קוד: מוטב יהיו שוגגים ואל יהיו מזידים בתנ"ך
סוג: פירוש
מאת: ד"ר מנחם צוקר
אל:
"...בישיבה של מעלה ובישיבה של מטה אנו מתירים להתפלל
עם העבריינים..."
הפסיקה המושגית והפסיקה ההלכתית
לא אחת עומדת לפני ההלכה הדילמה הבאה: האם לעמוד עמידה בלתי מתפשרת על קיום ההלכה כלשונה - הנקראת גם הפסיקה המושגית, למרות שידוע לנו שעמידה בלתי מתפשרת זו לא תביא את התוצאות המקוות, או אולי להבליג, להעלים עין או אפילו לחפש דרך להכשיר את העבירה, שיטה זו נקראת הפסיקה התכליתית הלוקחת בחשבון גורמים רבים נוספים.
הנושא של פשרה לכאורה בהלכה, מופיע כבר בתורה
בפרשת כי – תצא.
לכאורה מצאנו שכבר התורה התירה איסור, שהרי היא התירה אשת יפת תואר.
נאמר:
"...כי תצא למלחמה על אויבך וראית בשבייה אשת יפת תואר וחשקת בה ולקחת לך לאישה..." (דברים, כ"א, י'-י"ד).
מסבירה הגמרא : לא דיברה התורה אלא כנגד יצר הרע, מוטב יאכלו ישראל בשר תמותות שחוטות ואל יאכלו בשר תמותות נבלות.
כלומר התורה התירה אשת יפת תואר בשבי עקב החשש שאם לא נתיר, יבוא עליה באיסור. חז"ל השוו זאת לבשר תמותות - אלו הן בהמות גוססות הנוטות למות, ובעלי הבהמות הללו ממהרים לשחטן למרות האיסור שיש בכך, אלא שחז"ל התפשרו ופסקו שמוטב שיאכל תמותות אבל שחוטות, מאשר שיאכל מבשרה ללא שחיטה שאז היא בגדר נבלה. מאותה סיבה התירו חז"ל אשת יפת תואר בדיעבד, למרות שיש בכך איסור, שהרי אמרו שסופו לשנאה ולהוליד ממנה בן ממזר, בכל זאת התירו שאם לא כן יבוא לקחת בכל מקרה (ואז זה יהיה באיסור).
כאן המקום לשאול שתי שאלות:
האם זהו היתר מקומי רק לאשת יפת תואר או היתר כללי?
האם משום כוח השפעת יצר הרע, יש מקום להפקיע את ההלכה עד כדי מתן היתר לאיסורי תורה?
שיטת רש"י + תוספות : ההיתר לקחת אשת יפת תואר הוא היתר מקומי, הנובע משעת המלחמה.
שיטת "בעל העקידה" : הוא רואה בהיתר אשת יפת תואר, בניין אב לכל העניינים בתורה, ועל כך מבוססים דברי הגמרא על אדם שיצרו קפץ עליו, אומרים חז"ל שאדם זה ילבש שחורים וילך לעיר אחרת, שאין מכירים אותו שם.
יש לפעמים שחז"ל התירו לעבור על דברי תורה אבל רק כהוראת שעה. ישנם 4 דוגמאות מפורסמות של הוראת שעה.
מסקנה : ההיתר להוראת שעה ניתן:
לזמן מוגבל.
שתהיה התקנה לצורך הטבה כללית לכל העם ולא לפרט כלשהו. יש אומרים שגם יהושע עם רחב וגם שמשון עם דלילה עשו מעשה לטובת כלל העם.
וכן התבססו על הנאמר בתהילים (מזמור קי"ט, פסוק קכ"ו):
"... עת לעשות לה' הפרו תורתך...".
עד כאן דנו בנושאים שהם הוראת שעה, שנפסקו ע"י גדולי ישראל כמשה, אליהו ואחרים, שלהם ודומיהם בלבד יש יכולת לפסיקה מעין זו, כמו גם הרמב"ם באיגרתו ליהודי תימן.
אבל אם נלך לעניינו, השאלה היא: אם אין אפשרות להתיר עבירה מסוימת, האם על כל פנים עדיף יהיה להעלים עין מהעבריינים מבחינת "מוטב יהיו שוגגים ואל יהיו מזידים", או שמא נאמר שחובת התוכחה ("הוכח תוכיח את עמיתך") חלה עלינו בכל מקום וזמן?
לכאורה לא רק שלא ניתן להתיר עבירה במסגרת ההלכה, אלא אף לא ניתן להעלים עין מהעבריינים, שכן יש דין תוכחה מהתורה.
"...הוכח תוכיח את עמיתך ולא תישא עליו חטא..."
(ויקרא, י"ט, י"ז)
מכאן לכאורה יש חובת תוכחה בכל מקרה.
דין כפייה : יתרה על כך, יש דין של כפיית מצוות על העבריין - מתוך דין ערבות.
הגמרא במסכת שבועות (לט:) אומרת:
" 'וכשלו איש באחיו' - מלמד שכל ישראל ערבים זה בזה – התם שיש בידו למחות".
ומעיר הסמ"ג: וכל מי שיש בידו למחות ואינו מוחה – הוא נתפס בעוונם, כלומר הוא שותף לעבירה.
כלומר מדין ערבות הדדית, נובעת החובה למחות ולהוכיח.
השאלה היא האם תמיד יש חובת תוכחה ומי מצווה
להוכיח את עמיתו?
גם כאשר התורה אומרת "הוכח תוכיח את עמיתך ולא תישא עליו חטא", חז"ל בבואם להתייחס לחובת התוכחה ראו קושי בשאלה מי רשאי להוכיח?
מופיע ב'ספרי' לדברים (פיסקה א'):
"...דבר אחר, אל כל ישראל, מלמד שהיו כולם בעלי תוכחה ויכולים לעמוד בתוכחות, אמר רבי טרפון - העבודה אם יש בדור הזה מי שיכול להוכיח?"
כלומר לדעת רבי טרפון על המוכיח להיות נקי מכל חטא, אם כן באופן מעשי מי יכול להוכיח את עמיתו?
על דברי ר' טרפון מוסיף רבי אלעזר בן עזריה: "העבודה אם יש בדור הזה מי שיכול לקבל תוכחות?"
כלומר לדעתו, תוכחה צריכה להיאמר רק אם מישהו מעוברי העבירה מוכן יהיה לקבל את התוכחה.
על כך מוסיף רבי עקיבא:
" העבודה אם יש מישהו בדור הזה שיודע האיך מוכיחין?"
כלומר אין אדם היודע באיזה אופן להוכיח- מה לומר ואיך לומר.
וכן אומר רש"י על הפסוק "הוכח תוכיח" - ובתנאי שלא תלבין פניו. וכן מופיע בגמרא ביבמות (ס"ה:) על הפסוק "הוכח תוכיח":
אמר רבי אילעא משום רבי אלעזר בשם רבי שמעון:
"כשם שמצווה לומר דבר הנשמע, כך מצווה שלא לומר דבר שאינו נשמע".
הרקע לדברי חז"ל אלו הוא דיון בנושא מלאכות שונות- דאורייתא ודרבנן שנאסרו בשבת ויום טוב . לגבי מלאכות מדרבנן - התירו חכמים בשעת הצורך לעשותן בשינוי ובמקום שאין אפשרות לעשותן בשינוי - התירו לצורך יום טוב לבצע אף ללא שינוי.
נביא את הגמרא במסכת שבת (שם) עם הסבר בגוף הגמרא בסוגריים:
"...אמר ליה רבא בר רב חנן לאביי: מכדי ( הרי ) אמרו רבנן כל מילי דיום טוב כל מה דאפר לשינויי – משנינן, הני נשי דמליין חצבייהו מיא ( אותן הנשים הממלאות את כדיהן מים ) , מאי טעמא לא משנינן? (תשובה) משום דלא אפשר. היכי לעבדי ( איזו שינוי יעשו אותן הנשים ) ? דמליין בחצבא רבא לימלו בחצבא זוטא ( אלו הרגילות בכל ימי השבוע, למלא מים בכד גדול ימלאו ביום טוב בכד קטן ) הא קא מפשו בהילוכא. ( הרי הן יצטרכו להרבות בהליכה, שהרי כד קטן יחייב מספר גדול יותר של הליכות ויש בכך תוספת עבודה ביום טוב ) . דמליין בחצבא זוטא לימלו בחצבא רבא ( ואילו אלו הרגילות למלא בכד קטן שימלאו בכד גדול ) – קא מפשו במשוי ( הרי הן מרבות במשא ביום טוב וזה לא טוב ) , נפרוס סודרא ( נפרוס סודר ואתו נעביר את המים ) – אתי לידי סחיטה. נכסייה בנכתמא ( נכסה במכסה ) – זימנין דמיפסק ואתי למקטריה ( לפעמים הוא נקרא והוא עלול לקושרו ) , הלכך לא אפשר.
ואמר ליה רבא בר רב חנן לאביי: תנן, לא מספקין ( לא מוחאים כפים ) ולא מטפחין ( ולא בכף יד על הגוף ) ולא מרקדים ביום טוב. ( שואלת הגמרא ) וקא חזינן דעבדין ( והלא ראינו שהם כן מוחאים כפים) ולא אמרינן להו ולא מידי! (ולא מחינו בידם ) ולטעמיך הא אמר רבא: לא ליתיב איניש אפומא דלחייא ( לא ישב אדם בפתח המבוי ) דילמא מיגנדר ליה חפץ ואתי לאיתויי (שמא יתגלגל לו חפץ לרשות הרבים ויבוא לטלטלו) , והא קא חזינן נמי דמותבי חצבי ויתבנן אפומא דמבואה ( והלא ראינו נשים ששמות את כדיהן ויושבות בפתח המבוי) ולא אמרינן להו ולא מידי! (ואיננו מוחים בידם ) אלא: הנח להם לישראל, מוטב שיהו שוגגין ואל יהו מזידין.
סבור מינה הני מילי בדרבנן אבל בדאורייתא – לא (כלומר בדאורייתא אין אומרים הנח להם... מוטב יהיו שוגגין...), ולא היא, לא שנא בדרבנן ולא שנא בדאורייתא. דהא (שהרי) תוספת (ערב) יום הכיפורים דאורייתא היא, וקא חזינן להו דאכלי ושתו עד שתחשך, ולא אמרינן להו ולא מידי ( כמו שחכמים לא העירו לנשים על אכילה בערב יום הכיפורים ) למרות שיש בכך איסור מהתורה, אמנם נאמר: "ו בעשור לחודש השביעי תענו את נפשותיכם...", אבל מסורת חז"ל היא שזה כולל גם את ערב יום הכיפורים... "
המסקנה מסוגיא מעניינת זו היא, שישנם שלושה סוגי איסור:
דאורייתא ממש - כתוב מפורש בתורה.
דאורייתא – הנובע רק ממסורת חז"ל ואינו כתוב במפורש בתורה.
דרבנן
חובת התוכחה אם כן, היא רק על דאורייתא מפורש, אבל אם בדרבנן כלשהו - אין חובת תוכחה וניתן לומר "הנח להם לישראל, מוטב יהיו שוגגין ואל יהו מזידין".
מסקנה
במצוות שאינן כתובות במפורש בתורה, פוקעת חובת התוכחה.
גם במצוות דאורייתא, אם אין יכולת למחות או שהתוצאה הצפויה מהתוכחה – היא המשך העבירה במזיד, הרי שבמקרה זה פוקעת חובת התוכחה.
הבעיתיות בגישה זו היא- חוסר היכולת לדעת את התוצאה הצפויה מהתוכחה.
שיטת הריטב"א: ( מובא בשיטה המקובצת):
מעיר לנושא "מוטב יהיו שוגגין ואל יהיו מזידין" כי חובת התוכחה נדחית – אם ברור שהמעשה נעשה בשוגג, אבל אם המעשה נעשה במזיד יש חובת תוכחה מדין ערבות.
גם כאן יש בעיה בגישה זו, וכי כיצד נדע אם המעשה נעשה בשוגג או במזיד?
אם ההערכה היא שלמרות התוכחה לא יפרשו בני האדם מהאיסור אותו התרגלו לעשות, הרי שבמצב זה אין חובת תוכחה.
הרי"ף והרא"ש: שניהם מסבירים את שיטת רש"י ומסכימים עמו, אלא שהם מוסיפים שגם במצב ספק, כלומר אם איננו יודעים אם יפרשו מהאיסור או לא – גם במצב זה יש חובת תוכחה ורק אם ברור למעלה מכל ספק שגם לאחר תוכחה לא יפרשו מהאיסור, רק אז אין צורך להוכיח.
הסמ"ג: גם לדעתו, אם ברור שלא ישמעו לו, פוקעת חובת התוכחה.
המאירי: חובת התוכחה קיימת רק בדברים המפורשים בתורה, או בדברים הידועים לכל.
נסכם:
ישנם ארבעה תנאים הצריכים להתקיים בכדי שלא נוכיח, אלא נאמר "מוטב יהיו שוגגין ואל יהיו מזידין":
מעשה העבירה נעשה בשוגג.
מעשה העבירה הפך להרגל, כך שגם אם נוכיח לא יפרוש מהעבירה
האיסור המדובר לא כתוב במפורש בתורה.
למוכיח ברור שתוכחתו לא תתקבל.
כל הנאמר הוא גם לפרט וגם לכלל, שהרי הגמרא אומרת "הנח להם לישראל" וכן מוכח מהדוגמאות המובאות בגמרא במסכת שבת, שכללים אלו נכונים גם ליחיד וגם לרבים.
מסקנה:
נראה אם כן לעניות דעתי שאם ברור שהתוכחה תגרום רק "לאנטי", הרי עדיף שלא להוכיח אלא לנסות ולשכנע באופן חינוכי וחברי ובכך להרבות אהבה ואחווה בישראל.