קוד: ביאור:שמות לד9 בתנ"ך
סוג: תוכן1
מאת: אראל
אל:
שמות לד9: "וַיֹּאמֶר 'אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ ד', יֵלֶךְ נָא ד' בְּקִרְבֵּנוּ; כִּי עַם קְשֵׁה עֹרֶף הוּא, וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנֵנוּ וּלְחַטָּאתֵנוּ, וּנְחַלְתָּנוּ.'
"
בעקבות חטא העגל, אמר ה' שלא יעלה עם בני ישראל לארץ כנען,
שמות לג3: "כִּי לֹא אֶעֱלֶה בְּקִרְבְּךָ, כִּי עַם קְשֵׁה עֹרֶף אַתָּה, פֶּן אֲכֶלְךָ בַּדָּרֶךְ
" (פירוט).
משה ניסה לשכנע את ה' שישנה את הגזירה (ראו
מלאך הדרך - מערכה ב), והנימוק האחרון שהוא משתמש בו הוא:
יילך נא ה' בקרבנו - כי עם קשה עורף הוא. איך ייתכן, שאותו נימוק לכך שה' לא יילך בקרב ישראל, משמש בפי משה נימוק לדבר ההפוך?!
כמה תשובות:
1. המילה "כי" כאן אינה מציינת סיבה אלא תנאי. לאחר שה' אמר למשה שהוא רחום וחנון (בפסוקים הקודמים) אמר משה: "בבקשה לך איתנו בכל-זאת; ואם עם ישראל יהיה קשה-עורף, השתמש במידת רחמיך כדי לסלוח להם": "ילך נא ה' בקרבנו - כמו שהבטחתנו, מאחר שאתה נושא עוון.
ואם עם קשה עורף הוא וימרו בך, ואמרת על זאת 'פן אכלך בדרך', אתה
תסלח לעונינו וגו'. יש
כי במקום אם
"
(רש"י).
דווקא המלאך, שהיה אמור ללוות את ישראל בשם ה', אינו רשאי לסלוח, כי הוא רק שליח,
שמות כג21: "הִשָּׁמֶר מִפָּנָיו וּשְׁמַע בְּקֹלוֹ, אַל תַּמֵּר בּוֹ;
כִּי לֹא יִשָּׂא לְפִשְׁעֲכֶם, כִּי שְׁמִי בְּקִרְבּוֹ
"; לכן, דווקא משום שהם עם קשה עורף, הם צריכים שה' יהיה קרוב אליהם כדי שיוכל לסלוח.
2. עם ישראל נקרא
עם קשה-עורף כי היה לו קשה להשתנות ולפרוש ממנהגי המצריים עובדי הפסלים; לכן הוא עשה את העגל, ולכן ה' אמר שלא יילך בקרבו (ראו
פירוש על שמות לג3). אולם משה טוען, שעם-ישראל נהג בקשיות-עורף ועשה את העגל דווקא משום שה'
לא היה בקרבם באותו זמן; ה' דיבר עם משה על הר סיני, ובני-ישראל לא הרגישו את הנוכחות האלהית, ולכן ביקשו "אלהים אשר ילכו לפנינו". לכן, דווקא בגלל קשי-העורף של עם ישראל, ראוי שה' יילך בקרבם, שירגישו את קרבת ה' כל הזמן, ולא יתפתו עוד לעשות פסלים.
שני פירושים נוספים מצאתי במאמר של הרב שמואל רבינוביץ
(הרב שמואל רבינוביץ, "כל הזמן" ט"ז אדר ה'תש"פ):
3. "המגיד מדובנא יישב את הקושיה הזו כדרכו במשל. מסופר על רוכל שעמד בפרוור עשיר במיוחד, והכריז על מרכולתו המורכבת מכלי סכו"ם שעשוי כולו עץ, כל עובר ושב בשכונת היוקרה שראה את הסחורה, הפנה לו עורף. אולם הוא לא הניח עד שגרונו ניחר מזעקות של שעות: "סכינים", "מזלגות", "כפות". לפתע פנה אליו מאן דהוא ואמר לו: "בחרת בשכונה הזו כי לאנשים שדרים פה יש כסף. אבל הסחורה הזו לא מתאימה להם. הם משתמשים בכלי כסף, או לפחות בכלי מתכות, אבל לא בכלי העץ המגושמים והפרימטיביים האלה". "לאן אלך"? בכה הרוכל. "השקעתי בזה את כל חסכונותי!". השיב לו האיש: "לך לשכונת עוני, במקום שבו אין להם כסף לרכוש סכו"ם יקר, שם יש סיכוי שלסחורה שלך יהיה ביקוש". הנמשל, משה רבנו פירט את י"ג מידות הרחמים, ואז הוא פונה אל ה' ואומר לו: איפה יש צורך בסחורה הזו של 'חנון ורחום ארך אפיים ורב חסד', האם בין מלאכי מרום שלא יודעים טעמו של חטא? אדרבא, ילך נא ה' בקרבנו, כי עם קשה עורף הוא…וסלחת. העם שלי זקוק לזה! פה יש ביקוש גדול למצרך הזה ששמו סליחה. כך שמה שנמנה ככתב אישום, מסביר את הצורך לא לנטוש אותנו ולהרעיף עלינו את חסדי ה' הגדולים.
"
4. "ברדת משה מההר, אחרי ראותו את העגל והמחולות, הוא שובר את הלוחות ומכריז (לב, כו): "מי לה' אלי". מי שנענו לקריאתו היו בני לוי, כפי שנאמר: "ויאספו אליו כל בני לוי". ובשל גילוי נאמנותם של בני לוי לקריאתו של משה, הם זכו מידי הקב"ה בשכר רוחני לדורות, להיות המשוררים והשוערים במקדש. ענין זה מעורר תמיהה, שהרי בהמשך מבואר שאותם בני לוי שחשו לבוא לקול קריאת משה עשו משפט בעובדי העגל, ואז נפלו מן העם כשלושת אלפי איש. בחישוב קל אנו רואים ששלושת אלפי איש מתוך שש מאות אלף, שאז היה מנין העם, אינם אלא כחצי אחוז מכלל אוכלוסיית ישראל. אם כן, מדוע כל שאר בני העם, שלא נכשלו בחטא העגל, לא נענו להכרזת משה? משיב בעל ה"חידושי הרי"ם", שאכן היו עוד רבים מישראל שלא התפתו לעבודת העגל בשום צורה, שהרי לא נענשו אלא שלושת אלפי איש. אלא שהשאר לא אזרו עוז בנפשם לצאת בגלוי נגד עובדי העגל. היו שלא רצו להתערב בענין לא להם, והיו שחששו מניהול מחלוקת. רק שבטו של לוי, לא היססו להתייצב בגבורת נפש נגד החוטאים, ולהילחם בגלוי למען כבוד שמים. ובזכות עזות של קדושה – קשיות עורף, זכו בני לוי למה שזכו. וכך היה הגר"מ שפירא מלובלין זצ"ל דורש את הפסוקים (לג, כא-כב): "הנה מקום אתי, ונצבת על הצור, והיה בעבוד כבודי, ושמתיך בנקרת הצור". אמר הגר"מ שפירא, כי בפסוקים אלו הורה הקב"ה למשה רבינו קו מנחה באורחות החיים. הנחיה זו גורסת כי "הנה מקום אתי", כאשר המדובר במקום שיש בו משום כבוד שמים, אזי: "ונצבת על הצור", על האדם להתייצב בראש מורם, איתן ותקיף כצור, למען כבוד השכינה. אולם "בעבור כבודי", כאשר חלף לו כבוד השם, והנושא הינו בתחום אחר כלשהו, אזי: "ושמתיך בנקרת הצור". ראוי לאדם להצטנע ולהיחבא מעין רואים במערת הצור. משה רבינו משתמש בטיעון של הקב"ה כנגד בני ישראל שהם 'עם קשה עורף'. בהציגו שזהו לא רק חיסרון אלא בעיקר יתרון. באם אין קשיות עורף הרי בעתיד ינטשו את דרך ה', כמו שהעמים האחרים נטשו את הדרך מאבותיהם. כולם בסופו של דבר חלפו מן העולם כי לא היה בהם דביקות ועקשנות. לעומת זאת, בני ישראל, גם אם עכשיו השתמשו בקשיות העורף במקום לא ראוי וחטאו בחטא העגל, הרי בסופו של דבר יתעשתו, ובזכות מעלתם זו ישמרו על דרכם לנצח ולא ינטשו את אמונתם.
"
בעקבות הנימוק הזה, קיבל ה' באופן סופי את בקשתו של משה, ואף כרת איתו ברית על כך (לד10): "הנה אנוכי כורת ברית, נגד כל עמך אעשה נפלאות אשר לא נבראו בכל הארץ ובכל הגויים; וראה כל העם אשר אתה בקרבו את מעשה ה' כי נורא הוא, אשר אני עושה עמך
". ובהמשך, ירד משה מהר סיני וציווה על בני-ישראל להתחיל מייד במלאכת המשכן (לה4) - כדי שה' ישכון בתוכם מייד, עוד לפני שיגיעו לארץ.