קוד: ביאור:שמואל א י25 בתנ"ך
סוג: דיון1
מאת: אראל
אל:
לאחר ששמואל מינה את שאול למלך לעיני כל ישראל, נאמר:
שְׁמוּאֵל א י25: "וַיְדַבֵּר שמואֶל אֶל הָעָם אֵת מִשְׁפַּט הַמְלֻכָה, וַיִּכְתֹּב בַּסֵּפֶר וַיַּנַּח לִפְנֵי ה'; וַיְשַׁלַּח שְׁמוּאֵל אֶת כָּל הָעָם אִישׁ לְבֵיתוֹ
"
למילה משפט ישנן כמה משמעויות אפשריות - חוק בין אדם לחברו, תהליך שמטרתו לברר מי צודק, מנהג קבוע, ביצוע גזר הדין.
משפט המלוכה בפסוקנו הוא, כנראה, חוק בין אדם לחברו, ובפרט - חוק
הברית שנכרתת בין המלך לבין העם. כך ניתן ללמוד מפסוקים המתארים מעמדות דומים:
וַיִּכְרֹת יְהוֹשֻׁעַ בְּרִית לָעָם בַּיּוֹם הַהוּא, וַיָּשֶׂם לוֹ חֹק וּמִשְׁפָּט בִּשְׁכֶם. וַיִּכְתֹּב יְהוֹשֻׁעַ אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה בְּסֵפֶר תּוֹרַת אֱלֹהִים, וַיִּקַּח אֶבֶן גְּדוֹלָה וַיְקִימֶהָ שָּׁם תַּחַת הָאַלָּה אֲשֶׁר בְּמִקְדַּשׁ ה'" - בסוף ימיו של יהושע, הוא כרת ברית בין ה' לבין עם ישראל, שם לו חוק ומשפט, וכתב את הדברים בספר, ושם לפני ה' - בדיוק כמו שמואל בפסוקנו.
וַיָּבֹאוּ כָּל זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל הַמֶּלֶךְ חֶבְרוֹנָה, וַיִּכְרֹת לָהֶם הַמֶּלֶךְ דָּוִד בְּרִית בְּחֶבְרוֹן לִפְנֵי ה', וַיִּמְשְׁחוּ אֶת דָּוִד לְמֶלֶךְ עַל יִשְׂרָאֵל" - כשבני ישראל המליכו את דוד, הם כרתו ברית לפני ה'; מהמשא ומתן שקדם לברית, ניתן להסיק שהברית הזאת כללה את החובות של דוד - להוציא ולהביא את ישראל ולהלחם את מלחמותיהם, ומצד שני את החובות של ישראל - להיות נאמנים לדוד.
וַיֵּלֶךְ יִפְתָּח עִם זִקְנֵי גִלְעָד, וַיָּשִׂימוּ הָעָם אוֹתוֹ עֲלֵיהֶם לְרֹאשׁ וּלְקָצִין וַיְדַבֵּר יִפְתָּח אֶת כָּל דְּבָרָיו לִפְנֵי ה' בַּמִּצְפָּה" - כשבני גלעד מינו את יפתח למנהיגם, הם דיברו דברים לפני ה'; מהמשא ומתן שקדם לכך, ניתן להסיק שהדברים כללו את ההתחייבויות ההדדיות - יפתח התחייב להילחם בבני עמון, ובני גלעד התחייבו לקבל אותו עליהם לראש ולקצין.
...וַיִּקְרָא בְאָזְנֵיהֶם אֶת כָּל דִּבְרֵי סֵפֶר הַבְּרִית הַנִּמְצָא בְּבֵית ה'" - ספר המתאר את תנאי הברית שבין ה' לבין עם ישראל נמצא בבית ה'.
וַיֹּאמֶר 'זֶה יִהְיֶה מִשְׁפַּט הַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר יִמְלֹךְ עֲלֵיכֶם: אֶת בְּנֵיכֶם יִקָּח וְשָׂם לוֹ בְּמֶרְכַּבְתּוֹ וּבְפָרָשָׁיו וְרָצוּ לִפְנֵי מֶרְכַּבְתּוֹ... וְאַתֶּם תִּהְיוּ לוֹ לַעֲבָדִים'".
המפרשים נחלקו בשאלה, האם
משפט המלך נאמר כאיום ואזהרה מפני מנהגו הקבוע של המלך - כדי להרתיע את העם מבקשת המלך ("לא נאמרה פרשה זו אלא לאיים עליהם
" - רב, סנהדרין כ:), או כהגדרה של סמכויותיו החוקיות של המלך ("כל האמור בפרשת מלך - מלך מותר בו
", שמואל, שם).
לפי הפירוש הראשון, משפט המלך כמובן אינו משפט המלוכה, שהרי משפט המלוכה לא נאמר כאיום, הוא נכתב והונח לפני ה' למשמרת כמו שהיה מקובל לעשות לספרי ברית.
לפי הפירוש השני, ייתכן ש
משפט המלוכה כולל גם את משפט המלך המתאר את חובותיו של העם כלפי המלך: "חק המלוכה הראוי על פי התורה והמצוה' שיהא מוראו על העם ולא ימרו פיו
"
(מצודות); אך מסתבר שהוא כולל גם את הצד השני של הברית - חובותיו של המלך כלפי העם, כפי שהסברנו למעלה.
מאמרים נוספים בנושא זה: