קוד: ביאור:שמות לג7 בתנ"ך
סוג: דיון1
מאת: אראל
אל:
שמות לג7: "וּמֹשֶׁה יִקַּח אֶת הָאֹהֶל, וְנָטָה לוֹ מִחוּץ לַמַּחֲנֶה הַרְחֵק מִן הַמַּחֲנֶה, וְקָרָא לוֹ אֹהֶל מוֹעֵד; וְהָיָה כָּל מְבַקֵּשׁ ה' יֵצֵא אֶל אֹהֶל מוֹעֵד אֲשֶׁר מִחוּץ לַמַּחֲנֶה
".
אוהל מועד היה
אוהל שבו ה'
נועד (נפגש) עם משה ודיבר איתו. בפסוקנו נאמר שאוהל מועד היה
מחוץ למחנה, הרחק מן המחנה; אבל בהמשך נאמר שאוהל מועד היה בתוך המחנות,
במדבר ב2: "אִישׁ עַל דִּגְלוֹ בְאֹתֹת לְבֵית אֲבֹתָם יַחֲנוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִנֶּגֶד
סָבִיב לְאֹהֶל מוֹעֵד יַחֲנוּ
". כדי להבין את העניין צריך להיזכר בסדר-האירועים בספר שמות:
וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם".
כִּי לֹא אֶעֱלֶה בְּקִרְבְּךָ, כִּי עַם קְשֵׁה עֹרֶף אַתָּה, פֶּן אֲכֶלְךָ בַּדָּרֶךְ".
וּמשֶׁה נְסִיבוּנוּן וּטְמִירִינוּן בְּמַשְׁכַּן אוּלְפַן אוֹרַיְיתָא דִּילֵיהּ. בְּרַם יַת מַשְׁכְּנָא נָסַב מִתַּמָּן וּפַרְסֵיהּ לֵיהּ מִבָּרָא לְמַשְׁרִיתָא, אַרְחִיק יָתֵיהּ מִן מַשִׁירְיַת עַמָּא דְּאִתְנְדוּן תְּרֵין אַלְפִין אַמִּין, וַהֲוָה קָרֵי לֵיהּ מַשְׁכַּן בֵּית אוּלְפָנָא. וַהֲוֵי כָּל מַאן דַּהֲדַר בִּתְתוּבָא בְּלֵב שְׁלִים קֳדָם יְיָ הֲוָה נָפִיק לְמַשְׁכַּן בֵּית אוּלְפָנָא דְמִבָּרָא לְמַשְׁרִיתָא, מוֹדֵי עַל חוֹבֵיהּ וּמַצְלֵי עַל חוֹבֵיהּ וּמַצְלֵי וּמִשְׁתְּבֵק לֵיהּ").
לפי זה, הפסוק שלנו מתאר תקופה שבה עם ישראל היה מנודה ומרוחק מה'. תקופה זו היתה לאחר חטא העגל ולפני בניית המשכן. באיזה תאריכים בדיוק?
1. לפי סדר האירועים בספר, תקופת הריחוק היתה לאחר שמשה ירד מהר סיני בפעם הראשונה, ולפני שעלה להר סיני בפעם השניה. בספר דברים (ט-י) נזכרו שלוש תקופות של ארבעים יום (ראו
שלוש פעמים 40 יום), ותקופת הריחוק היתה התקופה השניה, שנאמר עליה ב
דברים ט25: "וָאֶתְנַפַּל לִפְנֵי ה' אֵת אַרְבָּעִים הַיּוֹם וְאֶת אַרְבָּעִים הַלַּיְלָה אֲשֶׁר הִתְנַפָּלְתִּי, כִּי אָמַר ה' לְהַשְׁמִיד אֶתְכֶם
". ב-40 היום הראשונים (לפי חז"ל: ו בסיון עד יז בתמוז) משה היה על הר סיני, ב-40 היום השניים (יח בתמוז עד כט באב) הוא היה באוהל מועד, וב-40 היום השלישיים (א באלול עד י בתשרי) שוב היה בהר סיני.
2. אמנם לפי רש"י, תקופת הריחוק היתה לאחר שמשה ירד מהר סיני בפעם השניה: "והדבר הזה נהג משה
מיום הכפורים עד שהוקם המשכן ולא יותר, שהרי בי"ז בתמוז נשתברו הלוחות, ובי"ח שרף את העגל ודן את החוטאים, ובי"ט עלה, שנאמר (שמות לב, ל) "ויהי ממחרת ויאמר משה אל העם וגו'", ועשה שם ארבעים יום ובקש רחמים, שנאמר (דברים ט) "ואתנפל לפני ה' וגו'". ובראש חודש אלול נאמר לו "ועלית בבקר אל הר סיני" לקבל לוחות האחרונות, ועשה שם מ' יום, שנאמר בהם (שם י) "ואנכי עמדתי בהר כימים הראשונים וגו'", מה הראשונים ברצון אף האחרונים ברצון, אמור מעתה אמצעיים היו בכעס. בי' בתשרי נתרצה הקב"ה לישראל בשמחה ובלב שלם, ואמר לו למשה "סלחתי כדבריך", ומסר לו לוחות האחרונות, וירד והתחיל לצוותן על מלאכת המשכן, ועשאוהו עד אחד בניסן. ומשהוקם, לא נדבר עמו עוד אלא מאהל מועד
"
(רש"י על שמות לג11).
לעיון נוסף:
""ומשה" - מאותו עון והלאה "יקח את האהל" - ל' הווה הוא לוקח אהלו ונוטהו מחוץ למחנה אמר מנודה לרב מנודה לתלמיד "הרחק" - אלפים אמה כענין שנאמר (יהושע ג) אך רחוק יהיה ביניכם וביניו כאלפים אמה במדה "וקרא לו" - והיה קורא לו אהל מועד הוא בית ועד למבקשי תורה "כל מבקש ה'" - מכאן למבקש פני זקן כמקבל פני השכינה "יצא אל אהל מועד" - כמו יוצא ד"א והיה כל מבקש ה' אפי' מלאכי השרת כשהיו שואלים מקום שכינה חבריהם אומרים להם הרי הוא באהלו של משה " (רש"י)
""ומשה יקח את האהל" - כתב רש"י (להלן בפסוק יא) הדבר הזה היה משה נוהג מיוה"כ עד שהוקם המשכן לא יותר שהרי בי"ז בתמוז נשתברו הלוחות בי"ח שרף את העגל ודן החוטאים בי"ט עלה ועשה שם ארבעים יום בר"ח אלול נאמר לו (להלן לד ב) ועלית בבקר לקבל לוחות שניות ועשה שם ארבעים יום אחרים בעשרה בתשרי נתרצה הקב"ה לישראל ומסר לו לוחות האחרונות וירד התחיל לצוות על מלאכת המשכן ועשאוהו באחד בניסן ומשהוקם המשכן לא נדבר עמו אלא משם וכן דעת רבי אברהם שהיה כל זה אחר שהוריד את הלוחות השניות ואין מוקדם ומאוחר בתורה ואינו נכון בעיני כי מה טעם להזכיר זה בכאן באמצע הפרשה ודברי רבותינו בכל המדרשים שעשה משה זה בעבור חטא העגל דרש משה מנודה לרב מנודה לתלמיד וכמו שהזכיר רש"י (שם) אני בכעס ואתה בכעס א"כ מי יקרבם ואם היה הוצאת האהל אחרי יוה"כ הנה גם הקב"ה גם משה ברצון היו אבל הנראה כי ביום רדתו בי"ז בתמוז שרף העגל ודן עובדיו ויהי ממחרת אמר להם שיעלה אל ה' לכפר עליהם ועלה אל ההר ששם הכבוד וזהו וישב משה אל ה' (לעיל לב לא) והתפלל תפלה קצרה אנא חטא העם הזה והשם ענה אותו מי אשר חטא לי ועתה לך נחה את העם והחל בהם הנגף (פסוקים לג-לה) וצוה לו לך עלה מזה אתה והעם (פסוקים א-ג) והוא הגיד זה לישראל ויתאבלו ויתנצלו את עדים (פסוקים ד-ו) אז ראה משה כי הדבר ארוך מאד ולא ידע מה יהא בסופו ולקח האהל ונטה לו חוץ למחנה (פסוק ז) שתהיה שכינה מדברת לו משם כי איננה שורה בקרב העם ואם יהיה האהל בקרב המחנה לא יהיה לו הדבור משם ואמר (שם) והיה כל מבקש ה' טעם שיהי' כל מבקש ה' יוצא אליו והכתוב ישלים לספר (בפסוקים ח-יא) כל מה שהיה בעוד האהל שם עד שהוקם המשכן והוא מיוה"כ עד אחד בניסן על דעת רבותינו (שבת פז) וראיתי בפרקי רבי אליעזר (פרק מו) רבי יהושע בן קרחה אומר ארבעים יום עשה משה בהר קורא בדת מקרא ביום ושונה בדת משנה בלילה ולאחר ארבעים יום לקח את הלוחות וירד אל המחנה בי"ז בתמוז שבר את הלוחות והרג את חוטאי ישראל ועשה ארבעים יום במחנה עד ששרף את העגל וכתתו כעפר הארץ והכרית עבודה זרה מישראל והתקין כל שבט במקומו ובר"ח אלול אמר לו הקב"ה עלה אלי ההרה והעבירו שופר במחנה שהרי משה עלה להר שלא יתעו עוד אחר ע"ז והקב"ה נתעלה באותו שופר שנאמר (תהלים מז ו) עלה אלהים בתרועה ה' בקול שופר וכן התקינו חכמים שיהיו תוקעין בשופר בר"ח אלול בכל שנה ושנה עד כאן דברי אגדה זו ואם כן יהיה ומשה יקח את האהל וכל הפרשה (פסוקים ז-יא) מי"ח בתמוז עד סוף ארבעים ומיוה"כ עד אחד בניסן אבל לא יבא זה כהוגן ממה שאמר הכתוב (דברים ט יח יט) ואתנפל לפני ה' כראשונה ארבעים יום וארבעים לילה לחם לא אכלתי וגו' וכתיב (שם ט כה) ואתנפל לפני ה' את ארבעים היום ואת ארבעים הלילה אשר התנפלתי כי אמר ה' להשמיד אתכם ואי אפשר שיהיה כל זה בארבעים יום האחרונים אחר שנאמר לו (להלן לד א) פסל לך ועלה אלי ההרה כי היו ברצון וכבר ביטל להשמיד אתכם"
(רמב"ן)