ממי צריך לבקש הדרכה

קוד: ביאור:דברים יז8 בתנ"ך

סוג: דיון1

מאת: אראל

אל:

התורה נותנת סמכות רבה לאנשים מסויימים, ולכן ראוי לברר, למי בדיוק נתונה סמכות זו? ומה קורה אם יש כמה גופים שטוענים שיש להם סמכות - למי בדיוק צריך לשמוע? בימינו ישנה גישה של "עשה לך רב" - כל אחד בוחר רב ושומע בקולו. אך המטרה של התורה בפרשה זו היא הפוכה - המטרה היא ליצור סמכות פסיקה אחידה שתהיה משותפת לכולם! לכן, חשוב במיוחד לברר למי התורה נותנת את הסמכות הזאת.

הדברים הבאים מסתמכים על דיון שהיה בפורום נח"ת הישן, בין הלל גרשוני, יצחק צויג ואראל סגל (פורסם לראשונה ב 24.08.2003).

אראל: נראה, שיש בפרשה שני סימנים שמאפשרים לזהות את הגוף שלו ניתנת הסמכות:

• האנשים: הגוף חייב לכלול כהנים (אנשים מזרע אהרן שמשרתים בבית המקדש), וגם שופטים (אנשים משבטי ישראל שנבחרו לתפקיד זה ע"י הציבור - כמו שנאמר בתחילת הפרשה "שופטים ושוטרים תתן לך..."). מי שיש לו שאלה, צריך לבוא "אל הכהנים הלויים ו אל השופט", כלומר, גם אל הכהנים וגם אל השופט; בהמשך נאמר, שיש להוציא להורג את מי שאינו שומע "אל הכהן העמד לשרת שם את ה' אלהיך או אל השפט" - כלומר, את מי שאינו שומע בקול אחד מהכהנים או בקול השופט; כלומר, חייבים לציית גם לכהנים וגם לשופט באותה מידה. מכאן מסתבר שמדובר בגוף אחד, שאמור להיות מורכב מכהנים ומשופטים (ראו מדוע צריך גם כהנים וגם שופטים).
• המיקום: הגוף חייב לשבת במקום אשר יבחר ה' (בית המקדש). חז"ל (ספרי, סנהדרין סה) פירטו ואמרו: "שלשה בתי דינים היו שם: אחד על פתח הר הבית, ואחד על פתח העזרה, ואחד על לשכת הגזית.... שמשם תורה יוצאת לכל ישראל, שנאמר אל המקום אשר יבחר ה' א-להיך בו". במקום זה ישנה השגחה מיוחדת של ה' על משרתיו, והוא שומר עליהם מפני טעויות, כפי שכתב רמב"ן בפירושו לפסוק יא: "כי רוח ה' על משרתי מקדשו, ולא יעזוב את חסידיו, לעולם נשמרו מן הטעות ומן המכשול".

רק גוף שעומד בשני התנאים האלה רשאי לטעון שיש לו סמכות פסיקה עליונה בעם ישראל. כנראה, הסיכוי שיהיו שני גופים כאלה הוא קטן מאד, וכך נשמרת האחדות.

• הלל גרשוני: פירושך נוגד את פירוש חז"ל לפסוקים, כשהם רואים בתנאים האלה תנאים שאינם מהווים את מהות בית הדין הגדול, אלא רק 'מצוה' לכתחילה (במקרה של כהנים), ועיכוב לדינים מסויימים, כמו הוצאה להורג (במקרה של בית המקדש).
  שים לב להקשר הפרשה: היא באה לאחר פרשת 'ראה', בה הוסד היסוד של 'המקום אשר יבחר ה''. בנושא הקרבת הקרבנות, ברור ש'המקום' אינו מהווה מהות של ההקרבה לשמים - שהרי היו תקופות ארוכות שבהן היתה הקרבה שלא במקום אחד ('איש כל הישר בעיניו'). כמו שהסנהדרין של משה היתה שלא בבית המקדש, וכך גם דבורה שפטה את ישראל תחת תומר דבורה. וכן (לאחר חורבן בית המקדש) שפטה הסנהדרין ביבנה את ישראל. כך שכמו שהיו תקופות של היתר ואיסור לבמות, כך קיים דבר כזה (בהבדלים רבים) לגבי בית דין הגדול. להזכיר, שנושא בית הדין קיים גם בספר שמות (יתרו) וגם בספר במדבר (שבעים הזקנים) - כך שפרשה זו אינה המקור הבלעדי למובן בית הדין הגדול, ובעצם היא נסמכת (כמו רוב ספר דברים) על הנאמר בחומשים הקודמים.
• אראל: "שים לב להקשר הפרשה: היא באה לאחר פרשת 'ראה', בה הוסד היסוד של 'המקום אשר יבחר ה''. בנושא הקרבת הקרבנות, ברור ש'המקום' אינו מהווה מהות של ההקרבה לשמים - שהרי היו תקופות ארוכות שבהן היתה הקרבה שלא במקום אחד ('איש כל הישר בעיניו'). ": לא היו תקופות ארוכות - היתה תקופה קצרה של כמה עשרות שנים, מחורבן שילה ועד כיבוש ירושלים, שבהן הותר להקריב בכל מקום. ברוב התקופות זה נאסר, וגם בגלות הארוכה מחורבן בית המקדש ועד ימינו - לא הותר להקריב בכל מקום. יש הרבה מאד מצוות (אולי אפילו רוב התרי"ג) שאנחנו לא מקיימים, רק בגלל ש"המקום אשר יבחר ה'" אינו בשליטתנו. כלומר, המקום הוא בהחלט גורם מהותי ביותר ולא רק "לכתחילה".

  " כמו שהסנהדרין של משה היתה שלא בבית המקדש ": הסנהדרין של משה היתה באוהל מועד, שהוא היה באותו זמן "המקום אשר יבחר ה' לשכן שמו שם" (שם היה ארון ה').

  " וכך גם דבורה שפטה את ישראל תחת תומר דבורה ": זו באמת שאלה מעניינת - האם אפשר ללמוד ממקרה זה, שנשים יכולות לשפוט בסנהדרין כמו גברים? או שזה מקרה מיוחד שיש לו הסבר מיוחד?

  " וכן (לאחר חורבן בית המקדש) שפטה הסנהדרין ביבנה את ישראל ": זה לא אומר שהיתה חובה על כל ישראל לבוא אליהם ולשמוע בקולם. ר' יוחנן בן זכאי עשה כמיטב יכולתו כדי להציל את התורה, אבל זה לא אומר שכל יהודי שחי אז היה חייב לקבל את פסיקתו.

  " להזכיר, שנושא בית הדין קיים גם בספר שמות (יתרו) וגם בספר במדבר (שבעים הזקנים) - כך שפרשה זו אינה המקור הבלעדי למובן בית הדין הגדול, ובעצם היא נסמכת (כמו רוב ספר דברים) על הנאמר בחומשים הקודמים ": את זה לא הבנתי - האם תוכל לפרט מה בדיוק לומדים מההקבלות בין הקטעים?

• הלל: יש להבדיל בין ישיבה במקום אחד לישיבה במקום הנבחר. ספר דברים מדבר במפורש על ישיבה במקום אשר יבחר ה' - וזה במפורש הר המוריה, שנבחר כארבע מאות שנה לאחר הכניסה לארץ.
  • אראל: אם כדבריך, לא היה ראוי להקריב בשילה, בזמן שנחשב כ"זמן איסור במות"! (ראו דיון בנושא המקום אשר יבחר ה לאורך הדורות).
• כמו כן, הדגשתי במפורש שיש שינויים רבים בין דיני הקרבת קרבנות לדיני המשפט, ואלה מתבטאים גם בפסוקים עצמם וגם במסורת חז"ל בנושא.
  שלישית, שלא כדבריך, חז"ל בספרי אומרים במפורש על הפסוקים בדברים ' לרבות בית דין שביבנה' - כלומר, התפיסה שלהם עצמם היא שאכן תוקפו הוא כשל בית הדין הגדול (אם כי באמת באותו מקום הם אומרים ' מלמד שהמקום גורם ', אך המעיין ייווכח שכוונתם היא למעט דינים מסויימים - כמו דיני נפשות, ולא את כל הדינים).
  כוונתי בנוגע לזה שספר דברים אינו הראשון שמספר לנו על בית דין הגדול, היא שהוא אינו המקור היחיד ממנו אנו יכולים ללמוד על מהותו של אותו בית דין, ועל 'דרישות המינימום' שאנו צריכים בשבילו. בפרשות בשמות ובמדבר, למשל, לא נאמר דבר על 'מקום' או על 'כהנים לויים' דווקא. ייתכן שזה עוד סמך למסורת חז"ל על כך שבית דין יכול לתפקד (חלקית) גם שלא בבית המקדש.
  ונקנח בדברי הרמב"ם, הלכות שמיטה י, ו: "שהקבלה והמעשה עמודים גדולים בהוראה, ובהם ראוי להיתלות ".
• אראל: עדיין לא הבנתי מה הראיה משם - הרי, שם מדובר בפירוש על סמכויות נמוכות יותר ולא על הסמכות העליונה: בספר שמות מדובר על שופטים שנועדו לעזור למשה לשפוט בעניינים פרטיים, ובספר במדבר מדובר על זקנים שנועדו לעזור למשה להנהיג את העניינים הציבוריים. הסמכות העליונה עדיין נשארת ביד משה, והוא שואב אותה מהתגלות ה', שבאה דרך... הכרובים שעל ארון ה' שבמשכן ה' - "המקום אשר יבחר ה' לשכן שמו שם "!

  הסמכויות הנמוכות יותר בוודאי לא תלויות במקום - שופטים צריך למנות " בכל שעריך ", וזקנים יש בכל עיר. אבל הסמכות העליונה עדיין נובעת מהקרבה אל " המקום אשר יבחר ה' ", כי אחרת אין שום אפשרות להכריע בין סמכויות סותרות.

• הלל: אין מדובר רק ב' לעזור למשה להנהיג את העניינים הציבוריים '. בשביל זה לא צריך את כל אותו תיאור של 'האצלת הרוח' ממשה. אין ספק שהנשיאה איתו במשא העם מדברת על אותה סמכות להכריע בדינים, המוזכרת בספר דברים. נכון אמנם, שבזמן משה היה עניין מיוחד לו, והוא שהיתה התגלות ישירה (בסיני, או בין הכרובים באוהל מועד בשלב מאוחר יותר), ועל כן במקרים קשים היה אפשר פשוט לשאול את הקב"ה. אך לאחר מות משה הדבר נסתם, ואת זאת אנו יודעים לא רק ממסורת חז"ל כי אם גם מפשט כל הכתובים שאחרי התורה, שכבר לא מחדשים מצוות, ולא 'עומדים כדי לשמוע' מה יצוה ה' בפרשנות מצוה זו או אחרת או בדין לא ידוע, אלא רק מזהירים אותנו לזכור את ' תורת משה עבדי '.

  השאלה לגבי הכרעה בין סמכויות סותרות לא חייבת להיפתר בהכרח במקום. מה יקרה אם ישבו ח"ו פושעים צדוקים בבית המקדש ויפסקו הלכות, ולעומתם חכמינו ישבו ביבנה? האם לעוברים על דברי ה' במקום המקודש לו (והדבר אינו בלתי אפשרי, כידוע לנו מנבואות קשות רבות) תהיה סמכות מעליהם, ודינם יהיה כדין ' האיש אשר יעשה בזדון לבלתי שמוע '? ומה אם שני בתי דינים יושבים בבית המקדש? נמדוד ב'מטר' מי יותר קרוב לארון?

  אך אם נגדיר את בית הדין הגדול לא הגדרה של מקום כי אם הגדרה של מהות (שהמקום הוא מאפיין חשוב לה, אך לא מהותי-אינהרנטי), למשל בתור המשך בית הדין של משה ושבעים הזקנים, או בתור קבוצת החכמים המקובלת על חכמי ישראל או על עם ישראל כקבוצה העליונה (' אשר ידעת כי הם זקני העם ושוטריו '; 'הבו לכם אנשים... '), הרי שגם בדרך זו נוכל לפתור את בעיית ההכרעה בין סמכויות (אם אין סמכות - לגיטימית -המקובלת על הכול, הרי שאין חובה מן התורה לשמוע לאף אחת מהן; אך אם התקבלה ההכרעה על הכול כבר יש לה תוקף).

  אני רוצה לשוב ולחדד נקודה עקרונית: כיהודים המאמינים בתורה שבכתב ושבעל פה, אין אנו יכולים לפרש את זו במנותק מזו. וכשם שאיננו יכולים לפרש להלכה ש' וקשרתם לאות על ידיך ' הוא משל, כך איננו יכולים לפרש בפרשת בית הדין הגדול שלא כדברי חז"ל. אין ספק שחז"ל ראו בבית דין שביבנה בית דין מחייב - נוסף על הדרשה המפורשת בספרי, הרי שאם לא היה לדברים תוקף, לא היה צריך את כל הטררם סביב תנורו של עכנאי, וברור גם מהתייחסות הדורות שלאחר מכן שהתקנות שהתקין ריב"ז מחייבות לגמרי, והדבר בהיר וצהיר מכל הוויכוחים והפלפולים בגמרא.

  חז"ל אמנם שמו לב, כאמור, למרכזיות של ' המקום אשר יבחר ' בפרשתנו, אך כפי הנראה לקחו זאת בפרספקטיבה עם הפרשות האחרות המדברות על סמכות עליונה של הנהגה, וקבעו שאמנם לדין זקן ממרא, שעליו מדברת הפרשה, חשוב מאוד 'המקום אשר יבחר ה'', וכן לדיני נפשות ולשלל דינים נוספים הכרוכים בישיבתה של הסנהדרין במקומה, אך לא למהותה של סנהדרין. אגב, לגבי חברותם של כהנים בסנהדרין, שחז"ל רואים בה רק מצוה לכתחילה, הדבר בולט עוד יותר מהפסוקים: 'אל הכהנים הלוים *ו*אל השופט אשר יהיה בימים ההם ', כאשר 'ו' הוא 'או', כפי שמוכח מהמשך הפרשה, ועל פי זה שיעור הפסוק הוא: ובאת אל הכהנים [שעליהם צויתי ' יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל '], ואם לא הם השופטים, אז אל כל שופט שיהיה בימים ההם. כנלע"ד.

• אראל: "אין מדובר רק ב'לעזור למשה להנהיג את העניינים הציבוריים'. בשביל זה לא צריך את כל אותו תיאור של 'האצלת הרוח' ממשה. אין ספק שהנשיאה איתו במשא העם מדברת על אותה סמכות להכריע בדינים, המוזכרת בספר דברים ": לא ברור לי איך הגעת לזה. בפרשת הזקנים אין שום רמז לפסיקת הלכה. ההנהגה הציבורית של עם ישראל בהחלט דורשת רוח מיוחדת, כדברי רש"י "איש אשר רוח בו - שיכול להלך כנגד רוחו של כל אחד ואחד".

  " השאלה לגבי הכרעה בין סמכויות סותרות לא חייבת להיפתר בהכרח במקום. מה יקרה אם ישבו ח"ו פושעים צדוקים בבית המקדש ויפסקו הלכות, ולעומתם חכמינו ישבו ביבנה? האם לעוברים על דברי ה' במקום המקודש לו (והדבר אינו בלתי אפשרי, כידוע לנו מנבואות קשות רבות) תהיה סמכות מעליהם, ודינם יהיה כדין 'האיש אשר יעשה בזדון לבלתי שמוע'? ": בהחלט כן! בדיוק כמו במצב שבו מישהו יחליט שהכהנים בני-אהרן אינם ראויים להקריב קרבנות (אולי כי הם "צדוקים"), וצריך למנות ישראליים מ"חכמינו" במקומם - הוא ייחשב לחולק על הכהונה, שדינו מוות, כדין קורח ועדתו! אם ה' בחר באנשים מסויימים, או באנשים שנמצאים במקום מסויים, זה לא בסמכותנו לחלוק על הבחירה הזאת, גם אם הבחירה הזאת לא נראית לנו. אנחנו יכולים רק להתפלל אל ה', שינחה את הנבחרים שלו בדרך אמת.

  לשיטתך, כל אחד יוכל להחליט, שהסנהדרין שיושבת בבית הבחירה לא מוצאת חן בעיניו, ויקים לעצמו סנהדרין חלופית במקום אחר, ואז התורה תתפצל לאלפי תורות, וכל הרעיון של אחדות יתמוטט, כמו שקורה בימינו...!

  " ומה אם שני בתי דינים יושבים בבית המקדש? נמדוד ב'מטר' מי יותר קרוב לארון? אך אם נגדיר את בית הדין הגדול לא הגדרה של מקום כי אם הגדרה של מהות (שהמקום הוא מאפיין חשוב לה, אך לא מהותי-אינהרנטי), למשל בתור המשך בית הדין של משה ושבעים הזקנים, או בתור קבוצת החכמים המקובלת על חכמי ישראל או על עם ישראל כקבוצה העליונה ('אשר ידעת כי הם זקני העם ושוטריו'; 'הבו לכם אנשים...'), הרי שגם בדרך זו נוכל לפתור את בעיית ההכרעה בין סמכויות (אם אין סמכות - לגיטימית -המקובלת על הכול, הרי שאין חובה מן התורה לשמוע לאף אחת מהן; אך אם התקבלה ההכרעה על הכול כבר יש לה תוקף). ": "המקום אשר יבחר ה'" אינו פרוץ, לא כל אחד יכול להקים שם בית-דין, ובהחלט ייתכן שהקריטריונים שהזכרת - המשכיות וקבלת האומה - יכולים לשמש כדי לבחור מי ראוי להיכנס לסנהדרין ומי לא. עדיין, לא ייתכן שהקריטריונים האלה - שלא נזכרים בתורה - יעכבו, בעוד שהקריטריון העיקרי שנזכר בתורה - המקום - לא יעכב. ע"פ התורה נראה שההפך הוא הנכון: המקום הוא הקריטריון החשוב ביותר לקביעת סמכות הפסיקה העליונה, ושאר הקריטריונים (המשכיות הסמיכה, קבלת האומה ועוד) הם רק "מצוה לכתחילה".

• אראל: "כיהודים המאמינים בתורה שבכתב ושבעל פה, אין אנו יכולים לפרש את זו במנותק מזו. וכשם שאיננו יכולים לפרש להלכה ש'וקשרתם לאות על ידיך' הוא משל, כך איננו יכולים לפרש בפרשת בית הדין הגדול שלא כדברי חז"ל ": מצד שני, כיהודים המאמינים בתורה שבעל-פה ושבכתב, אין אנו יכולים לפרש את זו (שבעל-פה) במנותק מזו (שבכתב).
  דברי חז"ל לא נאמרו כהלכות מנותקות, אלא כפירוש לתורה שבכתב, והם נסמכים עליה. לא ייתכן, שבגלל הבנה מסויימת שמבינים בדברי חז"ל, נתעלם לגמרי מפשוטם של דברי התורה, כי אז אנחנו כורתים את הענף שעליהם יושבים דברי חז"ל!
  הפתרון הנכון למצב שבו יש סתירה-לכאורה בין דברי חז"ל לבין פשט התורה, הוא לפרש את דברי חז"ל באופן שלא יסתרו את התורה.

  במקרה שלנו, דברי חז"ל על בית-הדין שביבנה נמצאים ב פירוש ספרי על דברים יז9 (" ובאת אל הכהנים הלויים או אל השופט אשר יהיה בימים ההם "), והם כנראה דורשים את הכפילות בין פסוק זה לבין פסוק יז8 (" וקמת ועלית אל המקום... "). וכוונתם היא, שכאשר אי אפשר להגיע אל המקום הנבחר - אפשר גם להגיע אל האנשים שהיו באותו מקום בימים ההם, גם לאחר שהם ברחו משם. הכוונה לר' יוחנן בן זכאי, שברח מהמקום הנבחר לפני שנחרב, והגיע ליבנה. זו הסיבה שהם מזכירים דווקא את בית הדין שביבנה, ולא את שאר המקומות שאליהם גלתה הסנהדרין: בשאר המקומות, כבר לא היו שרידים שזכו להיות במקום הנבחר, ולכן כבר לא היתה להם סמכות.

  כלומר, דברי חז"ל כאן לא באים לבטל את החשיבות של " המקום אשר יבחר ה' ", אלא רק להאריך מעט את ההשפעה של המקום הנבחר - באמרם שהמקום הנבחר נותן סמכות גם למי שהיה בו ועכשיו נמצא במקום אחר.

  בקשר לתנורו של עכנאי, עד כמה שידוע לי בכלל לא מזכירים שם את פרשת " כי ייפלא ממך דבר... ", ולכן אולי זו דווקא ראיה לפירוש שלי (אם הפרשה היתה רלבנטית לגביהם, ר' יהושע בוודאי היה מזכיר אותה!). בקשר לחברותם של כהנים בסנהדרין - נראה לי עכשיו שאתה צודק וזה לא מעכב, כי - כמו שכבר כתב יצחק צויג בהודעה שפתחה את הדיון הזה - תפקידם של הכהנים הוא להורות וללמד, ולא לפסוק את ההלכה. אבל צריך עדיין לעיין בכך.

• הלל: השוואה בין הפרשה הדנה ב'כי יפלא ממך דבר', לבין הפרשה היסודית הדנה ב'מקום אשר יבחר ה'', בנושא הקרבת הקרבנות, תעלה שאלה. בפרשה על הקרבת הקרבנות הרעיון די ברור: הקרבת קרבנות, מרגע שקיים מוקד ההקרבה ב'מקום אשר יבחר', תיעשה אך ורק שם. העובר על כך, חוטא בלאו מפורש. מהי המקבילה של אותו דבר בפרשת סמכויות הפסיקה? והיכן הלאו?
  ראשית, יש לומר שהמדובר בפרשתנו הוא על שופט או בית דין, הוא אשר 'נפלא ממנו דבר', כדרשת חז"ל ש'במופלא שבב"ד הכתוב מדבר'. הדבר ברור, מכיון שאין כל רבותא בסתם אדם שלא יודע דין. אם הוא לא יודע, שישאל את בית הדין שבעירו. הדבר ברור גם מההשוואה לפרשת יתרו, ששם הדיינים הם המביאים את הדבר הגדול למשה. מה עוד שהסמיכות לפרשת 'שופטים ושוטרים' הניתנים 'בכל שעריך', מחזקת את ההבנה הזאת.
  אם כך, ברגע שמעמידים את הדברים בצורה הזאת, ניתן לשפוך אור אחר על הפרשה. הפרשה אינה עוסקת במרכזה ב'מיקומו של בית הדין הגדול', אלא במיקוד סמכות הפסיקה העליונה, במקום אשר יבחר ה'. הדבר מקביל להקרבת הקרבנות הנזכרת: כאשר יש מקדש, חל איסור להקריב במקום אחר, והאיש החוטא ייענש; כאשר יש סמכות מרכזית היושבת במקדש, חל איסור להוות סמכות עליונה מעבר או בנוסף לבית הדין היושב שם. האיש אשר יעשה בזדון - והוא זקן ממרא, לאמור, בית דין או שופט אשר מורד בסמכות המרכזית - מות יומת, והרי זה בדיוק כמקריב קרבנות בחוץ.
  מה קורה כאשר אין מקדש, לעניין קרבנות? לפני הבחירה, ודאי שאין חיוב להקריב דווקא שם. גם אחרי הבחירה, אם המקום כבר לא מקודש ('נבחר') - והדבר תלוי בשאלה האם קדושה ראשונה קדשה לעתיד לבוא וכו' - שוב אין אפשרות להקריב שם, ועל כן אין בעיה להקריב במקום אחר, ואין כאן מרד ופרישה מהציבור ומהמקום האחד. על כן היו זמנים שהבמות היו מותרות, והיו כאלו שהבמות היו אסורות [זוהי הצגה מפושטת יותר מהאמת, מכיון שיש כנראה עוד גורמים שמשפיעים. אבל לענייננו זה מספיק טוב, לענ"ד].
  מה קורה אם אין בית דין בלשכת הגזית? כאשר יש בית דין שם, פסיקה נגדו מהווה מרד, ו'האיש אשר יעשה בזדון' וגו'. כאשר אין שם בית דין, 'חזר הדין', ולכל בית דין של עיר או שבט יכולה להיות סמכות הפסיקה העליונה לגבי תחום השיפוט שלו, כהקרבה בבמות, ואין כאן מרד - כי אין סמכות עליונה אחת.
  ומה קורה אם יש בית דין, כמו לעיר מסויימת, לכל ישראל? אמנם, הם אינם יושבים בלשכת הגזית, ולכן לא עליהם דיברה תורה בעניין זקן ממרא - אך כמו שבית דין של עיר מחייב בעירו, מדין 'שופטים ושוטרים' ועוד פסוקים, כך הוא מחייב את כל ישראל.
  מכאן אולי נובעת הסמכות של בית דין שקיבלוהו כל ישראל עליהם, הלוא הוא 'בית דין שביבנה', שלפי דברי חז"ל עצמם אין עליהם דין זקן ממרא, שהמעיין בפרשתנו יראה שהוא אחד מעמודי התווך של הפרשה, ואולי אף נושאה, לפי ההשוואה האמורה למעלה.
  כל זה הוא רעיון שעלה בדעתי לאחרונה, ואף כי אינני בטוח בו, הרי הוא נראה לי שובה לב. לשיפוטכם.
• אראל: בפרשת "כי ייפלא" מודגשת סמכותו המיוחדת של בית הדין הגדול - "על פי התורה אשר יורוך, ועל המשפט אשר יאמרו לך תעשה; לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל"; פסוק שלמדו ממנו כמה דברים, כידוע.

  מדבריך עולה, שהסמכויות המיוחדות הללו ניתנות רק לבית-הדין שיושב במקום אשר יבחר ה', ולא לכל בית-דין שהתקבל על-ידי כלל ישראל.

  לבית-דין שאינו יושב שם, יש אולי סמכויות מסויימות, אך לא את כל הסמכויות המיוחדות שכלולות בפסוק זה.

  ההשלכות המעשיות של זה ראויות לדיון נוסף.

• הלל: בדיוק - וחז"ל הגדירו היטב, אילו סמכויות קיימות ואילו לא (למשל, אין 'זקן ממרא'; אין סמכות לדון דיני נפשות; וכו').

• רן: בפרשת "כי יפלא מדובר בעצם על נביא! ראו: סמכות אנושית לעומת סמכות א-להית במערכת המשפט.

ראו גם:

דיון בנושא קרוב - עד כמה צריך לציית לבעלי הסמכות - אחרי שהחלטנו מי הם