קוד: ביאור:דברים כא14 בתנ"ך
סוג: טעם
מאת: אראל
אל:
דברים כא14: "וְהָיָה
אִם לֹא חָפַצְתָּ בָּהּ - וְשִׁלַּחְתָּהּ לְנַפְשָׁהּ, וּמָכֹר לֹא
תִמְכְּרֶנָּה בַּכָּסֶף; לֹא תִתְעַמֵּר בָּהּ תַּחַת אֲשֶׁר עִנִּיתָהּ
".
הפסוק מדבר על חייל הפוגש בשבי אישה נכריה, מתאהב בה ורוצה לקחת אותה לאישה. לפי התורה, הוא צריך לאפשר לה להתאבל לפחות חודש, ורק לאחר מכן - אם עדיין ירצה בה - יקח אותה לאישה. אבל אם אחרי חודש הוא מתחרט ואינו רוצה אותה, הוא חייב לשחרר אותה לחופשי - אוסר לו למכור אותה כשפחה, ואסור לו גם להתעמר בה (להשתמש בה כשפחה בעצמו).
תחת אשר הוא ביטוי המציין עונש. לפי זה, האיסור למכור את השבויה הוא עונש לשוֹבֶה: הוא עינה את השבויה, ולכן עליו לשחרר אותה.
המצב הרגיל בעולם העתיק הוא, שכאשר לוקחים שבויות - מותר למכור אותן לשפחות. אבל במקרה הזה, מכיוון שהשובה כבר עינה את השבויה בצורה מוגזמת, מעבר למקובל, בכך ששכב איתה - הוא נענש בכך שאסור לו למכור אותה לשפחה, אלא הוא חייב לשחרר אותה. מעמדו של השובה יורד בדרגה אחת - מדרגה של מנצח במלחמה, לדרגה של איש פשוט ללא זכויות-יתר.
ביטוי דומה נמצא בפסוק המדבר על עונשו של האיש שאונס נערה בתולה פנויה,
דברים כב29: "וְלוֹ תִהְיֶה לְאִשָּׁה
תַּחַת אֲשֶׁר עִנָּהּ, לֹא יוּכַל שַׁלְּחָהּ כָּל יָמָיו
": כאן, המצב הרגיל הוא, שמי שלוקח אישה
- צריך לדאוג אותה ולפרנס אותה, אך הוא יכול לשלח אותה מתי שהוא רוצה; אך האנס הזה רצה לנצל את גופה של האישה וליהנות ממנה מבלי לדאוג לה
ולפרנס אותה, עונשו יהיה שהוא יצטרך לדאוג לה ולפרנס אותה כל ימיו. מעמדו
של האנס יורד בדרגה אחת - מדרגה של איש רגיל בן-חורין, לדרגה של חצי-עבד, המשועבד כל ימיו לפרנסתה של הנאנסת, ללא אפשרות לגירושין.
חז"ל נחלקו בשאלה אם מותר לשובה לבעול את השבויה פעם אחת לפני שהיא מתחילה להתאבל, כפי שכתב
רמב"ן: "ועל דרך הפשט יראה שאסור לבעול אותה עד שיעשה כל התורה הזאת, וזה טעם
ואחר
כן תבוא אליה ובעלתה. ומה שאמר וחשקת בה ולקחת לך לאשה - שיקחנה להיות לו
לאשה אחר המעשים האלה אשר יצוה, וכן ואקח אותה לי לאשה (בראשית יב יט).
אבל בגמרא במסכת קידושין (כא ב) אמרו שהוא מותר לבוא עליה ביאה ראשונה,
וזהו ולקחת לך לאשה, ודרשו (שם כב א) והבאתה אל תוך ביתך מלמד שלא ילחצנה
במלחמה, יחברו אותה למעלה ולקחת לך לאשה כשתביאנה אל תוך ביתך. והנה הוא
שובה אותה במלחמה, ומביאה אל ביתו ואל עירו ובועל אותה לשבור את לבו
הזונה, ואחרי הביאה הראשונה תאסר עליו עד שיעשה לה את כל התורה הזאת, וזה
דרך הגמרא במקומות רבים.
אבל ראיתי בירושלמי במסכת סנהדרין
(עי' ירושלמי מכות ב ו), רבי יוחנן שלח
לרבנין דתמן, תרין מילין אתון אמרין בשם רב ולית אינון כן, אתם אומרים בשם
רב יפת תואר לא הותרה אלא בעילה ראשונה בלבד, ואני אומר: לא בעילה ראשונה
ולא שנייה אלא לאחר כל המעשים הללו,
ואחר כן תבוא אליה ובעלתה, אחר כל
המעשים האלו. וזהו משמעותו של מקרא
."
(רמב"ן).
הביטוי תחת אשר בא תמיד לפני פעולה שכבר קרתה, כלומר - השוֹבֶה כבר עִנָּה את השבוּיה; ויש שחשבו ללמוד מכאן, שמותר לשובה לענות ולאנוס את השבויה פעם אחת עוד לפני שהיא מתחילה להתאבל. אולם לענ"ד מסקנה זו אינה נכונה: