קוד: ביאור:שמות כב4 בתנ"ך
סוג: דיון1
מאת: אראל
אל:
שמות כב4: "כִּי יַבְעֶר אִישׁ שָׂדֶה אוֹ כֶרֶם, וְשִׁלַּח אֶת בעירה[בְּעִירוֹ] וּבִעֵר בִּשְׂדֵה אַחֵר - מֵיטַב שָׂדֵהוּ וּמֵיטַב כַּרְמוֹ יְשַׁלֵּם
"
בעיר = בהמה הפועלת על-פי יצריה הטבעיים, והפועל " יבער " בהקשר זה מציין נזקים שגורמת בהמה כאשר היא מתנהגת על-פי טבעה, כגון כשהיא הולכת או אוכלת:
כי יבער איש שדה או כרם = כאשר אדם יימצא כאשם בנזקים שגרמה בהמה לשדה או לכרם של אדם אחר.
אך הפסוק מתייחס לא רק לבהמה אלא לכל חיה - ראו חיה בכלל בהמה (בבא קמא יז:).
שדה הוא אדמה חקלאית, בדרך-כלל לא מגודרת;
כרם הוא מטע של ענבים, בדרך-כלל מגודר (ראו ישעיהו ה);
הביטוי " שדה או כרם " מלמד, שבעל הבהמה חייב גם כאשר הבהמה נכנסה לשדה שאינו מגודר - אדם לא חייב לגדר את שדהו, וגם מי שמחליט לחיות בלי גדרות זכאי להגנה (רש"ר הירש).
ישנן שתי דרכים שבהם אדם יכול להיות אשם בנזקים שגרמה בהמה (ראו בבא קמא ב:):
אשריכם זרעי על כל מים, משלחי רגל השור והחמור");
לכן הנני מביא רעה אל בית ירבעם... ובערתי אחרי בית ירבעם כאשר יבער הגלל עד תמו", ורש"י פירש ש"גלל" הוא שן, אך לא מצאתי ראיה לפירוש זה בלשון המקרא, וצ"ע ).
בשני המקרים - גם בנזקים שהבהמה גרמה ברגליה, וגם בנזקים שהבהמה גרמה בשיניה - בעל הבהמה צריך לשלם.
המילה " ושילח " רומזת לכך שהאדם הוא פעיל - הוא משחרר את בהמתו; אך המילה " וביער " רומזת לכך שהבהמה אוכלת מעצמה, ומההיקש בין שני חלקי הפסוק אנחנו למדים שבשני המקרים הבעלים חייב - גם אם הוא שיחרר את בהמתו באופן פעיל, וגם אם היא ברחה מעצמה (בבא קמא ב:); אך רק אם לא שמר עליה כראוי (ראו בבא קמא נה:).
המילה " וביער " רומזת לכך שהבהמה "חיסלה" את כל היבול בשדה, אך המילה " ושילח " רומזת לכך שהבהמה הסתובבה בחופשיות ורמסה רק חלק מהשדה, ומההיקש בין שני חלקי הפסוק אנחנו למדים שבשני המקרים הבעלים חייב - בין אם הבהמה כילתה לגמרי את היבול ובין אם הזיקה רק לחלקו.
האחריות על נזקים מסוג זה - נזקי שן ורגל - היא רק בשדה אחר, רק בשדה השייך לאדם אחר, ולא ברשות הרבים; ברשות הרבים מותר לכל בהמה ללכת כדרכה ולאכול כדרכה (בבא קמא יד., כא., כג., כה:).
כמו כן, האומדן של הנזק נעשה בשדה אחר - באופן יחסי לערכו של השדה האחר שהוזק; כלומר, אם הבהמה אכלה פירות המחוברים עדיין לשדה, המזיק לא צריך לשלם את מחיר השוק של הפירות אלא רק את הירידה במחיר השוק הכולל של השדה כתוצאה מהאכילה. אולם, אם הבהמה אכלה פירות גמורים שכבר אינם חלק מהשדה, הוא צריך לשלם את מחיר השוק של הפירות (בבא קמא נח:, נט:).
מבדיקת משמעות המילה "מיטב" בתנ"ך נראה, שהוא צריך לשלם את החלק הטוב ביותר של שדהו ושל כרמו. השאלה היא - שדהו של מי?
בתלמוד (בבא קמא ו: - ז., בבא קמא נט., גטין מח:; וכן במכילתא) הביאו כמה פירושים. המחלוקת היסודית בנושא זה היא בין ר' ישמעאל ור' עקיבא:
מיטב שדהו של ניזק ומיטב כרמו של ניזק" - כמו שהשדה שנזכר בתחילת הפסוק הוא של הניזק, כך גם השדה שנזכר בסוף הפסוק הוא של הניזק.
מיטב שדהו של מזיק ומיטב כרמו של מזיק" - של זה שמשלם; ובנוסף לכך, "
לא בא הכתוב ללמדך אלא ששמין נזקין בעידית".
כמה קרקע בדיוק הוא צריך לשלם? בכך נחלקו חכמי הגמרא:
לפי זה, המזיק צריך לשלם לא רק על הנזק שנגרם בפועל, אלא על הנזק המירבי שהיה יכול להיגרם כתוצאה מרשלנותו. לכן הוא צריך לשלם כאילו שהבהמה הזיקה לשדה הטוב ביותר או לכרם הטוב ביותר.
מטרת התשלום לפי דעה זו היא להעניש את המזיק על רשלנותו, ומבחינה זו, אין זה משנה איזה נזק נגרם בפועל, אלא מהו הנזק הגדול ביותר שהיה יכול להיגרם.
לפי הדעה האחרונה, המזיק צריך לשלם קרקע באותו ערך כמו הקרקע שניזוקה, באיכות של הקרקעות הטובות ביותר של הניזק (לדעת ר' ישמעאל) או של המזיק (לדעת ר' עקיבא).
לפי זה, אין חשיבות לגודל הקרקע אלא רק לערכה; הדרישה לשלם דווקא מן המיטב באה להקל על הניזק - שיהיה לו קל יותר למכור את הקרקע ולהמיר אותה בכסף (ולכן מותר למזיק לשלם כסף במקום קרקע, ומותר לו גם לשלם במטלטלין, כי מטלטלין אפשר למכור בקלות רבה יותר מאשר קרקע).
מטרת התשלום לפי דעה זו היא לפצות את הניזק ולאפשר לו להחזיר לעצמו את הרכוש שאיבד, ומבחינה זו אין חשיבות לגודל הקרקע אלא רק לערכה בשוק.
קיימת דעה המשלבת בין שתי הדעות הנ"ל: מכיוון שברוב המקרים קשה לדעת בדיוק כמה היו שווים היבולים שנפגעו, נקבע שהמזיק צריך לשלם את הפיצוי המירבי האפשרי - כאילו שהבהמה הזיקה ליבולים היקרים ביותר של הניזק; אלא-אם-כן המזיק יוכיח שהבהמה הזיקה ליבולים שערכם נמוך יותר. וכך
"אמר רב אידי בר אבין: הכא במאי עסקינן? כגון שאכל ערוגה בין הערוגות (
ויש שם ערוגות שמינות וטעונות פירות הרבה, וכחושות וטעונות מעט
) ולא ידעינן (
הך ערוגה הנאכלת מהי ניהו:
) אי כחושה אכל אי שמינה אכל, דמשלם שמינה
". דעה זו מתאימה לדעת ר' ישמעאל.
כנגד דעה זו אמר רבא: "ומה אילו ידעינן דכחושה אכל- לא משלם אלא כחושה, השתא דלא ידעינן אי כחושה אכל אי שמינה אכל - משלם שמינה
?! (
הא ניזק הוא 'מוציא מחבירו', ו
)המוציא מחבירו עליו הראיה!?
", כלומר, במצבי ספק, מי שרוצה לחייב את חברו לשלם, צריך להוכיח את העובדות; במקרה זה העובדות לא ידועות ולכן אי אפשר לחייב את המזיק לשלם.
אולם, קושיה זו אפשר לתרץ בקלות, שהרי מצאנו בדברי חז"ל שהחמירו על החובל, וקבעו שאם יש ראיות-לכאורה שהוא חבל בו, מותר לנחבל להישבע על סכום הנזק ולגבות מהחובל מבלי להביא ראיות; אם כך, ייתכן שגם כאן, באה התורה להחמיר על המזיק, מאחר שכבר ידוע שהוא הזיק, ולחייב אותו לשלם את הפיצוי המירבי האפשרי, עד שיביא ראיה שהנזק היה קטן יותר.
והרב עמית קולא כתב: "יש הבדל בין שבועה [שיש בה קצת הוכחה] לבין מקום שנכריע כי מקבל את הערוגה הגדולה ללא כל הוכחה. נוסף לכך תקנות שעשו בחובל שחורגות מסדר הדין הרגיל [של המוציא מחברו עליו הראיה] אין להעתיקן למקומות נוספים ". אך אין בדבריו ראיה ברורה נגד הפירוש של ר' אידי בר אבין.
וכך כתב גם שד"ל: "מיטב שדהו: "של ניזק, דברי ר' ישמעאל. וכן פירש רשב"ם, וכן אמר ר' אידי בר אבין: "כגון שאכל ערוגה בין הערוגות ולא ידעינן אי כחושה אכל אי שמנה אכל, דמשלם שמנה". ונראה לי, כי הבהמה השחיתה מעט או הרבה בכל הערוגות שעברה עליהן, והתורה נתנה יד המזיק על התחתונה וחייבתו לשלם כאילו בהמתו השחיתה כל המיטב; ורבא הקשה (שם) והלא המוציא מחברו עליו הראיה; והכלל הזה אמנם יצוק, כשלא הוחזק זה שהזיק לזה, אבל אחר שהוחזק למזיק איננו רחוק שתקנסהו התורה שישלם כאילו הוא המיטב... ".
ישנה דעה נוספת המשלבת בין שתי הדעות הנ"ל: ערכם של הפירות בשדה אינו קבוע - כשהם מחוברים לאדמה הם שווים מעט, וכאשר הם בשלים וראויים להגיע לשוק הם שווים יותר; לפי דעה זו, הפסוק "
מיטב שדהו ומיטב כרמו ישלם " בא ללמד, שהמזיק צריך לשלם את הערך הגבוה ביותר שהפירות יכולים להגיע אליו - ערך השוק של הפירות כאשר הם גמורים - "כי היאך דסליק
"
(בבא קמא נט.).
ע"פ פשט הפסוק נראה שהמזיק חייב לשלם דווקא קרקע, כמו שכתב
התלמיד שמואל לעוויטין: "משמע מפשטות הלשון דפסוק זה, שהגדר של תשלומי מיטב, אינו רק כאשר אין לו כסף או
שאם רוצה
יכול לשלם מקרקע שאז צריך לשלם ממיטב, אלא
שכאשר "יבעיר איש שדה או כרם וכו' מיטב שדהו וכו' ישלם", היינו, שזה גדר באיכות התשלומין, שצריכים להיות
לעולם מיטב שדהו ישלם, וזהו פשטות הפסוק. ואם כן, כאשר ישנה ברייתא "ת"ר מיטב שדהו ומיטב כרמו ישלם מיטב שדהו של ניזק ומיטב כרמו של ניזק", בפשטות פירושה הוא, שצריך לשלם לעולם כמיטב של ניזק, וזהו הגדר של תשלומין בנזקין, ואפילו אכלה כחושה משלם שמינה, וזה היה הסברא בהו"א של הגמרא."
וכך נראה ע"פ מצוה קודמת שנזכרה בדין שור מועד שהרג שור (כא 36) - "שלם ישלם שור תחת השור, והמת יהיה לו
": המזיק צריך להחזיר לניזק שור חדש במקום השור המת, והוא יכול לקחת את השור המת לעצמו.
ייתכן שגם כאן הדין דומה: המזיק השחית את שדהו של הניזק, ולכן הוא צריך לספק לו שדה אחר שיוכל לעבד ולהפיק ממנו את פרנסתו עד סוף השנה; המזיק יכול לקחת את השדה המושחת של הניזק, אך במקומו הוא צריך לתת לו את השדה הטוב ביותר שלו, לא לתמיד אלא רק למשך השנה, עד שיגדלו היבולים, בעל השדה שנפגע יזכה ביבולים הטובים יותר, ובעל הבהמה שפגעה יצטרך לעבד מחדש את השדה של הנפגע ולהחזיר אותו למצב תקין, לפני שיוכל ליהנות מיבוליו.
מצד שני, באותו זמן התשלום בחפצים היה מקובל לפחות כמו התשלום בכסף, ולכן ייתכן שהתורה "דיברה בהווה", הניחה שהמזיק ישלם בקרקע, וקבעה שעליו לשלם קרקע באיכות טובה, כך שלניזק יהיה קל להשתמש בה או למכור אותה תמורת כסף; אך אם המזיק רוצה לשלם דווקא כסף, מותר לו, והניזק יוכל להשתמש בכסף כדי לקנות קרקע, אם ירצה.