לאבד עבודה זרה בלי להרוס את הטבע

מקורות ופירושים נוספים

החובה לאבד מקומות של עבודה זרה מלמדת אותנו גם על האיסור החמור להסית את הזולת לעבירה: "הרי דברים קל וחומר: מה אילנות, שאינן רואין ואינן שומעין, על שבאת תקלה על ידם אמרה תורה השחת שרוף וכלה - המטה את חבירו מדרך חיים לדרכי מיתה על אחת כמה וכמה." (רש"י על ויקרא כ  טו).

אבד תאבדון

מהכפילות אבד תאבדון למדו חז"ל "שאם קצץ אשרה והחליפה (= גדלה מחדש) אפילו י' פעמים, חייב לקצצה" (ספרי), "כל מקום שכפל המקור על הפעל - מורה על התמדת הפעולה" (מלבי"ם), "שצריך לשרש אחריה" (בבלי עבודה זרה מה ב, בדעת רבנן). ורבי ישמעאל למד רעיון דומה מהסמיכות לפסוק הקודם: "ומניין, אפילו אבדם פעם אחת יאבדם פעמים הרבה? תלמוד לומר אבד תאבדון, כדברי ר' עקיבה. ומניין, אפילו אבדום ממקום אחת יאבדום מכל המקומות? תלמוד לומר אבד תאבדון. ר' ישמעאל אומר: כל הימים אשר אתם חיים על האדמה - אבד תאבדון" (מכילתא לדברים; ציטוט מתוך מאמר של ישי רוזן-צבי).

ויש שלמדו מכאן, שניתן לאבד את העבודה הזרה בשני שלבים - בשלב ראשון, תוך כדי מלחמת הכיבוש, יש לגדוע את העצים והמבנים אך להשאיר אותם על עמדם, ולאחר סיום המלחמה יש לחזור ולבער אותם לגמרי: "גידועי עבודת כוכבים קודמין לכיבוש ארץ ישראל, כיבוש ארץ ישראל קודם לביעור עבודת כוכבים, דתני רב יוסף: ונתצתם את מזבחותם – והנח, ושברתם את מצבותם – והנח; 'והנח' סלקא דעתא? שריפה בעי!? אמר רב הונא: רדוף ואחר כך שרוף. ורבי יוסי בר' יהודה, האי סברא מנא ליה? - נפקא לי מ' אבד תאבדון '" (בבלי עבודה זרה מה ב, בדעת ר' יוסי בר' יהודה). ראו גם: ואשריהם תגדעון - ואשריהם תשרפון באש.

הגויים אשר אתם יורשים אותם

החובה לאבד עבודה זרה חלה בכל מקום, לא רק בארץ ישראל; ועל כל האלילים, לא רק על אלילי הכנענים. אם כך, מדוע הכתוב מדגיש "הגויים אשר אתם יורשים אותם"? חז"ל הציעו שתי תשובות:

1. "מגיד הכתוב שהיו הכנענים שטופים בעבודת כוכבים יותר מכל הבבליים" (ספרי) - הכתוב מזהיר את בני ישראל, שבארץ כנען, האתגר לבער עבודה זרה הוא גדול יותר מבמקומות אחרים.

2. "שלא תעשו כמעשיהם ויבואו אחרים ויירשו אתכם" (ספרי) - הכתוב מזהיר את בני ישראל, שאם לא יתמידו במשימה לבער עבודה זרה, הם עלולים לסבול מגורל דומה לזה של הכנענים: "רומז שתקחו מוסר, ממה שאתם יורשים אותם בעבור זה שעבדו עבודה זרה. וכשלא תבערו עבודה זרה יבואו אחרים ויירשו אתכם" (מלבי"ם).

את אלהיהם

החובה לאבד עבודת אלילים חלה רק על חפצים שהגויים אכן רואים בהם אלים ונוהגים בהם כבוד, ולא על חפצים שהגויים משתמשים בהם לקישוט בלבד. כך הסביר רבן גמליאל, מדוע מותר להתרחץ בבית מרחץ שיש בו פסל של אליל: "אם נותנין לך ממון הרבה, אי אתה נכנס לעבודה זרה שלך ערום ובעל קרי ומשתין בפניה, וזו עומדת על פי הביב וכל העם משתינין לפניה. לא נאמר אלא אלהיהם - את שנוהג בו משום אלוה, אסור, ואת שאינו נוהג בו משום אלוה, מותר." (משנה עבודה זרה ג ד, בבלי עבודה זרה מד).

מכאן ניתן גם ללמוד, שאם גוי שבר פסל של אליל, השברים מותרים בשימוש, שהרי הגוי ביטל את ערכו של הפסל והוכיח שכבר אינו רואה בו אלוה.

על ההרים, על הגבעות

מהמילה 'על' ניתן ללמוד, שיש להשמיד כל עבודה זרה שנמצאת על ההרים, כולל, למשל, ציפוי מזהב שעשו עובדי האלילים להר; כל תוספת, שאינה חלק מהטבע, ונעשתה לשם עבודת אלילים - יש להפריד מהטבע ולהאביד.

כך למדו חז"ל גם מפסוק אחר המדבר על חובת השמדת אלילים, דברים ז25: "פְּסִילֵי אֱלֹהֵיהֶם תִּשְׂרְפוּן בָּאֵשׁ, לֹא תַחְמֹד כֶּסֶף וְזָהָב עֲלֵיהֶם וְלָקַחְתָּ לָךְ פֶּן תִּוָּקֵשׁ בּוֹ, כִּי תוֹעֲבַת ה' אֱלֹהֶיךָ הוּא": "דכולי עלמא, ציפוי הר אינו כהר (ואסור)" (רב ששת (רש"י), בבלי עבודה זרה מה; וכך פסק סמ"ג לאו מו - שלא ליהנות מציפוי עבודה זרה). 

בספר משלי נאמר, שהחכמה האלהית קדמה לבריאת ההרים והגבעות, משלי ח25: "בְּטֶרֶם הָרִים הָטְבָּעוּ, לִפְנֵי גְבָעוֹת חוֹלָלְתִּי" (פירוט). הכנענים, שאינם מחוברים לחכמה האלהית, מתייחסים להרים ולגבעות כאל אלילים או כאל בסיס לעבודת אלילים; המצוה לטהר את ההרים והגבעות מעבודת אלילים נועדה לאפשר לנו להתחבר מחדש אל החכמה האלהית שבטבע.

תחת כל עץ רענן

פולחן אלילי "תחת כל עץ רענן" נזכר במקומות רבים בתנ"ך, והיה נפוץ בעמים רבים ובתקופות רבות; ראו עצים מקודשים.

'תחת כל עץ רענן' לעומת 'ואשריהם תשרפון באש'

הפסוק שלנו מצווה להשמיד את עבודת האלילים הנמצאת מתחת לעצים, אך לא את העצים עצמם; אולם בפסוק הבא נאמר "ואשריהם תשרפון באש" - אשרים הם עצים של עבודת-אלילים, והכתוב אומר שיש להשמיד אותם! איך זה מסתדר?

1. כפי שפירשנו למעלה, הפסוק מלמד שיש להשמיד עבודה זרה אך לא לפגוע בטבע. לפי זה, העץ הנזכר בפסוק שלנו בפסוק שלנו הוא עץ טבעי, שהיה קיים עוד לפני שהאדם הגיע לארץ, בדיוק כמו ההרים והגבעות הנזכרים בפסוק; לכן, גם אם בשלב מאוחר יותר הגיעו בני אדם ועבדו את העץ, אין סיבה להרוס אותו, העץ הוא חלק מהטבע ויש לשמור עליו. לעומת זאת, אשרה היא עץ שנשתל מלכתחילה כדי להוות עבודת אלילים, הוא לא חלק מהטבע אלא מעשה ידי אדם, ולכן יש להשמיד אותו יחד עם כל שאר התוספות המלאכותיות שהוסיפו עובדי האלילים. כך, כנראה, פירש רבי יוסי הגלילי: "מפני מה האשרה אסורה? מפני שיש בה תפוסת יד אדם, וכל שיש בה תפוסת יד אדם - אסור" (משנה עבודה זרה ג ה).

2. ויש שפירשו, שהפסוק רק נותן סימני זיהוי למציאת מקדשים אליליים: "כל מקום שאתה מוצא הר גבוה, וגבעה, ועץ רענן - דע שיש שם עבודת כוכבים, לכך נאמר על ההרים הרמים ועל הגבעות ותחת כל עץ רענן" (רבי עקיבא, ספרי, משנה עבודה זרה ג ה), "התורה באותותיה נאמרה, שלא יאמרו ישראל 'האיך אנו מצווים על איבוד ע"ז והם חבויים?!' תלמוד לומר 'על ההרים'" (מכילתא). לפי זה, העצים אינם חלק מהותי מהטבע שיש לשמור עליו, ויש להשמיד גם את העצים: "שאין לנו לדרוש מיעוטא מתחת עץ רענן, שלא נאמר אלא למסור להם סימני מקום שרגילין אמוריים לעבוד שם עבודת כוכבים, כדי שיחפשו ישראל שם ויבערום" (רש"י על בבלי עבודה זרה מה א). אולי הסיבה לכך היא, שלעצים יש תחליף, אפשר לשרוף את העצים שהפכו לעבודת אלילים ולשתול במקומם עצים חדשים (אך לא מצאנו חובה מפורשת להשמיד את ההרים והגבעות).

גם לפי פירוש 1 הפסוק בא לתת סימן, אולם לפי פירוש 1 אין מדובר בסימן סתמי אלא בסימן מהותי - הוא מבטא את הקשר ההדוק של עבודת האלילים הכנענית לכוחות הטבע; ולכן מסתבר שיש להסיק מהפסוק גם מסקנה מעשית - לנתק את הקשר בין עבודת האלילים לבין הטבע - כפי שפירשנו למעלה.

מקרי ביניים

חכמי התלמוד דנים במספר מקרי ביניים:

• עץ שנשתל על-ידי אדם, אבל לא לשם עבודה זרה אלא לשם נוי או למטרה אחרת, ורק לאחר שגדל, הפכו אותו לעבודת אלילים והתחילו לעבדו: "באילן שנטעו ולבסוף עבדו קמיפלגי: תנא קמא סבר: אילן שנטעו ולבסוף עבדו מותר, ורבי יוסי הגלילי סבר: אילן שנטעו ולבסוף עבדו אסור... מפני שיש בה תפיסת ידי אדם... ואף רבי יוסי בר יהודה סבר: אילן שנטעו ולבסוף עבדו אסור..." (רב ששת, בבלי עבודה זרה מה א). כולם מסכימים שעץ שנשתל לשם עבודה זרה אסור, ולענ"ד (למרות שזה לא כתוב בפירוש), כולם מסכימים שעץ שצמח בטבע מותר, שהרי אין בו תפיסת ידי אדם כלל. השאלה היא, האם מעשה שעשה אדם בתום לב, ללא כוונה של עבודת אלילים, הופך להיות חלק מהטבע שיש לשמור עליו? או שמא כל מעשה ידי אדם הוא רק תוספת מלאכותית לטבע, שמותר להרוס אותה כאשר היא משמשת לעבודת אלילים? (וראו גם ואשריהם תגדעון - ואשריהם תשרפון באש).
• אבנים שנחצבו מהר או מגבעה ששימשו לעבודת אלילים, לצורך בניית מזבח לה': "המשתחוה להר - אבניו מהו למזבח? יש נעבד במחובר אצל גבוה, או אין נעבד במחובר אצל גבוה? ואם תמצי לומר: יש נעבד במחובר אצל גבוה - מכשירי קרבן כקרבן דמו או לא?" (רמי בר חמא, עבודה זרה מו.). כולם מסכימים, שלאדם פשוט מותר להשתמש באבנים אלה, שהרי, כפי שלמדנו, הטבע אינו נאסר, גם אם הגויים עובדים אותו; כולם מסכימים גם, שבמקדש דרושה רמה גבוהה יותר של קדושה, ויש דברים שלאדם פשוט מותר להשתמש בהם ובמקדש אסור, למשל: בהמה שעובדי האלילים הפכו אותה לאליל ("פר קדוש") מותרת בשימוש לאדם פשוט, אך אסורה להקרבה על המזבח. השאלה היא, האם עיקרון זה חל גם על אבנים המחוברות לקרקע?

חובת השמדה לעומת איסור הנאה

יש טוענים, שבבית מדרשו של רבי עקיבא פירשו את הפסוקים המדברים על השמדת עבודה זרה בצורה מתונה יותר ממה שנראה מפשוטו של מקרא - לא כחובה להשמיד את המקומות שבהם עבדו אלילים, אלא רק כאיסור ליהנות מהם ולהשתמש בהם; זאת בניגוד לבית מדרשו של רבי ישמעאל, שפירש את הפסוקים כפשוטם, כחובת השמדה. ראו הפולמוס על חובת השמדת עבודה זרה בספרות התנאית / ישי רוזן-צבי, מכון הרטמן.