קוד: מבנה ירמיהו ל בתנ"ך
סוג: מבנה2
מאת: אראל
אל: פירושים וסימנים ירמיהו א
[ירמיהו ל-לא]
הדבר אשר היה אל ירמיהו מאת ה’ לאמור: כה אמר ה’ אלוהי ישראל, לאמור: כתוב לך את כל הדברים אשר דיברתי אליך אל ספר. כי הנה ימים באים, נאום ה’, ושבתי את שבות עמי ישראל ויהודה, אמר ה’; והשיבותים אל הארץ אשר נתתי לאבותם, וירשוה.
בהמשך הפרק, וגם בפרק לא, יש אוסף של הרבה נבואות נחמה שמפרטות את התקופה שעומדת לבוא – איך בדיוק ישיב ה' את שבות ישראל ויהודה. במבט ראשון נראה שאין כל קשר בין נבואה לנבואה, אבל בעיון מעמיק יותר מגלים שהפרק מסודר בסדר הגיוני ובמבנה יפה מאד.
המפתח להבנת מבנה הספר, לדעתי, הוא פסוק לא25: "
" רוב הנבואות של ירמיהו היו קשות, וכשהתעורר מחזון-הנבואה היה מדוכא מאד. אבל הנבואה הזאת שמחה אותו – הוא התעורר והרגיש שסוף-סוף היתה לו שינה עריבה. מה הדבר ששימח את ירמיהו במיוחד? על זאת הקיצותי ואראה; ושנתי ערבה לי.
[לא22 - לא25] נקרא כמה פסוקים קודם: לא22:
פירוש (ע"פ מלבי"ם): עד עכשיו תמיד היו סכסוכים ומריבות בין האיכרים לבין רועי-הצאן, האיכרים היו מאשימים את הרועים בעוול (הכבשים אוכלים את היבול). אבל בעתיד המצב ישתנה: ארץ יהודה תהיה "כה אמר ה’ צבאות אלוהי ישראל: עוד יאמרו את הדבר הזה בארץ יהודה ובעריו, בשובי את שבותם: 'יברכך ה’ נווה צדק, הר הקודש'. וישבו בה יהודה וכל עריו יחדיו: איכרים, ונסעו בעדר. כי הרוויתי נפש עייפה; וכל נפש דאבה מילאתי. על זאת הקיצותי ואראה; ושנתי ערבה לי.
" – אף אחד לא יעשה בה עוול ולא יגזול (פירושים נוספים). ואז גם תשוב האחדות –
נווה צדק
יישבו יחד עם רועי-צאן ש
וישבו בה יהודה וכל עריו
יחדיו: איכרים
. ואיך יקרה הנס הזה? --
נסעו בעדר
ה' ידאג לספק לכולם את כל מחסורם; אף אחד לא יצטרך לגזול מרעהו.
כי הרוויתי נפש עייפה; וכל נפש דאבה מילאתי.
'עכשיו אני יודע', אמר ירמיהו, 'שהשפע החומרי שיזכו בו בנ"י יביא גם לתיקון המידות – לצדק ולאחווה.' עבור ירמיהו, שנלחם כל חייו למען הצדק (ע' למשל ירמיהו ט) – זהו הדבר החשוב ביותר בגאולה. על זאת הקיצותי ואראה; ושנתי ערבה לי:
[לא9 - לא13] קצת קודם, ב- לא9, מופיעה נבואה דומה לנבואה שקראנו עכשיו:
שמעו דבר ה’ גויים, והגידו באיים ממרחק; ואמרו,
מזרה ישראל יקבצנו, ושמרו כרועה עדרו. כי פדה ה’ את יעקוב, וגאלו מיד חזק ממנו. ובאו, וריננו במרום ציון, ונהרו אל טוב ה’
על דגן ועל תירוש ועל יצהר, ועל בני צאן ובקר; והייתה נפשם כגן
רווה, ולא יוסיפו
לדאבה עוד. אז תשמח בתולה במחול, ובחורים וזקנים
יחדיו; והפכתי אבלם לששון וניחמתים, ושימחתים מיגונם.
וריוויתי נפש הכוהנים דשן; ועמי את טובי ישבעו, נאום ה’.
השפע החומרי והאחדות מתוארים כאן במילים דומות לנבואה הקודמת (המילים מסומנות בקו). גם השיתוף בין האיכרים לרועי-הצאן משתקף כאן (הקטעים מסומנים בשני קווים: "
" הוא ביטוי שקשור לחקלאות, ו" מזרה
" קשור לצאן. " עדרו
" קשורים לחקלאות, " דגן... תירוש... יצהר...
" קשורים לצאן). ההבדל הוא שכאן אין שום התייחסות ל'צדק', והסיבה ברורה – הנבואה הזאת מתארת את דברי הגויים: " צאן ובקר
". הגויים לא רואים מה קורה בתוך ישראל; הם לא רואים את הצדק שחזר לשכון ביהודה. הם רואים רק את השפע החומרי ואת שיתוף הפעולה בחברה (לכן הנבואה הזאת פחות משמחת את ירמיהו מהנבואה הקודמת, והוא לא אומר עליה "ושנתי ערבה לי"; כי השמחה האמיתית של הצדיקים היא כשהם רואים שהצדק נעשה). שמעו דבר ה’ גויים, והגידו באיים ממרחק...
[לא14 - לא21] בנבואה זאת מדבר ה' עם רחל אמנו, ועם אפרים נכדה, ועם 'בתולת ישראל'.
בהתחלה נשמע קולה של האם, רחל:
– על שני בניה (בנימין ויוסף), למרות שבנימין כבר חזר מהגלות (בבית שני)
כה אמר ה’: קול ברמה נשמע נהי בכי תמרורים, רחל מבכה על בניה; מאנה להינחם על בניה
– כי יוסף איננו
, כי איננו
– שני בניו של יוסף (מנשה ואפרים) --
. כה אמר ה’: מנעי קולך מבכי, ועינייך מדמעה: כי יש שכר לפעולתך, נאום ה’, ושבו מארץ אויב. ויש תקווה לאחריתך, נאום ה’; ושבו בנים
לגבולם.
בהמשך נשמע קולו של אפרים עצמו [ע' מלבי"ם – הוא מסביר את דברי אפרים הרבה יותר טוב ממני]:
אפרים מתאבל ומבקש מה' שיפסיק לייסר אותו:
שמוע שמעתי אפריים מתנודד:
– כל הייסורים שהבאת עליי לא עזרו; תמיד נשארתי
'ייסרתני ואיווסר
כמו עגל לא מאולף: עגל מאולף – כשנותנים לו מכה הוא חוזר לתלם; אבל עגל לא מאולף – כשנותנים לו מכה הוא בורח... אז אל תביא עליי עוד ייסורים – תחזיר אותי בתשובה בדרך יותר קלה:
כעגל לא לומד,
השיבני ואשובה, כי אתה ה’ אלוהיי.
כשהבאת עליי ייסורים – ההשפעה שלהם היתה זמנית בלבד:
כי
אחרי שובי ניחמתי, ואחרי היוודעי ספקתי על ירך; בושתי וגם נכלמתי, כי נשאתי חרפת נעוריי'.
ה' עונה לאפרים:
הבן יקיר לי אפרים, אם ילד שעשועים, כי מדי דברי בו זכור אזכרנו עוד? על כן המו מעיי לו, רחם ארחמנו, נאום ה’?
יש שתי דרכים להבין תשובה זו (ראו אפרים מתנודד), אולם לצורך הבנת מבנה הנבואה, אין הבדל ביניהן.
בהמשך פונה ה' גם אל 'בתולת ישראל', ומעורר גם אותה לשוב אליו:
הציבי לך ציונים, שימי לך תמרורים -- שיתי ליבך, למסילה דרך הלכת; שובי בתולת ישראל, שובי אל ערייך אלה. עד מתיי תתחמקין, הבת השובבה? כי ברא ה’ חדשה בארץ, נקבה תסובב גבר!
הסבר: היחסים שבין ה' יתברך לבין 'בתולת-ישראל' בגאולה האחרונה שונים מהיחסים שהיו ביניהם בהתחלה, בגאולה ממצרים. אז -- ה' ית' עשה את כל פעולות ה'חיזור': הוא הוציא את בתולת-ישראל ממצרים, עשה לה ניסים גדולים והביא אותה 'על כנפי נשרים' להר סיני, ורק אז 'הציע לה נישואין' (שמות יט; המשל מתואר בצורה מוחשית מאד ביחזקאל טז 8-1). אבל בעתיד זה לא יהיה כך: בתולת-ישראל צריכה 'לחזר' אחרי ה' ית' (בכך שתחזור בתשובה) כדי שייקח אותה מחדש לאישה.
הפועל 'לחזר' לא מופיע בלשון התנ"ך: הוא חדר לשפה העברית מהארמית (נדמה לי) -- שם 'לחזר' זה 'להסתובב סביב'. בלשון התנ"ך משתמשים בפועל דומה -- 'לסובב'. במצב הרגיל, גבר 'מסובב' אישה (כלומר -- מסתובב סביבה, מחזר אחריה). אך בעתיד המצב ישתנה -- ה'נקבה' תצטרך לחזר אחרי ה'גבר'. וזהו מה שאומר הנביא:
עד מתיי תתחמקין, הבת השובבה? כי ברא ה’ חדשה בארץ, נקבה תסובב גבר!
לסיכום, בנבואה זאת מתואר התהליך של קיבוץ גלויות, וזה לא תהליך פשוט - הוא כולל הרבה ויכוחים ודיונים רוחניים בין ה' לבין עם ישראל.
[לא6 - לא8] הנבואה הזאת, כמו הנבואה שהוסברה לפני שני סעיפים, פותחת בפניה אל הגויים:
בהמשך מתאר ה' איך הוא משיב את שארית לישראל לארץ, אבל בלי כל השיחות והויכוחים עם האבות והאמהות:
כי כה אמר ה’: רונו ליעקוב שמחה, וצהלו בראש הגויים; השמיעו הללו ואמרו: 'הושע ה’ את עמך, את שארית ישראל'...
הגויים רואים שיש " הנני מביא אותם מארץ צפון, וקיבצתים מירכתי ארץ--בם עיוור ופיסח, הרה
ויולדת יחדיו: קהל גדול ישובו הנה.
בבכי יבואו, ובתחנונים אובילם -- אוליכם אל נחלי מים, בדרך ישר לא ייכשלו בה: כי הייתי לישראל לאב,
ואפריים בכורי הוא.
" ושהיא באה בבכי, אבל הם לא שומעים את הבכי של רחל אמנו על בניה; הם יודעים ש" הרה ויולדת
" אבל לא שומעים את הויכוח בין ה' לבין אפרים. אפרים בכורי הוא
[לא6 - לא25] בקטע הזה יש ארבע נבואות: שתיים על קיבוץ הגלויות ושתיים על השפע החומרי בא"י. ניתן להציג את הנבואות בטבלה:
|
|
קיבוץ גלויות | השפע החומרי |
|---|---|---|
|
מבט
|
הנבואה הראשונה מתארת את קיבוץ-הגלויות במבט מבחוץ – ""צהלו בראש הגויים... הנני מביא אותם מארץ צפון... |
הנבואה השניה מתארת את השפע החומרי בא"י במבט מבחוץ – "".שמעו דבר ה' גויים... ונהרו אל טוב ה'... |
| מבט
מבפנים |
הנבואה השלישית מתארת את הסיפור שמאחרי קיבוץ-הגלויות – הבכי של רחל, התלונות של אפרים ותשובת ה'. |
ו הנבואה הרביעית מתארת את המשמעות האמיתית של השפע החומרי בא"י – הצדק והשלום שהם יביאו עמם. |
[לא26 - לא29]
הנה ימים באים, נאום ה’; וזרעתי, את בית ישראל ואת בית יהודה זרע אדם וזרע בהמה. והיה כאשר שקדתי עליהם, לנתוש ולנתוץ ולהרוס ולהאביד ולהרע: כן אשקוד עליהם לבנות ולנטוע, נאום ה’.
בימים ההם לא יאמרו עוד 'אבות אכלו בוסר ושיני בנים תקהינה'. כי אם איש בעוונו ימות: כל האדם האוכל הבוסר תקהינה שיניו.
מה הקשר בין "זרע אדם וזרע בהמה" לבין "איש בעוונו ימות"?
תשובה: בדרך-כלל כל הדורות הם שרשרת אחת ארוכה; כל דור צריך לתקן גם את העברות של הדורות הקודמים, כי הנשמות שלו הן בעצם גלגול של הנשמות של הדורות הקודמים. אבל בעתיד ה' יפתח 'דף חדש', ויזרע מחדש את בית-ישראל ואת בית-יהודה. כל הנשמות יהיו חדשות. ולכן "
". איש בעוונו ימות
[לא30 - לא35] לפי הנבואה הקודמת נראה שבעתיד עדיין יהיו רשעים ויהיו עוונות, ו"
". אבל בהמשך כתוב (לא30):
איש בעוונו ימות
מכאן נראה שבעתיד בכלל לא יהיו עוונות – בכלל לא תהיה בחירה חפשית: כולם ידעו את ה', וה' יסלח גם לכל העוונות והחטאים הישנים שלהם, כך שלא יהיו יותר אנשים שימותו בעוונם! גם בפסוקים הבאים (לא34) כתוב:
הנה ימים באים, נאום ה’, וכרתי את בית ישראל ואת בית יהודה ברית חדשה. לא כברית אשר כרתי את אבותם, ביום החזיקי בידם להוציאם מארץ מצריים: אשר המה הפרו את בריתי, ואנוכי בעלתי בם, נאום ה’. כי זאת הברית אשר אכרות את בית ישראל אחרי הימים ההם, נאום ה’: נתתי את תורתי בקרבם, ועל ליבם אכתבנה; והייתי להם לאלוהים, והמה יהיו לי לעם. ולא ילמדו עוד איש את ריעהו ואיש את אחיו לאמור: 'דעו את ה’'; כי כולם יידעו אותי למקטנם ועד גדולם, נאום ה’; כי אסלח לעוונם, ולחטאתם לא אזכור עוד.
כלומר (ע"פ מלבי"ם): בנ"י יהיו כמו הטבע – כמו שהטבע מתנהג לפי חוקים קבועים ולא סוטה מהם, כך גם ישראל יהיו גוי קדוש לפני ה' ולא יחטאו כלל!כה אמר ה’, נותן שמש לאור יומם, חוקות ירח וכוכבים לאור לילה; רוגע הים ויהמו גליו, ה’ צבאות שמו. אם ימושו החוקים האלה מלפניי, נאום ה’, גם זרע ישראל ישבתו מהיות גוי לפניי כל הימים.
לדעתי ניתן לראות מהקטעים האלה עד כמה הנביא דייק בלשונו. בנבואה הראשונה הוא אמר "
בימים ההם
" ובנבואה השניה הוא אמר " לא יאמרו עוד 'אבות אכלו בוסר ושיני בנים תקהינה'. כי אם איש בעוונו ימות...
". הנבואה השניה מתייחסת לתקופה מאוחרת יותר. כי זאת הברית אשר אכרות את בית ישראל
אחרי הימים ההם, נאום ה’: נתתי את תורתי בקרבם, ועל ליבם אכתבנה...
ייתכן גם שהנבואה הראשונה היא האמצעי לביצוע הנבואה השניה, כלומר: אחרי שכל החוטאים ימותו בעוונם – האנשים שיישארו כבר לא ירצו לחטוא ויעדיפו לדעת את ה'. ה' "יכתוב את התורה על ליבם" בכך שימית כל אדם בעוונו.
[ל-לא] לפי זה נראה לי, שבכל מקום שכתוב בפרקים האלה "
" מתוארת תקופה חדשה. בסך-הכל מתוארות 4 תקופות:
הנה ימים באים...
". למעלה תיארנו את המבנה של חציה השני של הנבואה הזאת.כי הנה ימים באים, נאום ה’, ושבתי את שבות עמי ישראל ויהודה, אמר ה’; והשיבותים אל הארץ אשר נתתי לאבותם, וירשוה.
"הנה ימים באים, נאום ה’; וזרעתי, את בית ישראל ואת בית יהודה זרע אדם וזרע בהמה.
"הנה ימים באים, נאום ה’, וכרתי את בית ישראל ואת בית יהודה ברית חדשה... נתתי את תורתי בקרבם...
"הנה ימים באים, נאום ה’; ונבנתה העיר לה’...