קוד: השופטים והעגלה הערופה בתנ"ך
סוג: מאמר
מאת: הרב עת-שלום
אל: אתר torah.org
זהו תרגום לעברית של המאמר
THE JUDGES AND THE 'EGLAH 'ARUFAH
מאת ר' יצחק עת-שלום, מנהל torah.org
תורגם ע"י זאב שקרוב, airwolf103@hotmail.com
בסוף פרשת שופטים אנו מתוודעים לטקס מוזר:
"כי ימצא חלל באדמה אשר ה' אלוהיך נתן לך לרשתה נופל בשדה לא נודע מי הכהו. ויצאו זקניך ושופטיך ומדדו אל הערים אשר סביבות החלל. והיה העיר הקרובה אל החלל ולקחו זקני העיר ההיא עגלת בקר אשר לא עובד בה אשר לא משכה בעל. והורידו זקני העיר ההיא את העגלה אל נחל איתן אשר לא יעבד בו ולא יזרע וערפו שם את העגלה בנחל. וניגשו הכוהנים בני לוי כי בם בחר ה' אלוהיך לשרתו ולברך בשם ה' ועל פיהם יהיה כל ריב וכל נגע. וכל זקני העיר ההיא הקרובים אל החלל ירחצו את ידיהם על העגלה הערופה בנחל. וענו ואמרו ידינו לא שפכה את הדם הזה ועינינו לא ראו. כפר לעמך ישראל אשר פדית ה' ואל תתן דם נקי בקרב עמך ישראל ונכפר להם הדם. ואתה תבער הדם הנקי מקרבך כי תעשה הישר בעיני ה" (דברים כא' א-ט)
במקרה שנמצא קורבן לרצח, על השופטים של העיר הקרובה מוטלת האחריות להכריז על חפותם. איזו דרישה משונה?! האם מישהו באמת חושב שהם הרוצחים? מהי מטרת הכרזה זו?
ברצוני להעלות שתי ראיות שונות על פרשה זו, ואז, לנסות ולחברן במטרה להעמיק ולחדד את הבנתו בנושא.
הגמרא במסכת סוטה (לח:) מסבירה:
"ואמר רבי יהושע בן לוי אין עגלה ערופה באה אלא בשביל צרי העין שנאמר וענו ואמרו ידינו לא שפכה את הדם הזה ועינינו לא ראו וכי על לבנו עלתה שזקני בית דין שופכי דמים הם? אלא לא בא לידנו ופטרנוהו לא ראינוהו והנחנוהו, לא בא לידנו ופטרנוהו בלא מזונות לא ראינוהו והנחנוהו בלא לוויה" (בספרי מוזכר רק עניין הליווי)
במילים אחרות, זקני בית הדין מצהירים שהם עשו מה שיכלו למען הקורבן המסכן שעבר בעירם (או שלא היו מודעים לנוכחותו בעיר).
רבי יואל ספרקה (אשר לימד שנים רבות בקהילה בלוס אנג'לס) שאל על הסבר זה שאלה מעניינת:
מה הקשר בין הכנסת אורחים לרצח? מדוע הצהרה של "לא רצחנו אדם זה" מעידה במשהו על היחס לו זכה האדם בעיר ע"י הזקנים (או בני העיר)?
בהמשך לשאלתו, נותן רבי ספרקה הסבר פסיכולוגי מעניין:
אדם יחיד העובר בעיר, הוא זר, בודד. הוא לא שייך ולכן טבעי שירגיש בדידות – בדידות חברתית אשר יכולה בקלות להיהפך לבדידות קיומית.
אם אדם עובר דרך עיר ואנשי העיר מתעלמים ממנו – הוא מגיע לבית הכנסת למנחה, ואף אחד לא ניגש לומר שלום, או להתעניין אם יש לו היכן להתאכסן – רגש הבדידות מתעצם. ביחד עם זה, ההערכה העצמית של אותו אדם יורדת פלאים. הוא פשוט "לא משנה" כאן.
אם, בסופו של ביקור מאכזב זה אין לו "ליווי" מחוץ לעיר (ליווי זה יכול להיות הסעה לאנשהו, הצעה להישאר יום נוסף וכו') הוא עוזב בתחושת ערך עצמי נמוך. לאדם במצב כזה, אשר נתקל בשודד בדרך, יש מעט מאד "פייט" לתת. הוא יכנע די מהר לאותו בריון.
מצד שני, אדם אשר יחווה את החוויה ההפוכה: הגעה לעיר זרה בה הוא מושא לריב בין משפחות מי תקבל אותו לארוחה ואצל מי הוא ילון, כאשר יגיע זמנו לעזוב, יתחננו בפניו שיישאר "רק עוד לילה" ויסיעו עד מחוץ לעיר כדי לדחות את הפרידה. אדם כזה, יצא לדרכו בלב איתן ועם תחושת ערך עצמי גבוהה (ונקווה שגם ריאלית). אם נמצא שאדם זה נפל קורבן לרצח, נהיה בטוחים שהפושע היה חזק מדי עבורו, ואין כאן שום קשר למה שעבר עליו בעת ביקורו בעיר.
עד כאן הסברו של רבי יואל ספרקה.
כעת, ברצוני לשאול שאלה על הסבר זה, נראה שמשהו חסר.
בדרך כלל מחשיבים את מצוות הכנסת אורחים כפועל יוצא של מצוות "ואהבת לרעך כמוך" (ראה משנה תורה הל' אבל יד:א). מצווה זו חלה על כולם לא רק על בית בדין. אם כן מדוע דווקא על זקני בית הדין לצאת בהצהרה? מדוע שלא כל אזרח מהעיר הקרובה יאמר "ידי לא שפכה..."?
(ניתן לטעון כמובן, שהזקנים עושים זאת בשם כל העיר, אך במקרה כזה, היה עליהם לומר "הידיים" ולא "ידינו")
לפני שנעסוק בשאלה זו נתבונן בנושא מכיוון אחר.
לאחר הרגע הדרמטי בו יוסף חושף את זהותו בפני אחיו, הוא שולח אותם חזרה לכנען כדי להביא את אביו למצרים. התורה מתארת את תגובת יעקב לדברי האחים:
"וישלח את אחיו וילכו ויאמר אליהם אל תרגזו בדרך. ויעלו ממצרים ויבואו ארץ כנען אל יעקב אביהם. ויגידו לו לאמר עוד יוסף חי וכי הוא מושל בכל ארץ מצרים ויפג לבו כי לא האמין להם. וידברו אליו את כל דברי יוסף אשר דבר אליהם וירא את העגלות אשר שלח יוסף לשאת אותו ותחי רוח יעקב אביהם. ויאמר ישראל רב עוד יוסף בני חי אלכה ואראנו בטרם אמות". (בראשית מה:כד-כח)
חז"ל הבחינו שיש כאן חוסר התאמה. כשהאחים מספרים ליעקב שיוסף חי – הוא לא האמין להם. אך כאשר הוא ראה את העגלות שהאחים הביאו אתם, רוחו שבה, והוא אישר שאכן יוסף חי. אם הוא לא האמין להצהרה של האחים בקשר ליוסף, מה שינו העגלות? הרי בסופו של דבר אם האחים ניסו לרמות אותו, הרי הם יכלו להביא כמה עגלות כדי לחזק את סיפורם?!
המדרש (בראשית רבה צד:ג) מסביר מה התרחש:
"רבי לוי בשם רבי יוחנן בר שאול אמר להם [יוסף לאחים] אם יאמין לכם הרי מוטב ואם לאו אתם אומרים לו בשעה שפרשתי ממך לא בפרשת עגלה ערופה הייתי עוסק..." ולכן נאמר "וירא את העגלות ותחי רוח יעקב"
משחק המילים בין עֶגלה לעָגלה ברור. העגלות שיוסף שלח לאביו הוו מסר סמוי. רק יוסף ויעקב ידעו באיזה נושא הלכתי הם עסקו כשנפרדו באזור חברון, לפני עשרים ושתים שנה.
אך המדרש מנסה להעביר משהו עמוק יותר ממילים דומות. אם כל מטרת הפרוש הייתה למצוא קשר מורפולוגי בין המילים, רבי יוחנן בר שאול היה יכול לשייך את תחיית רוחו של יעקב לעיסוק בפרשת קורבנות (הבאת עגל), או אפילו, לעגלות שהביאו השבטים בהקדשת המשכן (במדבר ז'). מדוע בחר המדרש דווקא בפרשת עגלה ערופה כרמז אשר אימת את סיפור האחים?
כדי לפתור את שתי השאלות שהצגנו, צריך להסתכל על הנושא הכללי של הפרשה.
פרשת שופטים עוסקת בתפקידים השונים של ההנהגה הלאומית. היא מתחילה במצווה למנות שופטים ושוטרים ובפרוט חלק מחובותיהם. בהמשך אנו פוגשים את הנושא של המלך ואת חובותיו וזכויותיו. בתחילת פרק יח', התורה מלמדת הלכה מיוחדת לשבט ההנהגה – שבט לוי, ואח"כ אנו מתוודעים למשרת הנביא.
לכל עמדה, התורה מציבה גבולות ברורים אשר מיועדים לגרום להתחברות ולהזדהות של המנהיג עם העם. המלך מצווה לכתוב ספר תורה ולקרוא בו כל יום "לבלתי רום לבבו מאחיו". לכוהנים וללווים יש הלכות דומות, ייחודיות לתפקידם.
באופן דומה, התורה מרוממת את השופטים למעמד כמעט אלוהי (ראו למשל מסכת שבת כג: בנושא הברכות על נרות חנוכה, "לא תסור ימין ושמאל וכו') אך יחד עם זאת מחייבת אותם בטקס הזה במטרה שישמרו על קשר קרוב עם העם שאותו הם מנהיגים.
כשהשופטים מכריזים שהם לא שפכו את הדם (= אחראים לכך שלקורבן ניתנה הכנסת אורחים), הם לא רק מודים ביחס שניתן לקורבן המסכן. הם יכולים לצאת בהצהרה כזו רק אם הם עושים את מלאכתם נאמנה – הנהגת העיר מעבר לחוקי התורה, הנהגה ברוח של אהבה ודאגה לזולת. הכרזתם מעידה על אחריות גדולה לא רק כלפי מבקרים אלא גם כלפי אנשי עירם. רמת הכנסת האורחים והדאגה לזולת בעיר, מונחת על כתפיהם. אם הם מסוגלים לצאת בהצהרה זו, הם באמת ממלאים את תפקידם כראוי. משמע, שהכוח שהעניק להם התפקיד לא הפריד אותם מן העם (כמו שקורה פעמים רבות בעמדות כוח), הם ממשיכים "לשים אצבע על הדופק" של הקהילה, אותה הם מנהיגים לאור האידיאלים המוטמעים בתורה.
עם גישה זו, נוכל לחזור לחיבור העֶגְלות\עָגלות, שנעשה על ידי המדרש. כשהאחים אמרו ליעקב שיוסף מושל על מצרים, הוא לא האמין להם. למה הוא לא האמין? לכך שיוסף חי, או לעובדה שיוסף הוא מושל מצרים? אם נשקול זאת, איזו סיבה הייתה לאחים לשקר בנוגע ליוסף? מה הם ירוויחו מהפצת שמועה שיוסף חי?
נראה שהדבר שבו לא האמין יעקב הוא ש"יוסף" מושל במצרים. במילים אחרות, יתכן שהוא היה מוכן להאמין שבנו ניצל איכשהו ושרד את כל מה שעבר עליו, ואפילו שהגיע לעמדת כוח במצרים. עד כמה שקשה להאמין, זה מחוויר בהשוואה לעובדה שמושל מצרים עודנו "יוסף". מי שמע על שליט של מעצמת על ששמר על האידיאלים שלו ועל יושרו?
כשהאחים מדווחים: "עוד יוסף חי וכי הוא מושל בכל ארץ מצרים" יעקב אינו מאמין. כשהוא רואה את העגלות, סימן להלכה בה עסקו, הוא מבין שיוסף מעולם לא זנח את הערכים שלמד מאביו. מנהיגות נושאת עמה את הנטל של אחריות כלפי כל חברי הקהילה, אחריות פיסית ורוחנית. זהו השיעור של עגלה ערופה שיוסף מעולם לא שכח.