קוד: ביאור:דברים כה9 בתנ"ך
סוג: דיון1
מאת: אראל
אל:
דברים כה9: "וְנִגְּשָׁה יְבִמְתּוֹ אֵלָיו לְעֵינֵי הַזְּקֵנִים, וְחָלְצָה נַעֲלוֹ מֵעַל רַגְלוֹ; וְיָרְקָה בְּפָנָיו, וְעָנְתָה וְאָמְרָה 'כָּכָה יֵעָשֶׂה לָאִישׁ אֲשֶׁר לֹא יִבְנֶה אֶת בֵּית אָחִיו'
".
1.
נעל מבטאת עליונות ושליטה של האדם על הארץ. לכן כשאדם נפגש עם ה' הוא צריך לחלוץ נעלו - כהודאה שמול ה' אין לו שום עליונות ושליטה,
שמות ג5: "שַׁל נְעָלֶיךָ מֵעַל רַגְלֶיךָ, כִּי הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַתָּה עוֹמֵד עָלָיו אַדְמַת קֹדֶשׁ הוּא
" (פירוט),
יהושע ה15: "שַׁל נַעַלְךָ מֵעַל רַגְלֶךָ, כִּי הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַתָּה עֹמֵד עָלָיו קֹדֶשׁ הוּא
" (פירוט). בפסוקנו חליצת הנעל מבטאת השפלה - האח לא הצליח
להתעלות מעל האינטרסים האנושיים שלו ולקיים את חובתו לאחיו, ולכן הוא מאבד את
נעלו
(ע"פ משה גרילק; ראיתי בספר "שיעורים באגדות חז"ל" בתחילת מסכת יבמות).
2.
חליצת נעל היא פעולה סמלית המבטאת חתימה על הֶסְכֶּם. כששני אנשים מדברים ביניהם על הסכם כלשהו, כל אחד מהם יכול להתחרט ולטעון שהוא לא באמת התכוון, הוא רק דיבר "דיבורים באויר". כדי להוכיח שהוא באמת מתכוון להסכם, דרושה פעולה כלשהי שהיא חזקה יותר מדיבורים - פעולה שאי-אפשר לעשות במקרה או בטעות. בזמן המקרא, הפעולה המקובלת לכך היתה חליצת נעל,
רות ד7: "וְזֹאת לְפָנִים בְּיִשְׂרָאֵל עַל הַגְּאוּלָּה וְעַל הַתְּמוּרָה לְקַיֵּם כָּל דָּבָר,
שָׁלַף אִישׁ נַעֲלוֹ וְנָתַן לְרֵעֵהוּ; וְזֹאת הַתְּעוּדָה בְּיִשְׂרָאֵל
". כך גם אצלנו, כשהיבם מאפשר ליבמה לחלוץ את נעלו, זו ההוכחה שהוא באמת מתכוון לוותר על מצוות הייבום - ולכן הוא ראוי ליריקה.
3. ראו עוד: שליפת נעל = העברת אחריות לאדם אחר (אביתר כהן).
4. "בענין חליצת המנעל, כתבו המקובלים סודות, אבל הרשות לקרב גם אל שכל האנושי. וזה דאיתא בשבת קנב "דעל סוס - מלך, דעל חמור - בן חורין, ודמנעלוהי ברגלוהי - בר אינש". שכונת המאמר הוא, שההבדל האמתי בין האדם לשאר בע"ח אינו בכח הדבור, כי יש עופות שיש גם להם כח המבטא. ולא בהדעת, כי נמצא גם בבע"ח דעת והתחכמות, כמ"ש (איוב לה יא) מלפנו מבהמות ארץ ומעוף השמים יחכמנו. ורק יבדל בזה, שכל בע"ח אף שנראה שעושים בדרך דעת, זה הוא להם טבע מוכרח, והדעת שבהם בא מכח היסודות. אבל האדם הוא בעל בחירה ורצון, ויוכל לעשות הפך טבעו, ויעשה ע"פ הדעת והתבונה שנפח ה' באפיו נשמת חיים. "וכל מאן דנפח, מפומיה נפח" - וכשם שהשי"ת הוא מקור הרצון, כן נשמת האדם ובינתו היא בעל רצון. וזה שאמר (קהלת ג כא), מי יודע רוח בני האדם העולה היא למעלה - לבעל הרצון האמתי, ורוח הבהמה היורדת היא למטה לארץ - אל היסודות.
ולכן המלך, שרצונו מושל על רצון רבבות בנ"א; ובפרט בעת המלחמה, שע"פ רצונו יבואו בין החיים והמות - הרכיבוהו על הסוס. שהסוס מוכשר למלחמה, כמ"ש באיוב באריכות. ובני חורין שהם השרים וסגנים, שע"פ רצונם הנהגת המדינה - הרכיבום על חמור, שמועיל הרבה במלאכות הבייתיות ובהולכת התבואות והמשאות. וכל בני אדם שמתנהגים ברצונם - הדריכום במנעלים, שהנעל הוא מעור בע"ח, להורות שאינו כשאר בע"ח שהולך על הארץ. ורק שיש בינו להארץ עוד מדרגת הבע"ח, והוא עולה על מדרגת הבע"ח.
ומי שאינו בעל רצון - הוא כשאר בע"ח, שעושה רק כפי טבעו והולך על הארץ כפי הרכבת היסודות שבו. ואמר ריב"ק במליצה, שהחופר וקובר בארץ, שאף שהוא בארץ ולא על הארץ, הוא טוב ממנו. שהחופר הוא שולט על הארץ לעשות בה כרצונו, והוא - אינו שולט על היסדות. ולכן כשבא האדם למקום קדוש, היה צריך להסיר מנעליו, לראות שאין דבר חוצץ בינו לבין המקום קדוש. וזה שנאמר למשה וליהושע, "של נעלך מעל רגלך, כי המקום אשר אתה עומד עליו קדוש הוא" (הציטוט לא מדויק). וכן הכהנים בעת העבודה הלכו יחפים בעזרה, לבלי יהיה דבר חוצץ בינם לבין המקום קדוש הרצפה.
ואחרי שהמנעל רמז לכבוד האדם וכח הרצון שבו, לכן לקיים כל דבר - שלף איש נעלו ונתן לרעהו, וזאת התעודה בישראל. שהיה כמו שמוסר לו כל כבוד אנושותו, לערבות שיקיים דבריו. וגם הראה שהוא בעל רצון, שלא ימנעהו שום דבר מלקיים דבריו.
והנה מצות היבום, שהתורה צותה לעבור על אחת ממצות ה' אשר לא תעשינה - שהוא איסור אשת האח, בשביל הקמת שם המת. ואשר ימאן לקחת את יבמתו, שהוא רק בשביל שאינו חפץ בהאשה שהוא נגד טבעו, ולא יוכל או לא ירצה להכריח את טבעו. וז"ש ואם לא יחפוץ האיש, שהוא בו"ד (=בשר ודם), ולא יעשה נגד טבעו; ולא יבין אשר התורה עשתה בזה נגד חקותיה כנ"ל, ונמצא שאינו בעל רצון כלל. לכן תחלוץ היבמה מנעליו, להראות שהוא אינו ראוי לילך במנעלים, מפני שאינו בעל רצון כלל.
ותאמר, ככה יעשה לאיש אשר לא יבנה את בית אחיו. שיש לדקדק בזה - אם צריך לבנות הרי אין בית, ואם יש בית הרי א"צ לבנות! אבל הוא מליצה, כאלו היה כבר בית ונהרס וצריך לבנותו. וזהו תשובה על דבריו, שאמר לא חפצתי לקחתה, שאין לו חפץ בה בעצמה. וזה שתאמר - שדבריו אין להם מקום, רק אם לא היתה כבר אשת אחיו; אבל אחרי שכבר היתה אשת אחיו, ובקחתה יתקן ענין נכבד. וגם שע"פ רוב, אחים י"ל טבע אחת, ואחיו חפץ בה והוא לא יחפץ! אם לא שאחיו בעל רצון, והוא אינו בעל רצון, ולכן נקרא שמו בישראל "בית חלוץ הנעל". שפי', שבמושב הזקנים חלצה נעלו מעל רגלו, להורות שהוא הולך בדרך טבעו, ואינו בעל רצון שילך במנעלים
"
(
מלבי"ם, התורה והמצוה סימן קנט
).
למה נאמר "ככה יעשה לאיש " בלשון נסתר, ולא "ככה יעשה לך " בלשון נוכח?
- אולי כי היבם לא תמיד אשם - לפעמים יש סיבות חיצוניות המונעות ממנו לייבם. למשל, ייתכן שהוא קרוב-משפחה של האישה כך שאסור לו לפי התורה להתחתן איתה; ייתכן שהוא צעיר מדי או זקן מדי; ייתכן שזקני-העם בעצמם מונעים ממנו להתחתן עם יבמתו (כמו רבני אשכנז בעבר, וכמו הרבנות הראשית בימינו). לכן, לא אומרים בפירוש "ככה יעשה לך" אלא רק באופן כללי - "ככה יעשה לאיש אשר לא יבנה את בית אחיו". מי שמסרב, מרצונו החופשי, לסייע לאחיו הנפטר להגשים את ייעודו בחיים - ראוי לבוז. אם היבם עצמו סירב מרצונו - הוא יבין שהבוז מכוון אליו. ואם לא - אז כל האנשים הנוכחים בטקס יבינו את המסר ויפיקו לקחים לעתיד.
לעיון נוסף: ככה יעשה לאיש אשר- במגילת אסתר.
ירושלמי (יונתן): וְתִתְקָרֵיב יְבִימְתֵּיהּ לְוָתֵיהּ לִקֳדָם חַכִּימַיָא וִיהֵי נָעֵיל בְּרִיגְלֵיהּ דִּיבִימָהּ סַנְדְּלָא דְּלֵיהּ עֲקֵיבָא דְחַיֵּיט בִּשְׁנָצֵי וּבְפוּם סַנְדְּלָא שְׁנָצֵי קְטוּרִין וִיחַכֵּם רִיגְלֵיהּ בְּאַרְעָא וּתְקִים אִינְתְּתָא וְתִשְׁרֵי שְׁנָצֵי וְתִשְׁלוֹף סַנְדְּלֵיהּ מֵעִלַּוֵי רִיגְלֵיהּ וּמִן בָּתַר כְּדֵין תֵּירוֹק קֳדָמוֹי רוֹקָא נְפִישָׁא דְמִתְחַמֵּי לְחַכִּימַיָא וּתְתִיב וְתֵימַר כְּדֵין חָמֵי לְאִתְעוֹבָדָא לְגַבְרָא דְּלָא יִבְנֶה יַת בֵּיתָא דְאָחוֹי:
"
וירקה בפניו - (יבמות קו) על גבי קרקע.
אשר לא יבנה - מכאן למי שחלץ שלא יחזור וייבם, דלא כתיב אשר לא בנה אלא אשר לא יבנה - כיון שלא בנה שוב לא יבנה
"
(רש"י).
"ונגשה יבמתו אליו לעיני הזקנים. [מלמד שמהלכת אחריו אל הזקנים].
(וירקה בפניו) [ לעיני הזקנים וירקה ]. רוק הנראה לעיני הזקנים. (מלמד שמתיחדת עמו לעיני הזקנים).
וחלצה נעלו. [אין לי אלא] נעלו שלו. של אחרים מנין? ת"ל (חלוץ) הנעל (חלוץ) הנעל, מ"מ (=מכל מקום). א"כ למה נאמר " וחלצה נעלו "? פרט לגדול שאין יכול לילך בו ולקטן שאין חופה את רוב הרגל ושאין לו עקב, שחלציתה (אולי "שחליצתה") פסולה.
מעל רגלו. [מכאן אמרו, מן הארכובה ולמטה חליצתה כשרה. רגלו.] נאמר כאן " רגלו " ונאמר להלן " רגלו "; מה להלן ימנית, אף כאן ימנית. (מכאן אמרו, מן הארכובה ולמטה חליצתו כשרה).
וירקה בפניו. יכול בפניו [ממש]? ת"ל " לעיני הזקנים" (רוק הנראה לעיני הזקנים. מכאן אמרו, חלצה ורקקה ולא קראה - חליצתה כשרה. קראה ורקקה ולא חלצה - חליצתה פסולה. חלצה וקראה אבל לא רקקה - ר' אליעזר אומר חליצתה פסולה, ור"ע אומר חליצתה כשרה).
וענתה ואמרה. נאמר כאן " ענייה " ונאמר להלן " ענייה ". מה " ענייה " האמורה להלן בלשון הקדש, אף " ענייה " האמורה כאן בלשון הקדש.
ככה יעשה לאיש. [מכאן אמרו, חלצה ורקקה ולא קראה - חליצתה כשרה. קראה ורקקה ולא חלצה - חליצתה פסולה. חלצה וקראה אבל לא רקקה - ר"א אומר חליצתה פסולה, ור"ע אומר חליצתה כשרה. א"ל ר"א, "ככה יעשה ", כל דבר שהוא מעשה מעכב! א"ל ר"ע, משם ראיה? "ככה יעשה לאיש ", כל דבר שהוא מעשה באיש.
אשר לא יבנה את בית אחיו. (רא"א) אשר לא בנה ולא עתיד לבנות.
בישראל. למה נאמר, והלא כבר נאמר " בישראל "! "בישראל " האמור להלן, פרט לגרים. "בישראל " האמור כאן, פרט לבית דין של גרים].
בית חלוץ הנעל. מצוה בדיינים ולא מצוה בתלמידים. ר' יהודה אומר, מצוה על כל העומדים שם לומר "חלוץ הנעל, חלוץ הנעל". אמר ר' יהודה, פעם אחת היינו יושבים לפי ר' (שמעון) [טרפון], ואמר לנו "ענו כולכם ואמרו, "חלוץ הנעל, חלוץ הנעל" "."
(ספרי)