות מסירות נפשו של יעקב אבינו, הנשאר אוהב לבניו, על אף מעשיהם
הקשים,ועל אף שבצאתו עם "חרב וקשת" הוא מסכן את הברית. למעשה, אפשר לומר
שדברי יעקב אלו, הם למעשה תפילה ובקשה
("'ואני נתתי לך
שכם אחד על אחיך אשר לקחתי מיד האמורי בחרבי ובקשתי', וכי בחרבו ובקשתו
לקח? והלא כבר נאמר 'כי לא בקשתי אבטח וחרבי לא תושיעני'! אלא, חרבי - זו
תפלה, קשתי - זו בקשה"(בבא בתרא קכג.)) לקב"ה, בעת שיוצא העם
לגלות, כפי ההבטחה, יקוים גם החלק של "וְדוֹר רְבִיעִי יָשׁוּבוּ
הֵנָּה" - וירשת שכם תתייחס אליו, לפי שמחובתו היה לצאת בחרב וקשת.
אך האם הקב"ה מקבל את דברי יעקב? כיבוש שכם אינו מוזכר בספר יהושע (עיין ר"י קיל, מבוא ל'דעת מקרא' ספר יהושע, ע"מ 20-21 ושם הערות 14 ו15.). על פי דברינו,נראה לומר שאין צורך בכך. אי-הצורך בכיבושה מחדש, הוא האישור האלוקי לדברי יעקב אבינו, שבא להודיענו שהזכות שבמסירות נפשו על בניו, תלתה לו (ואם תקשה עלינו ותאמר ששכם לא נצרכה לכיבוש מחדש לפי שכבר נקנתה בכסף ע"י יעקב - עיין יהו' פרק י פס' לט.).
יהושע
דואג להזכיר לעם, שהארץ לא נכבשה בחרב ובקשת, וכן יוסף נקבר בחלקת השדה
שנקנתה במאה קשיטה, כיון שדעת הנבואה אינה נוחה ממעשי "קשת וחרב". אך יחד
עם זאת, נאומו של יהושע נישא בשכם, ודברי יעקב ליוסף מתקיימים, להודיענו,
שתפילתו של יעקב אבינו התקבלה והברית לא בטלה, ובנוסף לכך, בזכות האב
המוסר נפשו להציל את בניו מן הקמים עליהם, על אף כעסו על מעשיהם - זיכתה
גם היא את עם ישראל בנחלה.
(על אף שמאמר זה נוגע בבעיה
של הניסיון בהורשת הארץ טרם זמנה, אין בו בכדי להתעלם מכך שישנה בעיה
המוסרית מאחורי מעשיהם של שמעון ולוי באנשי שכם.
)
הרוצים להצדיק
מוסרית את מעשי שמעון ולוי יאלצו להתמודד עם מספר קשיים - המוסר הטבעי.
כיצד יתכן שעם שמוכן להכנס ליהדות ירצח ללא אשמה שהרי "אולי ישובו אל ה',
והרגו אותם חנם, כי לא הרעו להם כלל." (רמב"ן בראשית לד,יג). פשט הכתובים
בהם מוכיח יעקב את בניו (על השינוי בטענות יעקב כלפי שמעון ולוי עיין ר"מ
מרדכי ברויאר, פרקי בראשית ב עמ' 571-576). לרוצים לתלות צידוק מוסרי
בדברי הרמב"ם וסיעתו, וכסיכום,נביא בקצרה את דברי הר"ש גורן זצ"ל
"...נמצאנו למדים שמן האספקט ההלכתי ישנן שתי שיטות בזה, לדעת הרמב"ם
נהגו לכאורה שמעון ולוי כהלכה, ולדעת הרמב"ן הרגו אותם בחינם, בניגוד
לכללי ההלכה, ובניגוד למוסר הקודש. לכאורה צודק הרמב"ן במה שכתב נגד
הרמב"ם, כי יעקב התנגד למעשיהם של שמעון ולוי, לא רק מפחד יושבי הארץ,
אלא גם באופן עקרוני, מוסרי והלכתי... יש להסביר את דברי הרמב"ם שאמנם
מבחינת ההלכה צדקו שמעון ולוי, אבל היה זה הצדק ההלכתי בבחינת יקוב הדין
את ההר. אבל אין זה הצדק מבחינה מוסרית...ובכל הנוגע לדיני נפשות, ישנה
משנת חסידים הנוגדת לפעמים את ההלכה הדורשת יקוב הדין את ההר, ויש ללכת
בזה אחרי משנת חסידים...לדעת הרמב"ם אמנם נהגו שמעון ולוי בהתאם להלכה
שבידיהם. אבל יעקב אבינו ציפה מהם שילכו אחרי משנת החסידים שהיא אמת-
המוסר. לפיה יש לנהוג כאשר אנחנו דנים דיני נפשות גם של נכרים ואפי' של
עובדי עבודה זרה כאנשי שכם, כפי שכותב הרמב"ן. "משנת חסידים" מבוססת על
מדת הרחמים, שיש לנהוג לפיה גם במלחמה, ושעלינו ללמוד אותה ממדותיו של
הקב"ה. מה הוא רחום וחנון אף עלינו להיות כן. והיא בניגוד למדת הדין
ולגישה "יקוב הדין את ההר". אלא ו"רחמיו על כל מעשיו"..." (משיב מלחמה א, 'מוסר הלחימה לאור ההלכה'. עיין שם באריכות דבריו)
" כִּי אָז אֶהְפֹּךְ אֶל עַמִּים שָׂפָה בְרוּרָה לִקְרֹא כֻלָּם בְּשֵׁם ה' לְעָבְדוֹ שְׁכֶם אֶחָד"(צפ' ג,ט)