קוד: סירוב הפקודה של אבנר ועמשא בתנ"ך
סוג: דיון1
מאת: הרב אליהו מאלי
אל:
א. פתיחה.
ב. יש לסרב פקודה.
ג. טעמם של המסרבים.
ד. יש לציית למלכות.
ה. טעמם של המצייתים.
ו. יחסו של הרצ"י קוק לשאלה.
בשורות הבאות נעסוק בשאלה האם ומתי יש לסרב לפקודת המלך. מאחר ונושא זה הפך לאקטואלי בתקופתנו, על כן יש להדגיש שאין בדברים הבאים, כל פסיקת הלכה או הדרכה מעשית ליחיד או לציבור.
שאלות כבדות מסוג זה מסורות לגדולי הדור הבקיאים בכל התורה, ואחריות ההוראה על כתפיהם, ואין אנו אלא כמעוררים לעיון בדברי חז"ל.
בבואנו לדון בשאלה האם על פי התורה חייב האדם או החייל לציית באופן מוחלט למלך, או שמא יש מצבים שאין חיוב לשמוע בקולו, עומדות בפנינו מספר דוגמאות מתקופת דוד ושאול. מעניין להיוכח שכבר באותה תקופה היתה מחלוקת בשאלה זו.
הגישה הראשונה היא גישתם של עמשא ואבנר. שני מקרים מובאים בדברי חז"ל. א. בסנהדרין מט. מסופר על הדין שדן שלמה את יואב: "אמר לו מדוע הרגת את עמשא? [בשמואל ב' פרק כ' מסופר שלאחר מרד אבשלום, מרד שבע בן בכרי. דוד שלח את עמשא לגייס את אנשי יהודה, עמשא היה צריך לחזור לאחר שלושה ימים, ואיחר את המועד. דוד שלח את אבישי לרדוף אחרי שבע בן בכרי, ובדרך פגשו יואב ואבישי את עמשא שהזר, ואז הרגו יואב] השיב יואב לשלמה: עמשא מורד במלכות היה, דכתיב... "ויוחר מן המועד". אמר לו שלמה: עמשא דרש אכין ורקין, אשכחינהו דפתיח להו במסכתא, אמר כתיב "כל איש אשר ימרה את פיך ולא ישמע את דבריך לכל אשר תצונו יומת", יכול אפילו לדברי תורה? תלמוד לומר "רק חזק ואמץ".
ב. בירושלמי סנהדרין פ"י ה"ב. "הלך דואג ונתן עצה לשאול מלך ישראל להמית את נוב עיר הכהנים,
דכתיב "ויאמר המלך לרצים הניצבים עליו סובו והמיתו את כהני ה' כי גם ידם עם דוד..." מי היו? א"ר שמואל ב"ר יצחק, אבנר ועמשא היו. אמרו לו כלום אית לך עלינן אלא הדין זונרא [=כלי זין) והדין כלינירין (תכשיטין שנותנים המלכים לשרים = דרגות) הא טריפין לך! (הרי הם מוחזרים לך).
ג. אף שסירוב הפקודה של אוריה החיתי אינו באותה קטגוריה של אבנר ועמשא כפי שיבואר בהמשך, מ"מ הגישה העקרונית דומה "ויאמר דוד לאוריה רד לביתך ורהץ רגליך... ולא ירד אל ביתו. ויאמר דוד אל אוריה... מדוע לא ירדת אל ביתך? ויאמר אוריה אל דוד הארון וישראל ויהודה יושבים בסוכות, ואדוני יואב... ואני אבוא אל ביתי לאכול ולשתות ולשכב עם אשתיו חייך וחי נפשך אם אעשה את הדבר הזה". (שמואל ב' פרק י"א).
יש מחלוקת במה בדיוק מרד אוריה. רש"י פירש שהיה מורד במלכות מפני שאמר בפני דוד ואדוני יואב (שבת נו.) תוס' פירשו שמרד בכך שדוד אמר לו לעשות (לרדת לביתו) ולא רצה לעשות (תוד"ה "דאמרי" שם).
נימוקו של אוריה ע"פ תוס' הוא מוסרי, זה לא יפה ולא מוסרי שאני ארד לביתו ואחיה באופן נורמלי בעוד חברי ומפקדי נלחמים בשטח.
חז"ל הצדיקו את אבנר ועמשא, ולא הצדיקו את אוריה. אוריה נחשב כמורד במלכות.
עמשא ואבנר דרשו אכין ורקין. "רק חזק ואמץ" שנאמר ליהושע כאשר ניתן לו דין מלך, מגביל את החיוב לשמוע בקולו.
במקרה של נוב עיר הכהנים, ציוה המלך להורגם, והתורה אמרה "לא תרצח". היה ברור לאבנר ועמשא שכהני נוב אינם מורדים במלכותו של שאול, ורק קינאתם של שאול ודואג בדוד, העבירה אותם על דעתם. על כן היתה זו זכותם וחובתם לסרב פקודה, ולא לעבור על דברי ה'. יש לציין שאם היה ברור לאבנר ועמשא שהכהנים אמנם מרדו בשאול, היו צריכים להורגם, כדין מורד במלכות שחייב מיתה.
במקרה של עמשא ודוד החידוש גדול עוד יותר. כאן לא דרש המלך לעבור על דברי ה', אלא שבאופן מקרי נוצרה התנגשות בין מצות עשה של תלמוד תורה, לפקודת המלך לבוא להילחם בעבורו במורדים בו. למרות זאת, בסירוב למלא את פקודת המלך אין מרידה במלכות, כי העוסקים בדבר ה' פטורים מלקיים את מצוות המלך. ולא רק במצוה רגילה אלא אפילו מצות תלמוד תורה, שהיא קלה יותר משאר מצוות. קולתה היא בכך, שכל מצוה עוברת, דוחה תלמוד תורה. גם העוסק במצוה קלה זו פטור מדבר המלך ואינו מוגדר כמורד במלכות כשאינו מקיים את דבריו.
הרמב"ם (מלכים ג' ט') פסק "המבטל גזירת המלך בשביל שנתעסק במצוות, אפילו במצוה קלה, הרי זה פטור. דברי הרב ודברי העבד דברי הרב קודמין. ואין צריך לומר אם גזר המלך לבטל מצוה שאין שומעין לו".
הרי לנו בדברי הרמב"ם שני המקרים. בראש דבריו, עמשא ודוד ("המבטל גזירת המלך בשביל שנתעסק במצוות") ובסוף דבריו עמשא ושאול. ("ואין צריך לומר אם גזר המלך לבטל מצוה")
המאירי פירש שדווקא תלמוד תורה דרבים דוחה דבר המלך וזהו שכתוב "אשכח רבנן דפתחי במסכתא היינו בלימוד של הציבור. יש להעיר שהרמב"ם לא נקט את הפסוק: "רק חזק ואמץ" שמובא בסנהדרין, אלא השתמש בסברא, "דברי הרב ודברי העבד דברי הרב קודמין".
אפשר שמקורו מהמדרש רבה במדבר פי"ד אות ו' "...אני פי מלך שמור וגו' אם יאמר לך המלך שיהא מוראו עליך ותשמור גזירתו, שמור גזירת פיו. וכה"א שום תשים עליך מלך שיהא מוראו עליך.... יכול אפילו יאמר לך לעבור על דברי המקום, ת"ל "ועל דברת שבועת אלוקים" בא הכתוב להודיעך שדברת שבועת אלוקים יהיה עליון על ציווי בשר ודם... וכיוצא בזה איש אביו ואמו תיראו וגו', יכול אפילו אומר לו אביו שחוט לי ובשל לי בשבת ישמע לו? ת"ל את שבתותי תשמורו כולכם חייבים בכבודי". ביו"ד סי' ר"מ ט"ו פסק המחבר: "אמר לו אביו לעבור על דברי תורה בין מצות עשה בין מצות לא תעשה ואפילו מצוה של דבריהם, לא ישמע לו". הגר"א ס"ק כ"ו הביא מקורו מהמדרש רבה דלעיל מקל וחומר ממלך שהעובר על דבריו חייב מיתה ובאביו רק מצות עשה, וכן הביא מהגמ' סנהדרין מט.
והנה אנו מוצאים שאוריה כן נחשב כמורד במלכות, מדוע?
יש להבדיל בין שתי בעיות שהשתלבו אצל אוריה 1. העול שנעשה לו על ידי המלך. 2. מחוייבותו לשמוע בקול המלך לכל פקודה חוקית!
היתה זכות לאוריה לתבוע את המלך על העול שנעשה לו, אך לא היתה לו זכות לסרב למאמר המלך. רק מה שהוגדר כאיסור תורה או איסור דרבנן או מצוה קלה וכדומה, יכול לעמוד כנגד צו המלך, אך שפיטות מוסריות פרטיות שמושפעות מחינוך, מרגשות וסנטימנטים אינם עומדים בפני צו המלך. על כן כשאוריה מחליט שאין זה ראוי ללכת לביתו, בעת ששאר הלוחמים שרוים בשדה, הרי הוא מורד במלכות.
יתירה מזאת, אם הרמטכ"ל אומר לאחד המחטי"ם לך לביתך איני צריך אותך בקרב, והלה אומר אינני מסכים, הרי תיוצר אנדרלמוסיא שלימה. אוריה מחליט, שהוא הולך להילחם אע"פ שהמלך אמר לו שלא ילחם. סירוב פקודה מסוג זה מסכן את כל קיום הצבא. ובעקבותיו את קיום האומה. [וזאת אע"פ ששיקולי הרמטכ"ל - דוד, לא היו במקרה זה צבאיים, ומ"מ לאוריה אחת היא].
הגישה השניה היא גישתו של יואב בן צרויה.
שלמה המלך אמר "והשיב ה' את דמו על ראשו אשר פגע בשני אנשים צדיקים וטובים ממנו". וביארה הגמ' (סהדרין מט.) טובים - שהיו דורשים אכין ורקין והוא לא דרש.
פירש רש"י: היות ולא דרש, על כן הרג את אוריה במצותו של דוד. אם כן יואב קיבל הוראה מדוד להרוג את אוריה. הוא לא ידע שאוריה מורד במלכות, שהרי אילו ידע, גם אם היה דורש אכין ורקין שאין לשמוע לקול המלך לדבר עבירה, בכל זאת היה הורגו מדין מורד במלכות, ואם הגמ' אומרת שהרגו בגלל שלא דרש אכין ורקין, זאת אומרת שחשב שהוא חף מפשע, ובכל זאת עליו להורגו מפני שהמלך ציוה!
לדעת יואב, צו המלך מחייב את החייל והאזרח אפילו אם זה מכריחו לעבור עבירה! אצל יואב זו גישה עקרונית הלכתית, היא אינה נובעת מחמת בורות, שכן יואב היה תלמיד הכם גדול.
אומר הירושלמי: "אפשר יואב דכתיב בו "תחכמוני ראש השלושה" היה טועה בדבר זה? אלא אמר ר' תנהומא לסנהדרין ברח (מכות פ"ב ה"ו)... ובפסיקתא רבתי (י"א ג')..." חכם יושב ראש של סנהדרין גדול בתורה וגבור במלחמה...". במקומות נוספים מובאים דרשות הלכתיות משמו [עיין בראשית רבה ע"ד ט"ו סנהדרין מט. מדרש הגדול שמות כ"א י"ד].
אותה גישה מוצאים אנו אצל יואב אף במקרה אחר. בסוף ספר שמואל מסופר שדוד דרש מיואב לספור את ישראל. יואב ניסה לשכנע את דוד שיחזור בו. "ויחזק דבר המלך אל יואב... ויצא יואב לפקוד את העם..." (שמואל ב' פרק כ"ד). מנסיונו של יואב להניא את דוד מלמנות את ישראל, רואים אנו שידע שזה מעשה אסור. אך כשדוד מצוה חייבים לקיים. בברכות סב. "אמר ר' אלעזר אמר לו הקב"ה לדוד, מסית קרית לי הרי אני מכשילך בדבר שאפילו תינוקות של בית רבן יודעים אותן, דכתיב כי תשא את ראש בני ישראל לפקודיהם ונתנו איש כופר נפשו... וכיון שמנאם לא נטל מהם כופר". א"כ דוד דרש למנותם ללא כופר ויואב קיים. פסק הרמב"ם [תמידין פ"ד ה"ד] "... לפי שאסור למנות ישראל אלא על ידי דבר אחר שנאמר ויפקדם בטלאים". ובמגן אברהם סי' קנ"ו ס"ק ב: "אסור למנות ישראל, אפילו אינו מתכווין למנות רק להטיל גורל, אפילו לדבר מצוה...".
יואב מבצע את פקודת דוד למרות שיש איסור בדבר. אף אם נאמר שיואב לא דורש אכין ורקין, סוף סוף סברא יש כאן, "דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין?"
יש לבאר טעמו של יואב בכמה אופנים:
א. במסכת שבת ד'. שואלת הגמ': במקרה שאדם הניח פת בתנור בשבת, ותוך זמן קצר היא תאפה ויעבור על ידי זה איסור דאורייתא של מלאכת אופה. האם התירו לו לרדות את הפת בשבת לפני שתאפה, ויעבור בכך על איסור דרבנן של רדיה, על מנת להצילו שלא יעבור על איסור דאורייתא של אופה, או שהעמידו חכמים דבריהם, ואסור לו לרדות את הפת למרות שעל ידי זה עובר על מלאכת אופה ומתחייב סקילה.
שאל תוס': שאלת הגמרא איננה מובנת, וכי ישמע לנו האדם ויחייב עצמו סקילה כשיכול הוא להציל את עצמו על ידי שרודה את הפת? תירץ ריב"ם אם לא התירו לו לרדות, לא מתחייב סקילה כשתאפה הפת!
מדוע לדעת תוס' אינו מתחייב סקילה, היו שרצו להסביר מפני שהאדם אנוס על ידי חכמים, ונדחו דבריהם. הרב אברהם יצחק הכהן קוק זצ"ל בספרו "טוב רואי", מוכיח שטעם הדבר הוא: כשחז"ל אמרו שלא לרדות התרוקן האיסור של מלאכת אופה, והאדם שלא רדה את הפת, כלל לא עבר על איסור דאורייתא! למדנו מכאן כלל, כאשר אדם שומע לחיוב התורה: "לא תסור מכל אשר יורוך", וכתוצאה מזה עובר על דברי תורה, אינו נחשב כעובר על דברי תורה, והאיסור שבהם נעלם. וכן אם זו מצות עשה, חיוב העשה של התורה נעלם. כמובן שזה באופן זמני, ולא באופן קבוע.
באופן דומה יש לברר, כאשר נביא בהוראת שעה, מורה לעבור עבירה, כגון אליהו בהר הכרמל שהורה להקריב שחוטי חוץ בזמן שהמקדש קיים. האם מי שהקריב עבר עבירה? אם נביא הורה בהוראת שעה להרוג או להכות מישהו האם מי שקיים הוראתו עבר על דברי תורה?
יש לומר שזה חידושה של התורה שאנו מחויבים לשמוע בקול הנביא או הסנהדרין אע"פ שזו רק מצות עשה, ולעבור על כל התורה כולה בהוראת שעה (למעט ע"ז רמב"ם יסוה"ת ט' ה') ואין כאן כל איסור. על פי זה יש לומר שגם כאשר אנו שומעים בקול המלך, אע"פ שמצוה לעבור על דברי תורה, אין כל איסור, והתרוקן איסור התורה מחמת צו המלך. שהרי התורה חייבה אותנו לשמוע בקולו!
סברא זו מועילה נגד הסברא של דברי הרב ודברי התלמיד, שומעים לדברי הרב. על כן יש לשמוע בקול המלך גם כאשר מצווה לעבור על דברי תורה. אולם אם יש מיעוט של אכין ורקין שאומר שאין לשמוע בקול המלך כאשר הוא מצווה לעבור על מצוות התורה, שוב לא נוכל לאמר שצו המלך מבטל את תוקף איסורי התורה. על כן אמרה הגמ' שיואב לא דרש אכין ורקין.
ב. אפשר להעלות כמה ספקות. אם כל אחד יחליט מתי לשמוע בקול המלך ומתי לא, יש לחוש לערעור הצבא, וממילא ליכולת העמידה בכללה של העם נגד אויביו, ושמא יש לחשוש לקרע בעם אם חלק אחד יסרב לפקודות החלק השני.
שיקולים אילו שקשורים להצלת הכלל, אולי יוגדרו כ"פיקוח נפש" של הכלל, שדוחה עברות של הפרט.
עקרונית אנו מוצאים שהיחיד עובר עבירה על מנת להציל את הכלל, כגון יעל וסיסרא או אסתר ואחשורוש.
יש כאן וודאות שהעבירה שעובר היחיד מצילה את הכלל כפי שאומנם היה. יעל הרגה את סיסרא ואסתר את המן. אך בעניין שלנו כשחיילים נדרשים לגרש יהודים מחבל ארץ על מנת למוסרו לגויים, הרי מדובר במאות ואלפים של חיילים שצריכים לעבור על איסורי תורה בגלל ספקות רחוקים, שמא בעתיד יגרם קרע, או שמא בעתיד חיילים אחרים גם כן לא ירצו למלא פקודות, ואין כל וודאות לכך. [לאידך גיסא האם החברה מסוגלת לעמוד היום במלחמות? ואם חלק ניכר מהעם יחוש שגררו אותו למלחמה שלדעתו אינה צודקת ויסרב להילחם, אולי גם זה פיקוח נפש?] מה הקשר להמשך?@
אולי להרוג את מלך ישראל זה פיקוח נפש של הכלל, פיקוח נפש של הכלל, דוחה את נפשו של הפרט. רואים שהגמ' מכריעה אחרת. רק מצד מידת חסידות של דוד לא הרג את שאול, אך מעיקר הדין היה מותר לו להרוג אותו.
וכך כותב הרב ז"ל "בעין אי"ה" (ברכות פ"ט אות רנ"ו) "משפטי התורה בענינים שבין אדם לחבירו, יעמידו תמיד את ערך המשפט רק לפי היחס שיש בין שני הנידונים מצד אותו העניין בלבד. ואין לערבב ערך הנושאים האחרים. ואם יתחייב איש מיתה בידי אדם על כל חטא לא יתכן לזכותו בגלל ערכו הכללי" (-שהוא מלך). וברמב"ם הל' רוצח ז' ח' "הגולה אינו יוצא מעיר מקלטו לעולם ואפילו לדבר מצוה, או לעדות בין עדות ממון בין עדות נפשות, ואפילו להציל נפש בעדותו או להציל מיד העכו"ם או מהנהר או מהדליקה ומן המפולת אפילו כל ישראל צריכים לתשועתו כיואב בן צרויה אינו יוצא משם לעולם.."
ויש לשאול האין פיקוח נפש של האומה מצדיק יציאת יואב בן צרויה מעיר מיקלט? הרמב"ם פוסק שלא. הרי לנו שלא תמיד עושים חשבון של הצלת כלל האומה על חשבון זכויותיו של הפרט או אולי גם על חשבון עברותיו של הפרט.
ואם נשאל מה יהיה גורל האומה יש לנו לומר "כי לא יטוש ה' עמו ונחלתו לא יעזוב".
לאחר מלחמת ששת הימים התעוררו קולות לתת חלקים מחבלי הארץ ששוחררו, לידי הערבים. באותה תקופה כתב הרצ"י קוק מספר מכתבים.
"...אין שום צד היתר לאיסור תורה זה של מסירת קרקעותינו לגויים ח"ו לצמיתות ובהחלט. ולפיכך החיוב על כל אדם מישראל, ועל כל גדול תורה בישראל, על כל איש צבא בישראל למנוע ולעכב את זה בכל אומץ ועוז, ומן השמים יסיעונו". (מתוך "לא תגורו" י"ד אלול תשכ"ז).
לאחר מלחמת יום הכיפורים התעוררו מחדש קולות שדרשו לוותר על חלקים מארץ ישראל, ואז כתב הרצ"י קוק:
"... ביחס לכפיה מצד מי שהוא להעבירנו על חוקי הבוחר בעמו ונחלתו ברוך הוא, הננו מצווים כולנו במסירות נפש של ייהרג ואל יעבור1, ונקדשתי בתוך בני ישראל, אפילו על "ערקתא דמסאנה", וקל וחומר על המצוה של תורה של ישוב וישיבת ארץ ישראל, השקולה ככל מצוותיה של התורה". (כ"ח שבט תשל"ד).
טענו כנגדו שרצון הערבים בארץ הוא ל"הנאת עצמם" ועל כן אין חיוב של מסירות נפש. ותשובתו: "הנאת עצמם" במקרה זה היא, שהם הם יהיו שולטים פה בארץ הזאת, ולא אנחנו. ועל כך הננו מצווים כהרמב"ן לכל הדורות, בדבר ה' אלקינו מלך העולם, שלא הם יהיו שולטים פה בירושלים ביהודה ושומרון הגולן ויריחו, אלא שאנחנו נהיה השולטים פה בארצנו..." (ב' אדר תשל"ד).
אם הגוי אומר לישראל בשל לי בשבת, והנאתו מהבישול, ולא מעצם חילול השבת הרי זה מוגדר כ"הנאת עצמן" שאין מוסרים את הנפש. אך אם הגוי נהנה מזה שהיהודי מחלל שבת ולשם כך אומר בשל לי בשבת, יש חיוב של מסירות נפש. אף כאן בארץ ישראל כל רצונם של הערבים הוא להיות השולטים, ולא לאכול מפריה ולשבוע מטובה. [שהרי את זה הם יכולים לעשות באין מפריע גם תחת שלטוננו], וזהו גוף המצוה שנצטוינו בה שאנחנו נהיה השולטים והריבונים כאן בארץ ולא הם, על כן יש חיוב של מסירות נפש.
בכ"א אייר תשל"ד לאחר שהורכבה ממשלת מיעום בסיוע קולות חברי כנסת ערביים, כתב הרצ"י על חילול ה' הגדול שיש בשלטון מיעוט על הרוב. וכותב: "הממשלה משועבדת אל העם ולא העם משועבד אל הממשלה. וכאשר הממשלה בוגדת בעם ובארץ מולדתו וחייו אז על אחת כמה וכמה שהעם החי והמרגיש אין לו שום שייכות לממשלה הזאת". (כ"ט תמוז תשל"ד). ועוד כותב "...אנחנו מצווים על פי התורה ולא על פי הממשלה. התורה קודמת לממשלה התורה היא נצחית והממשלה הבוגדת הזאת היא עוברת ובטלה... הממשלה הזאת הנגררת באבדן עצותיה, יכולה לשלוח ולהכריח כמה מאחינו חיילינו היקרים - שהם בוכים ומתמרמרים על כך - להתגבר עלינו ולהכניע אותנו, אבל את ליבנו ואת בריאות הכרתנו הישראלית לא תוכל לעקור..." (י"ד מנחם אב תשל"ד).
כאן המקום להביא הערה חשובה של הרב צבי טאו שליט"א שכיון שרוב העם (למעלה מתשעים אחוז) תמך בהסכמי קמפ דיוויד אין שוב מקום לדבר על בגידת הממשלה בשליחות העם, כי החולשה היא חולשה כללית של העם, וחולשה של העם מרפאים ע"י הסברה, חינוך, ודיבורים המתקבלים על הלב, ולא על ידי מעשה התנגדות שאינם מקובלים על רוב העם.
על כן חוזרת ונעורה השאלה מהי ההנהגה המעשית הנכונה להיום. וכאמור בראש המאמר, שאלה זו מסורה להכרעת גדולי הדור. והנותן ליעף כח יאזרנו כאזור על מתניו, ובכתר ישועה יהלמנו, ונשאב מים בששון ממעיני הישועה.