קוד: מבנה ירמיהו יד בתנ"ך
סוג: לא גמור
מאת: אראל
אל: פירושים וסימנים ירמיהו א; לא גמור
[ירמיהו יד1-6]
הפרק מתחיל ב: "אשר היה דבר ה’ אל ירמיהו, על דברי הבצרות
" מטרת הפרק היא לספר את דברי ה' אל ירמיהו (בפסוק 11 והלאה), אבל לפני כן מתוארים דברי ירמיהו, כרקע לדבר ה'.
בהתחלה מתאר ירמיהו את מצב המקומות השונים בארץ:
אבלה יהודה– הכפרים,
ושעריה– הערים –
אומללו קדרו לארץ;
וצווחת ירושלים– עיר הבירה –
עלתה.
בהמשך מתאר ירמיהו את סבלם של החיים (אנשים וחיות) במקומות השונים בארץ:
האנשים החשובים, תושבי הערים –ואדיריהם –
שלחו צעיריהם למים; באו על גבים לא מצאו מים, שבו כליהם ריקם--בושו והוכלמו, וחפו ראשם.
– תושבי הכפרים –בעבור האדמה חתה, כי לא היה גשם בארץ; בושו איכרים
.חפו ראשם
כי גם איילת בשדה, ילדה ועזוב: כי לא היה דשא.
– לימודי המדבר –ופראים
עמדו על שפיים, שאפו רוח כתנים; כלו עיניהם, כי אין עשב.
[ירמיהו יד 7-12]
אם עוונינו, ענו בנו--ה’, עשה למען שמך: כי רבו משובותינו, לך חטאנו.
– למה אתה מתנהג כמו גר או אורח, שאינם תושבי המקום ולא אכפת להם מהמצב בארץ?מקוה ישראל, מושיעו בעת צרה! למה תהיה כגר בארץ, וכאורח נטה ללון?
(דומם, שאינו מרגיש),למה תהיה כאיש נדהם
הריכגיבור לא יוכל להושיע?
ואינך אורח מבחוץ,אתה בקרבנו ה’
ואינך גֵרושמך עלינו נקרא
,
אל תניחנו!
כה אמר ה’ לעם הזה: כן אהבו לנוע - רגליהם לא חשכו– בנ"י אהבו לנוע ולהיות גרים ואורחים בארצות הגויים, כדי לבקש מהם עזרה; לכן
וה' לא רצם - עתה יזכור עוונם ויפקוד חטאותם- לכן גם אני מתנהג עמהם כגר וכאורח (ראו נדודי גוף כעונש על נדודי נפש).
ויאמר ה’ אליי: אל תתפלל בעד העם הזה לטובה. כי יצומו - אינני שומע אל רינתם, וכי יעלו עולה ומנחה - אינני רוצם, כי בחרב וברעב ובדבר אנוכי מכלה אותם". (ראו מדוע לא קיבל ה' את טענת ירמיהו 'למען שמך').
[יד13 - יד18] בתגובה לדברי ה':
: אומר ירמיהו:
כי
בחרב
וברעב
ובדבר אנוכי מכלה אותם
'אהה ד' ה’, הנה הנביאים אומרים להם לא תראו
חרב,ורעב לא יהיה לכם: כי שלום אמת אתן לכם במקום הזה!'
שאלה
: למה לא מזכיר ירמיהו את הדבר? ולמה גם בהמשך לא נזכר הדבר?
ה' עונה לו:
שקר הנביאים ניבאים בשמי! לא שלחתים ולא ציוויתים, ולא דיברתי אליהם; חזון שקר וקסם ואליל, ותרמית ליבם, המה, מתנבאים לכם. {ס}
לכן כה אמר ה’, על הנביאים הניבאים בשמי ואני לא שלחתים, והמה אומרים,
חרב
ורעב לא יהיה בארץ הזאת:
בחרב
וברעב ייתמו הנביאים ההמה. והעם אשר המה ניבאים להם יהיו מושלכים בחוצות ירושלים מפני הרעב והחרב, ואין מקבר להמה, המה
נשיהם ובניהם ובנותיהם;ושפכתי עליהם את רעתם.
{
הערה
: יש כאן שני ביטויים ייחודיים}
ה' לא מרשה לירמיהו להתפלל, אבל הוא מרשה לו להתאבל, בתנאי שיזכיר את חטאם של נביאי השקר ושל הכהנים:
ואמרת אליהם את הדבר הזה: תרדנה עיניי דמעה לילה ויומם ואל תדמינה: כי שבר
גדול נשברה בתולת בת עמי--מכה נחלה מאוד. אם יצאתי השדה, והנה חללי
חרב, ואם באתי העיר, והנה תחלואי
רעב: כי גם נביא גם כוהן סחרו אל ארץ, ולא ידעו.
[יד19 - טו1] בניגוד לדברי ה', ירמיהו חוזר על התפילה שלו מקודם (הקטע המסומן בקו דומה ל- יד7):
המאוס מאסת את יהודה? אם בציון געלה נפשך? מדוע הכיתנו, ואין לנו מרפא?; קווה לשלום ואין טוב, ולעת מרפא והנה בעתה?
ידענו ה’ רשענו, עוון אבותינו: כי חטאנו לך. אל תנאץ למען שמך, אל תנבל כיסא כבודך; זכור, אל תפר בריתך איתנו! היש בהבלי הגויים מגשימים? ואם השמיים ייתנו רביבים? הלא אתה הוא ה’ אלוהינו, ונקווה לך כי אתה עשית את כל אלה.
ה' לא מרוצה מכך שירמיהו מתפלל שוב,
(ראו
למה דווקא משה ושמואל?)
ויאמר ה’ אליי: 'אם יעמוד משה ושמואל לפניי אין נפשי אל העם הזה; שלח מעל פניי וייצאו!'.
בהמשך דברי ה' נזכרות 4 פורענויות:
והיה כי יאמרו אליך: 'אנה נצא?'; ואמרת אליהם כה אמר ה’, אשר
למוות למוות, ואשר
לחרב לחרב, ואשר
לרעב לרעב, ואשר
לשבי לשבי.
שאלות
: למה נזכרות כאן 4 פורענויות? (קודם היו רק 3!) ולמה לא נזכר כאן הדבר?
אחר-כך נזכרות 4 משפחות:
ופקדתי עליהם ארבע משפחות, נאום ה’, את
החרב להרוג, ואת
הכלבים לסחוב; ואת
עוף השמיים ואת
בהמת הארץ, לאכול ולהשחית.
שאלות
: למה נזכרו דווקא המשפחות האלה? למה 'החרב' נזכרת בין החיות?
טו4:
ונתתים לזעווה, לכול ממלכות הארץ--בגלל מנשה בן יחזקייהו, מלך יהודה, על אשר עשה, בירושלים.
טו5:
כי מי יחמול עלייך, ירושלים, ומי, ינוד לך; ומי יסור, לשאול לשלום לך?
את נטשת אותי נאום ה’, אחור תלכי; ואט את ידי עלייך ואשחיתך, נלאיתי הינחם.
ואזרם במזרה, בשערי הארץ; שיכלתי איבדתי את עמי, מדרכיהם לא שבו.
עצמו לי אלמנותיו מחול ימים, הבאתי להם על אם בחור שודד בצוהריים; הפלתי עליה פתאום, עיר ובהלות.
אומללה יולדת השבעה, נפחה נפשה בא שמשה בעוד יומם--בושה וחפרה; ושאריתם, לחרב אתן לפני אויביהם--נאום ה’. {ס}