קוד: ביאור:בראשית ב17 בתנ"ך
סוג: התאמה1
מאת: מחברים שונים
אל:
כשה' שם את האדם בגן עדן, הוא הזהיר אותו:
בראשית ב 16-17: "ויצו ה' א-לוהים על האדם לאמור: 'מכול עץ הגן אכול תאכל. ומעץ הדעת טוב ורע - לא תאכל ממנו:
כי ביום אכולך ממנו - מות תמות.'
"
לגבי המשמעות של עץ הדעת טוב ורע, ומדוע ה' לא רצה שה' יאכל ממנו, ראו במאמר דעת טוב ורע.
במאמר זה נתייחס לשאלה: מדוע ה' אמר לאדם שביום שיאכל מהעץ ימות, והרי בסופו של דבר אדם אכל מהעץ ולא מת באותו יום!
1. יש מפרשים שכוונה היא 'ביום שתאכל ממנו תהיה חייב מיתה'.
אדם שחייב מיתה נקרא בתנ"ך 'מת' גם אם הוא נענש בעונש קל יותר, כמו שאמר
דוד בתגובה למשל 'כבשת הרש': "בן מוות האיש העושה זאת! ואת הכבשה ישלם ארבעתיים; עקב אשר עשה את הדבר הזה, ועל אשר לא חמל.
"
בן מוות" כלומר חייב מיתה, ובדברי ה' נאמר בפירוש "
מות תמות" - לא רק תהיה חייב מיתה, אלא תמות ממש!
2. יש אומרים, ש'יום' של הקב"ה הוא אלף שנים (תהלים צ - "כי אלף שנים בעיניך כיום אתמול כי יעבור ואשמורה בלילה
"), ואכן אדם מת תוך אלף שנים (בגיל 930).
4. ע"פ האדמו"ר מחבר "שפת אמת" (נפטר ה שבט ה'תרס"ה), כל פרשת עץ הדעת
היא משל שמבטא את הרעיון שבדברי חז"ל על התורה "לא זכה - נעשית לו סם
המוות": כשאדם לומד תורה בצורה לא נכונה, הדבר עלול להשחית ולקלקל את
נפשו, ולגרום לו למוות רוחני; כך גם עץ הדעת - מכיוון שאדם אכל ממנו
בניגוד להנחיות שקיבל מה', הדבר גרם לו קלקול ומוות רוחני, שהתבטאו בהרחקה
מה' (זה מתאים לפירושו למושג '
דעת טוב ורע').
5. ייתכן שה' אכן התכוון שהאדם ימות ממש, אבל הוא ריחם על האדם והקל בעונשו. על-פי התורה, גלות היא
תחליף למוות (למשל, אדם שרצח בשוגג לא נענש במוות כמו רוצח רגיל, אלא
בגלות לעיר מקלט). אדם לא היה ממש אשם בחטא, כי אשתו פיתתה אותו. ולכן ה'
המיר את עונש המוות בעונש גלות מחוץ לגן-עדן.
פירוש זה מתאים לדברי ה',
בראשית ג17: "כִּי שָׁמַעְתָּ לְקוֹל אִשְׁתֶּךָ, וַתֹּאכַל מִן הָעֵץ אֲשֶׁר צִוִּיתִיךָ לֵאמֹר לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ - אֲרוּרָה הָאֲדָמָה בַּעֲבוּרֶךָ...
", כלומר - בגלל ששמעת לקול אשתך ואכלת מן העץ - לא תיענש במוות אלא בעונש אחר.
6. היציאה מגן עדן לעולם החומרי היא שינוי כל כך גדול במצבו החומרי של האדם,
עד שהדרך היחידה לתאר אותו היא ב'מוות' -זה כמו השינוי בין מצב של חיים
למצב של מוות [רש"ר הירש]. גם חז"ל אמרו ש"עני חשוב כמת
" - כשאדם
גורש מהגן הוא נעשה עני, שצריך לעבוד קשה כדי להתפרנס, וזה כמו מוות. ה'
לא אמר לאדם "ביום אכלך ממנו תגורש מחוץ לגן" כי אדם לא היה מסוגל להבין
מה המשמעות של להיות מחוץ לגן. לכן ה' אמר לו "מות תמות
" - הדבר הרע ביותר שאדם מסוגל להבין.
7. מוות הוא לא ארוע פתאומי אלא תהליך מתמשך, שמתחיל ברגע שאדם מתחיל להזדקן. כל זמן שאדם היה בגן-עדן, הוא יכל לאכול מ עץ-החיים בלי הגבלה, וכך לא הזדקן וממילא גם לא מת. אבל ברגע שאכל מעץ-הדעת - גורש מגן עדן, ולא יכל יותר לאכול מעץ החיים, ואז התחיל להזדקן, ובכך התחיל התהליך שהביא לבסוף למותו. אמנם, בלשון המקרא, המילה "מוות" מציינת בדרך-כלל את סופו של התהליך, ולא את תחילתו; אולם, באותו זמן אדם כלל לא הכיר את התהליך של הזדקנות ומוות, ולכן ה' השתמש במילים "מות תמות" במשמעות מקורבת, לציון התהליך כולו.
8.
אדם מת ואז קם לתחיה - ראו
אשר חי.