איך התדרדרתם, בית ישראל!

ויהי דבר ה’ אליי לאמור: הלוך וקראת באוזני ירושלים לאמור: כה אמר ה’: זכרתי לך שני דברים מהעבר:

1. המעשים הטובים שעשית למעני: חסד נעורייך, אהבת כלולותייך, לכתך אחריי במדבר בארץ לא זרועה : מרוב שאהבת אותי הלכת אחריי גם במדבר, ממצרים עד להר סיני (פירוט);

2. המעשים הטובים שעשיתי למענך: קודש ישראל לה’, ראשית תבואתו; כל אוכליו יאשמו, רעה תבוא אליהם, נאום ה’: ישראל היו עם קדוש לה', וכל אויב שניסה לפגוע בהם – נענש.

הקטע כולל שני חלקים: הראשון מתאר את היחס של ירושלים אל ה', והשני מתאר את היחס של ה' אל ירושלים. בכל חלק נמשלת ירושלים במשל אחר: בחלק הראשון היא נמשלת לכלה שהולכת אחרי בעלה, ובחלק השני היא נמשלת לראשית התבואה.

בהמשך הנבואה מראה הנביא איך התדרדרו היחסים בין ה' לבין ירושלים. הוא מפתח בנפרד את הנמשל ואת המשל: בקטע הבא (ב4 - ב19) הוא מפתח את הנמשל, ומראה איך ירושלים הפסיקה ללכת אחרי ה' ואיך ה' הפסיק להגן על ירושלים. ובקטע שאחריו (ב20 - ב21) הוא מפתח את המשל, ומראה איך ירושלים הפסיקה להיות כלה נאמנה, ואיך התבואה הטובה התקלקלה.

שמעו דבר ה’, בית יעקוב, וכל משפחות בית ישראל!

1. כאמור, הקטע הבא (ב5-ב13) מתאר את התדרדרות המעשים של ירושלים כלפי ה', ביחס למעשיה בעבר (ב2). בקטע יש 3 חלקים, שבהם הנביא עובר בסדר הדורות מהדור הקודם לדור הנוכחי ולדורות הבאים (ראו מאבות עד בני בנים):
   
   • ב5-ב6: אבותיכם.
   • ב7-ב8: אתכם.
   • ב9-ב13: בני בניכם. חלק זה מתחלק גם הוא, בתוך עצמו, לשני חלקים:
     • בראשון (ב10-ב11) הנביא עובר בעולם ממערב למזרח: איי כתיים (כרתים, יוון), קדר (ערב).
     • ובשני (ב12-ב13) הוא עובר מעל העולם ופונה ל שמיים.
       

   כעת נפרט כל אחד מהחלקים. 

   כה אמר ה’: מה מצאו אבותיכם (הדור הקודם) בי עוול כי רחקו מעליי?! במקום ללכת אחרי ה' במדבר -- וילכו אחרי ההבל ויהבלו! ולא אמרו איה ה’, המעלה אותנו מארץ מצריים; המוליך אותנו במדבר, בארץ ערבה ושוחה בארץ צייה וצלמוות--בארץ לא עבר בה איש, ולא ישב אדם שם.

   ולא רק אבותיכם – גם אתם, הדור הנוכחי, חוטאים באותם חטאים: ואביא אתכם מ"ארץ לא זרועה"אל ארץ הכרמל, לאכול פרייה וטובה – ובכל זאת לא המשכתם ללכת אחריי כמו שעשיתם במדבר, אלא ותבואו ותטמאו את ארצי, ונחלתי שמתם לתועבה!

   כמו שאבותיכם "לא אמרו 'איה ה'...?'" כך גם אצלכם: הכוהנים לא אמרו 'איה ה'?'. כמו שאבותיכם "רחקו מעליי" כך גם אצלכם: ותופשי התורה לא ידעוני, והרועים פשעו בי; וכמו שאבותיכם "ויילכו אחרי ההבל ויהבלו" כך גם אצלכם: והנביאים ניבאו בבעל, ו אחרי לא יועילו הלכו.

   לכן – מכיוון שאתם כבר הדור השני ברציפות שעובד ע"ז -- עוד אריב (אתווכח) אתכם, נאום ה', ואת בני בניכם אריב – לא אשמיד אתכם מייד אלא קודם אתווכח אתכם, ואנסה להראות לכם שאתם טועים, וגם עם הבנים והנכדים שלכם אתווכח, ורק אז אביא עליכם פורענות.

   בפסוקים הבאים מתואר ה"ריב" (הויכוח) שהתווכח ירמיהו עם בנ"י: כי עברו איי כיתיים (כרתים – במערב) וראו, וקדר (ערב – במזרח) שלחו והתבוננו מאוד; וראו, הן (האמנם) הייתה כזאת? ההימיר גוי אלוהים?! והמה לא אלוהים! ועמי המיר כבודו, בלא יועיל! שומו, שמיים, על זאת; ושערו, חורבו מאוד, נאום ה’! כי שתיים רעות עשה עמי: אותי עזבו, מקור מים חיים, לחצוב להם בורות -- בורות נשברים, אשר לא יכילו המים! כשהלכו אחריי במדבר – סיפקתי להם מים חיים בשפע, אבל עכשיו הם עזבו אותי וחצבו בורות, והבורות האלה – לא רק שאינם מספקים להם מים חיים, אלא גם אינם מסוגלים להכיל את המים שמכניסים לתוכם, כי הם סדוקים ונשברים.

2. הקטע הבא (ב14-ב16) מתאר את התדרדרות המעשים של ה' כלפי עם ישראל, ביחס למעשים שלו בעבר (ב3). הקטע הזה מתוארות שלוש "ירידות" חדות במצב של ישראל, כנגד שלושת החלקים של פסוק 3:

   עבר (ב3)	קודש ישראל לה’, ראשית תבואתו;	כל אוכליו יאשמו,	רעה תבוא אליהם, נאום ה’.
   הווה (ב14-ב16)	העבד ישראל? אם יליד-בית הוא? מדוע היה לבז?!	עליו ישאגו כפירים נתנו קולם; וישיתו ארצו לשמה, עריו ניצתו מבלי יושב!	גם בני נוף ותחפנחס ירעוך קודקוד.

   א. העבד ישראל? אם יליד-בית הוא? -- הרי עם ישראל היה פעם "קודש לה'", במעמד הגבוה ביותר, אז -- מדוע היה לבז – מדוע כולם בזים לו כאילו שהוא עבד, במעמד הנמוך ביותר ?!

   ב. פעם – כל אויב שניסה "לאכול" את ישראל נאשם ונענש, אבל עכשיו -- עליו ישאגו כפירים – אפילו גורי-אריות קטנים כבר לא פוחדים ממנו אלא מפחידים אותו -- ו נתנו ומרימים עליו את קולם; ובמקום שהם "יאשמו" -- וישיתו ארצו לשמה, עריו ניצתו מבלי יושב! מרוב פחד מהשאגות של הכפירים – בני ישראל עוזבים את ארצם ומשאירים אותה שממה, ועוזבים את עריהם ומשאירים אותן שרופות.
   

3. ג. גם בני נוף ותחפנחס – ערים במצרים – ירעוך קודקוד – יביאו "רעה" על קודקודך, במקום ש"רעה תבוא אליהם"! (פירושים נוספים)
   

הפסוקים הבאים מדגישים את הקשר בין שני ההתדרדרויות - איך הירידה ביחס של ירושלים אל ה' גרמה לירידה ביחס של ה' אל ירושלים: הלא זאת תעשה לך: עוזבך את ה’ אלוהייך, בעת מוליכך בדרך – כל 3 הדברים הרעים שקרו לך - קרו רק בגלל שעזבת את ה' במקום ללכת אחריו במדבר.

ועתה, מה לך לדרך מצריים, לשתות מי שיחור; ומה לך לדרך אשור, לשתות מי נהר? -- הרי זה לא יעזור לך – רק ה' יכול לספק לך "מים חיים" במדבר! תייסרך רעתך, ומשובותייך תוכיחוך, ודעי וראי כי רע ומר, עוזבך את ה’ אלוהייך; ולא פחדתי אלייך, נאום ד' ה’ צבאות! פחדתי = יראתי, היראה שיראת מפני. כלומר: לא היראה שיראת מפניי היתה לך רעה ומרה, אלא עזיבתך את ה' [מלבי"ם].

בקטע השלישי חוזר הנביא למשלים שהשתמש בהם בקטע הראשון, ומראה איך התדרדרה ירושלים באופן סמלי:

1. כי מעולם – בעבר –  שברתי עולך, ו ניתקתי מוסרותייך, שחררתי אותך מעול מצרים, ולא כפיתי עלייך ללכת אחריי, ותאמרי 'לא אעבור!' – לא אעבור על דבריך, אלך אחריך בלי כפיה (פירושים נוספים); אבל עכשיו – את עוברת בכל מקום שאת יכולה: כי על כל גבעה גבוהה, ותחת כל עץ רענן, את, צועה זונה! במקום להיות כלה נאמנה - את זונה!
2. ואנוכי נטעתיך שורק, כולו זרע אמת: פעם היית כמו תבואה קדושה וטהורה ("קודש ישראל לה' ראשית תבואתו"); ואיך נהפכת לי, סורי הגפן נוכרייה?! -- איך הפכת לתבואה סוררת, של גפן נכרייה [11]?

ובאחרית הימים, בעזרת ה', יחולו שינויים לטובה בשני התחומים האלה, כמו שמתואר בירמיהו לא. גם הקטע הזה מתחלק לשני חלקים: בחלק הראשון נמשלת ירושלים לכלה, ובחלק השני נזכרים דימויים של תבואה.

כה אמר ה': ה' שוב יפגוש את עם ישראל במדבר והם יילכו אחריו, והפעם – הוא יאהב אותם והוא יעשה עמם חסד: מצא חן במדבר עם שרידי חרב, הלוך להרגיעו ישראל. מרחוק ה' נראה לי, ואהבת עולם אהבתיך, על כן משכתיך חסד [ המשכתי לעשות עמך חסד ] . עוד אבנך ונבנית, בתולת ישראל:, כלומר - יהיו לך בנים ממני (ע' בראשית טז2 ל3; ע' גם ישעיהו מט21, סב5) עוד תעדי תופייך, ויצאת במחול משחקים. - תחוללי ותשמחי כמו כלה.

בעבר ה' נטע בא"י גפנים באיכות גבוהה ('שורק') והם התנהגו כגפן נכרייה, אבל בעתיד הם יטעו כרמים – עוד תיטעי כרמים בהרי שומרון; נטעו נוטעים, וחיללו. בעבר בנ"י עלו "על כל גבעה גבוהה..." וזנו, אבל בעתיד הם יעלו על ההרים ויקראו בשם ה' – כי יש יום, קראו נוצרים בהר אפריים; קומו ונעלה ציון, אל ה' אלוהינו!