נאום יפתח - טענה רביעית

קוד: ביאור:שופטים יא26 בתנ"ך

סוג: דיון1

מאת: אראל

אל:

הטענה הרביעית של יפתח, בנאומו המדיני מול מלך עמון ומואב לגבי חבל הגלעד, היתה:

שופטים יא25-26: "וְעַתָּה, הֲטוֹב טוֹב אַתָּה מִבָּלָק בֶּן צִפּוֹר מֶלֶךְ מוֹאָב?! הֲרוֹב רָב עִם יִשְׂרָאֵל, אִם נִלְחֹם נִלְחַם בָּם?! בְּשֶׁבֶת יִשְׂרָאֵל בְּחֶשְׁבּוֹן וּבִבְנוֹתֶיהָ וּבְעַרְעוֹר וּבִבְנוֹתֶיהָ וּבְכָל הֶעָרִים אֲשֶׁר עַל יְדֵי אַרְנוֹן, שְׁלֹשׁ מֵאוֹת שָׁנָה, וּמַדּוּעַ לֹא הִצַּלְתֶּם בָּעֵת הַהִיא?"

הטענה כוללת כמה עניינים.

1. מלך בני עמון משמש כ"עורך דין" בלי שקיבל "ייפוי כוח" מהתובע. חבל הגלעד ברובו אף פעם לא היה שייך לבני עמון. אם למישהו יש זכות לתבוע את חבל הגלעד, הרי זה רק למואבים. אמנם המואבים ובני עמון הם אחים, שניהם בני לוט, ובכל זאת אלה עמים שונים. ואם המואבים לא תבעו את חבל הגלעד, אין שום הגיון בתביעה של מלך בני עמון: "יפתח מסתייע בעובדה שבעלי הארץ הקודמים ויתרו על נחלתם. דהיינו, אפילו הוא מלך מואב לא תבע "האם אתה טוב ממנו"? כיצד יכול אתה לבוא מכוחו כשהוא ויתר?!" (ראש וקצין / הרב אלחנן בן נון, ישיבת בית אל, סעיף 4. בין השיטין).

2. בני ישראל זכו בגלעד ב"ייאוש ושינוי רשות". על-פי דיני הממונות, המייצגים עקרונות כלליים של בעלות שקדמו למתן תורה, "מכרה הגזלן או נתנה במתנה... אינה חוזרת בעצמה מיד הלוקח, הואיל ונתייאשו הבעלים, בין לפני מכירה ונתינה בין לאחר מכירה ונתינה, קנאה הלוקח ביאוש ושינוי רשות" ( רמב"ם הלכות גזלה ואבדה ב ג).אם אדם גזל חפץ, ואז מכר אותו כדין לאדם אחר, והבעלים המקוריים התייאשו, כבר אין להם זכות לתבוע מהקונה שיחזיר את החפץ, אלא הם צריכים לתבוע מהגזלן שישלם להם פיצויים על הגזילה. במקרה זה, הגזלנים הם האמורים, שכבשו את חבל הגלעד מיד המואבים, כמו שמסופר בתורה, במדבר כא26: "כִּי חֶשְׁבּוֹן עִיר סִיחֹן מֶלֶךְ הָאֱמֹרִי הִוא, וְהוּא נִלְחַם בְּמֶלֶךְ מוֹאָב הָרִאשׁוֹן, וַיִּקַּח אֶת כָּל אַרְצוֹ מִיָּדוֹ עַד אַרְנֹן"; בני ישראל כבשו את חבל הגלעד מיד האמורים במלחמת הגנה, בהתאם לחוק הבינלאומי (כפי שיפתח הסביר בטענה השניה). המואבים התייאשו מחבל הגלעד ולא תבעו אותו כבר 300 שנה, ולכן בני ישראל קנו אותו ב"ייאוש ושינוי רשות". המואבים צריכים לבוא בטענות אל הגזלנים, האמורים, ולא אל בני ישראל.

3. לבני ישראל יש "חזקה" על חבל הגלעד, כמו שקובעים דיני הממונות: "אם הביא עדים שאכל פירות קרקע שלש שנים רצופות, ונהנה בכולה כדרך שנהנין כל אדם באותה קרקע, והוא שיהיה אפשר לבעלים הראשונים שידעו בזה שהחזיק ולא מיחו בו, מעמידין אותה ביד ראובן [הגר בקרקע], וישבע ראובן היסת שמכרה לו שמעון [הטוען שהקרקע שלו] או נתנה לו ויפטר, מפני שאומרים לו לשמעון: 'אם אמת אתה טוען שלא מכרת ולא נתת, למה היה זה משתמש שנה אחר שנה בקרקעך, ואין לך עליו לא שטר שכירות ולא שטר משכונה, ולא מחית בו?!'" (רמב"ם, הלכות טוען ונטען יא א); וכן כתב מלבי"ם: "וזו חזקה גדולה ויש עמה טענה".

4. ייתכן שיש כאן גם טענה כללית יותר של "התיישנות". בכל מערכת משפט מודרנית יש חוק התיישנות, שאינו מאפשר להגיש תביעה על מעשה שנעשה לפני זמן רב. לחוק זה ישנן כמה סיבות:   א. לאפשר לחיים להימשך: אם כל אדם שקונה חפץ או בונה בית יחשוש שבעוד שנים רבות יבוא מישהו ויטען שהשטח בעצם שייך לו, אף אחד לא ירצה להשקיע במסחר ובפיתוח, והמשק ייעצר.   ב. למנוע מרמה: "חשד לדין מרומה מתעורר כשבעל דין משתהה בהגשת תביעתו יתר על המידה. כאן על התובע להסביר מדוע השהה את תביעתו זמן כה רב ולא תבע סמוך להיווצרות עילת התביעה... מי שיש לו טענת אמת טוען אותה לאלתר" (דין מרומה, התיישנות ושיהוי / ציון אילוז, מכללת שערי משפט).   ג. לאפשר לנתבע להגן על עצמו: "לבד מן החשש לרמאות, ישנו השיקול בדבר הנזק הראייתי שנגרם לנתבע עקב השיהוי הרב, אשר פוגע ביכולתו להתגונן מפני התביעה. בתשובות הרא"ש שהזכרנו, עולה שיקול זה בין השיטין, ובמיוחד אמורים הדברים במקום שהתביעה היא נגד יורשים שלא ידעו על קיומו של השטר ועל נסיבות הוצאתו, ו"אולי פרוע הוא או שטר אמנה או הברחה [היינו שטר למראית עין בלבד]". המשפט העברי מכיר בכך שאדם אינו שומר את ראיותיו לאורך זמן. כך נפסק, דרך משל, שמי שמחזיק בקרקע שלוש שנים וטוען שרכש אותה פטור מלהביא ראיה לדבריו, כעולה מדברי הרמב"ם: מפני שאין אדם נזהר בשטרו והולך כל ימיו, וחזקה שאין אדם נזהר בשטרו אלא עד שלוש שנים, וכיון שרואה שאין אדם ממחה בו, שוב אינו נזהר." (שם)

המואבים לא ערערו על בעלותם של בני ישראל על חבל הגלעד במשך 300 שנה. בתקופה זו בני ישראל התיישבו באיזור, השקיעו בו ופיתחו אותו, ואין זה הוגן שאחרי 300 שנה יבואו בני עמון וידרשו לקבל את החבל הזה לידיהם; ובנוסף לכך, עצם העובדה שהם השתההו בהגשת התביעה מעוררת חשד שהתביעה שקרית: "ואם היה דין להם על הארץ הזאת, מדוע לא הצילו אותה מידם בכל זה הזמן הארוך?" (רלב"ג).

5. לשתיקה של בלק מלך מואב יש גם משמעות רוחנית: "בלק חי בדור, שבו נפלה ארץ מואב לידי סיחון, ומיד אחר כך לידי ישראל. בלק הבין, שהמלחמה אינה מלחמה גופנית, סבת נצחונם של ישראל היא רוחנית. הרוב רב עם ישראל אם נלחם נלחם בם?!. מדוע, באמת, לא נלחם בם? כי הבין, שאי אפשר להילחם בשכינה. כל שניסה בלק לעשות היה ללכת באפיקים רוחניים, על ידי בלעם בן בעור, אשר שכר עליך את בלעם בן בעור מפתור ארם נהרים לקללך. רוצה היה למצוא את חולשתם הרוחנית של ישראל, אבל גם נסיון זה נכשל" (ראש וקצין / הרב אלחנן בן נון, ישיבת בית אל, סעיף 2. "מלחמות אלים?!").

6. וייתכן שהטענה של יפתח נועדה גם להרתעה ו"לוחמה פסיכולוגית", לרמוז לבני עמון שלא כדאי להם להילחם נגד ישראל: "ואולי היה בלק גבור חיל, נודע מאד במעשה תקפו וגבורתו; והזכיר הכתוב, כי אף על פי שהיה למואב בעת ההיא מלך תקיף ואמיץ לבו בגבורים, היה ירא וקץ מאד מפני בני ישראל; ולכך אמר יפתח הטוב טוב אתה מבלק בן צפור מלך מואב?! כי לא יפחיד את המלך רק במלך נורא מאד" (רמב"ן על במדבר כב4).