קוד: ביאור:שמות יב4 בתנ"ך
סוג: דיון1
מאת: אראל
אל:
שמות יב4: "-
וְאִם יִמְעַט הַבַּיִת מִהְיֹת מִשֶּׂה, וְלָקַח הוּא וּשְׁכֵנוֹ הַקָּרֹב אֶל בֵּיתוֹ, בְּמִכְסַת נְפָשֹׁת; אִישׁ לְפִי אָכְלוֹ תָּכֹסּוּ עַל הַשֶּׂה
".
בפסוק הקודם ציווה ה' את בני ישראל לקחת שה לבית אבות (למשפחה גדולה), או שה לבית (לכמה משפחות קטנות באותו בית). הפסוק שלנו מוסיף:
ואם תושבי
הבית הם
מעטים ואינם יכולים לסיים לאכול
שה שלם - אז ראש הבית
ייקח שה בשותפות עם
שכנו הקרוב אל ביתו, לפי
מכסה (חשבון) של
הנפשות בכל בית; אתם
תכוסו (תחשבו) כל
איש
לפי הכמות שהוא
אוכל, ולפי חשבון זה תחלקו את
השה.
מִכְסָה היא חשבון ומניין
(רש"י), כמו ב
ויקרא כז23: "וְחִשַּׁב לוֹ הַכֹּהֵן אֵת
מִכְסַת הָעֶרְכְּךָ עַד שְׁנַת הַיֹּבֵל
", מהשורש
כסה. הפועל
תָּכֹסּוּ נזכר רק כאן, והוא מהשורש
כסס, ולמרות שהשורשים שונים, לפי ההקשר משמעותם זהה, ומשמעות הפועל היא: תחשבו ותספרו
(רש"י).
לפי אכלו - הכוונה שיש לחשב לא את מספר האנשים אלא את "כושר האכילה" שלהם - אדם בוגר אוכל יותר מילד או זקן, גבר אוכל יותר מאישה, וכד'
(ע"פ
רש"י. וראו
טבלת צריכת קלוריות לפי גיל ומין).
משני הפסוקים עולה שבני-ישראל נדרשו להתחלק לקבוצות, כאשר בכל קבוצה, מספר האנשים וגילם צריך להיות כזה שהם יכולים לאכול שֶׂה אחד שלם. מהי החשיבות של חלוקה זו? שני פירושים:
1. החלוקה נועדה פשוט למנוע בזבוז בשר. מצד אחד, כל אדם חייב לאכול מבשר הפסח; מצד שני, אסור להשאיר מבשר הפסח לבוקר, ויש לשרוף את הנותר. לכן צריך לוודא, שכל קרבן (שה) יחולק בקבוצה עם "כוח אכילה" מדוייק: "ואם ימעט הבית מהיות משה - ואם יהיו מועטין מהיות משה אחד, שאין יכולין לאכלו, ויבא לידי נותר -
ולקח הוא ושכנו וגו'
"
(רש"י).
2. החלוקה נועדה לארגן את בני-ישראל כצָבָא. כמו כל צבא, הם צריכים להיות מאורגנים בכיתות בעלות כושר-לחימה דומה; וכושר-האכילה הוא קירוב לכושר-הלחימה. הארגון הצבאי הוא שלב חשוב לקראת היציאה לחירות; בני ישראל נקראו
צבא לראשונה בהקשר של יציאת מצרים,
שמות ו26: "הוּא אַהֲרֹן וּמֹשֶׁה אֲשֶׁר אָמַר ה' לָהֶם 'הוֹצִיאוּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם עַל
צִבְאֹתָם'
",
שמות ז4: "וְהוֹצֵאתִי אֶת
צִבְאֹתַי אֶת עַמִּי בְנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם בִּשְׁפָטִים גְּדֹלִים
",
שמות יב17: "כִּי בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה הוֹצֵאתִי אֶת
צִבְאוֹתֵיכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם
",
שמות יב41: "וַיְהִי בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה יָצְאוּ כָּל
צִבְאוֹת ה' מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם
",
שמות יב51: "וַיְהִי בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה הוֹצִיא ה' אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם עַל
צִבְאֹתָם
".
1. מקובל לפרש שמִהְיֹת היא צורת מקור של הפועל הָיָה: "אם בני הבית הם מועטין מלהיות להם שה אחד, שאין יכולים לאכלו ויבא לידי נותר
"
(ר' בחיי).
- אולם השימוש בפועל היה כאן לא ברור, ולכאורה היה מתאים יותר לומר כאן "ואם ימעט הבית מאכול שה".
2. ייתכן שיש לפרש בשינוי חלוקת המילים
(כשיטת הרמב"ן בתחילת פירושו לתורה): "ואם ימעט הבית
מהיתם שה ". מהיתם - כמו מֵהָתֵם, בניין הפעיל מהשורש תמם, ועניינו לסיים ולכלות, כמו ב
יחזקאל כד10: "הַרְבֵּה הָעֵצִים, הַדְלֵק הָאֵשׁ,
הָתֵם הַבָּשָׂר, וְהַרְקַח הַמֶּרְקָחָה, וְהָעֲצָמוֹת יֵחָרוּ
",
דניאל ח23: "וּבְאַחֲרִית מַלְכוּתָם,
כְּהָתֵם הַפֹּשְׁעִים, יַעֲמֹד מֶלֶךְ עַז פָּנִים וּמֵבִין חִידוֹת
". לפי זה, פירוש הפסוק: "אם אנשי הבית מעטים ואינם יכולים
להתם (לסיים לאכול) שה שלם".