בהמות וחיות טהורות וטמאות

קוד: בהמות וחיות טהורות וטמאות בתנ"ך

סוג: טעם

מאת: הרב קורמן

אל: הטהור והמותר פרק א

"זאת החיה אשר תאכלו מכל הבהמה אשר על הארץ. כל מפרסת פרסה ושוסעת שסע פרסות מעלה גרה בבהמה - אותה תאכלו. אך את זה לא תאכלו..." (ויקרא י"א, ב-ח; בדברים י"ד, ג-ד מופיעות המותרות באכילה בשמותיהן).

כל יתר הבהמות והחיות שאינן מעלות גרה ופרסותיהן אינן שסועות, אסורות באכילה והוגדרו כטמאות. בספר דברים פרטה התורה, כאמור, את שמות הבהמות והחיות הטהורות המותרות באכילה. כאן ושם הוציאה התורה מהיתר אכילה את הגמל, השפן, הארנבת והחזיר, למרות ששלושת הראשונים הוגדרו בתורה כמעלי גרה ^[1] והאחרון כבעל פרסות שסועות.

השאלה היא היש קשר בין העלאת גרה ופרסות שסועות להיתר אכילה? אמנם מצוּוים אנו לקיים את צוי התורה, גם מבלי להבין את טעמם, אולם אין כמעט מצוה בתורה, שחכמי ישראל לא נתנו עליה עשרות טעמים הגיוניים, לפי תפיסתו של כל חכם ^[2], ולפי הבנת המציאות בכל דור. אין ספק שגם לכשרות של בעלי החיים הטהורים יש סיבה או סיבות לכך. אפשר היה להבין בקלות, אילו הבדילה התורה בין בעלי החיים הצמחוניים לבין הטורפים, ואת הראשונים הכשירה לאכילה ואסרה את הטורפים, אך התורה הבדילה גם בין הבהמות והחיות הצמחוניות והתירה רק את מעלות הגרה ומפריסות פרסה שביניהן. את רובן, גם של הצמחוניות, אסרה התורה.

הבהמות, החיות והדגים הטמאים מהווים רק חלק מן המאכלים האסורים באכילה. ראשית כל עלינו לדעת להבחין בשלוש קבוצות יסודיות האסורות לאכילה.

א) מאכלים האסורים באכילה מצד עצמם, כמו היצורים הטמאים.

ב) מאכלים שגורם איסורם הוא זר ואינו טמון בעצם מהותם. כמו חמץ בפסח, שרק בימי הפסח אסרה התורה לאכלו, כדי לזכור את יציאת מצרים או מכל סיבה נוספת. מאכלים שאדם אסר אותם בנדר או בשבועה, בשר קודש וכן פיגול, נותר וטמא, טבל וכדומה.

ג) מאכלים הנראים לכאורה, שאיסורם נובע מגורם זר כמו כלאים, בשר בחלב ועוד ^[3].

לאמיתו של דבר ישנן ארבע קבוצות, כי אי-אפשר לכלול נבלות וטרפות בקבוצת האסורים מצד עצמם. בהמה בטרם נטרפה, היתה כשרה. האיסור נגרם מבחוץ, מי שניקב את ריאתה או מי ששחטה שלא כראוי וניבלה, הוא אשר גרם להטריפה ולנבלה. לא כן בהמה טמאה, היא טמאה ביסודה בעצם מהוּתה.

בפרק זה אבהיר את סיבת האיסורים, של אותם המאכלים האסורים מצד עצמם, שהאיסור טמון בעצם מהותם, וכן של אלה שבקבוצה ג'. התורה הסבירה את סיבת האיסורים של הקבוצה השניה, מדוע היא אסרה אותם. בנוגע לקבוצה הראשונה נתנה התורה טעם רק לאיסור שרצים. "אל תשקצו את נפשותיכם בכל השרץ השורץ ולא תטמאו בהם ונטמתם בם. כי אני ה' אלקיכם והתקדשתם והייתם קדשים, כי קדוש אני, ולא תטמאו את נפשותיכם בכל השרץ הרומש על הארץ" (ויקרא י"א, מג-מד). בהמשך אבהיר, שטעם זה של איסור שרצים נוגע גם במהותם של בהמות וחיות טמאות.

אמנם פרשני המקרא ואלה שעסקו בטעמי המצוות אמרו, שכל המאכלים האסורים מזיקים לנפש היהודי ומטמטמים את הלב, אולם התורה ציינה זאת רק לגבי השרצים, שהם משקצים את הנפש ובעקיפין גם מטמטמים את הלב. לא בכדי נאמר "ונטמתם" חסר אל"ף, על זה "תנא דבי ר' ישמעאל", שזה מצביע על טימטום לבו של האדם האוכל אותם (יומא ל"ט,ב).

הובע גם רעיון, שכאילו המאכלים האסורים באכילה, מזיקים לבריאות, לכן נאסרו (ראה "מורה נבוכים", ח"ג, פמ"ח; ספר החינוך מצוה קמ"ז), אולם בתורה אין זכר לכך והיא לא קראה ליצורים אלה בשם מזיקים או מחליאים. בצדק דחה כבר האברבנאל את הטעמים הבריאותיים והרפואיים למאכלים אסורים (בפרשת שמיני, י"א). גם על רעלים שונים אין איסורים מיוחדים, כי זה כלול בצו "ונשמרתם מאוד לפשותיכם" (דברים ד,טו). עובדה היא, שהגויים אוכלים את הבהמות והחיות האסורות באכילה, וזה לא מזיק להם כלל. איסור אכילתם אינו כדי למנוע נזק בריאותי וכדומה. ברם, גם טעמו של האברבנאל אינו מתקבל על הדעת. הוא אומר:

"והנה זכר בבהמה שני סימני טהרה... והטעם בזה שהבהמות והחיות שיש להם סימנים אלה, בשרם בדרך כלל נאות לאכילת האדם, מפני שעניין 'מעלת גרה' מראה על כך שאין להם שיניים בלחי העליון כדי לטחון את המאכל, ובעבור זה לא תוכל אותה בהמה לאכול עצמות, אלא רק עשבים שתבלעם שלמים... וגם מזגם ואפיים טוב יותר, מפני שהם יזונו מן העשבים ומן הצמחים ולכן הם לא יהיו אכזריות וטורפות ולא זדוניות. וכן העובדה שפרסותיהם שסועות ורחבות... וכל זה מורה על מזגם הטוב שאינם טורפות וחומסות כבהמות אשר אין להם סימנים אלו והם טורפות ואוכלות בשר, דם ועצמות. ומולידות בנפש האדם האוכלן מזג רע וחם, אכזריות ושטף, ועי"ז מקלקלות את נפשו ופוגמות בקדושתו".

האם הגמל, החמור, הסוס ודומיהם טורפים ואוכלים בשר, דם ועצמות? האם להם אין פרסות רחבות, דבר שמונע מהם לנעוץ את ציפורניהם בטרפם? לא מובן לי מדוע הזכיר, שהטורפים אוכלים עצמות, הרי עצמות דוקא, אפילו של נבילות וטמאות, כשרים לאכילה, מי שרק מסוגל לאכלם. על עצמות אין כל איסור (ראה בהערה 9), לכן ודאי שאינן גורמות מזג רע. הנושא של מזג חם, קר, לח ויבש, שבימי הביניים האמינו בקיומו, אין לו אחיזה במציאות. העופות הטהורים אינם פחות אכזריים מן הטמאים (ראה להלן בקטע "עופות טהורים וטמאים").

סבורני, שדוקא בימינו ניתן להבין ולוּ במעט את הסיבה להפרדה בין היצורים הטהורים והטמאים שבתוך הצמחוניים. אולם תחילה נברר את המושג "מעלה גרה" ובמה שונים "מעלי הגרה" מיתר היונקים שאינם מעלי גרה. בשלושה דברים יסודיים שונים מעלי הגרה משאינם מעלי גרה ואלו הן:

א) מבנה הקיבה: במקום קיבה אחת אצל האדם מחולקת הקיבה של מעלות הגרה ל 4- מדורים: 1) המסס (2.rumen בית הכוסות. (3.reticulum קיבת עלעלים (היא חסרה אצל הגמל) 4) קיבת המיצים ( ^[4] (abomasum.

ב) אורך המעיים: מעי הצאן גדול פי 35 מאורך הגוף. של הבקר פי 50. המעי הדק אצל האדם, המתחיל בתריסריון (שאורכו בסה"כ כרוחב 12 אצבעות אדם, מכאן שמו) וכלה במעי הגס נע בין 6.5-5.5 מטר, כפי שלוש בלבד מאורך גופו.

ג) במבנה השיניים: החותכות בלסת התחתונה הן דמוּיות מפסלות. בפעוּלתן הן נעזרות בלשון המחוּספסת הארוּכה ובהידוּקה כנגד הלסת העליונה החסרה בדרך כלל שיניים. אגב למעלי גרה מספר השיניים 32 כמו אצל האדם. לסוסה 36 ולסוס 40 שיניים.

כל השינויים הללו מכוּונים למטרה אחת, כדי לאפשר ליצורים אלה לעכל את מזונם הגס, שיונק אחר מבין הטורפים, אינו מסוגל לעכלו. קיבת המיצים (4) בלבד דומה לפי המבנה ההיסטולוגי (= אפיטל רירי-בלוטי) וטיב הפרשתה לקיבת שאר היונקים. יתר שלוש הקיבות מיוחדות למעלות גרה בלבד ומאפשרות להן לאכול מזון בעל ערך תזונתי מועט, לרבות התאית. אף יונק טורף אינו מסוגל לעכל תאית, בעוד שעיקר מזונם של מעלי הגרה בטבע, הוא החומר היבש בתאית.

התאית (צלולוזה היא פחמימה מורכבת הבנויה מיחידות של גלוקוזה. עד היום טרם הובררו דיים הקשרים החזקים בין יחידות הגלוקוזה שבתאית. עכ"פ קשה מאוד לפרקן. רק בחוּמצות חזקות מרוּכזות (כמו חומצה גפריתנית 72% או חומצת מלח 40%) בתנאים זהירים ניתן לפרקן. התאית היא התרכובת האורגאנית הנפוצה ביותר בעולם הצומח. היא מעניקה את הצורה ואת החוזק של הצמח. אמנם גם האדם אוכל פירות וירקות, המכילים כמות מסויימת של תאית וזה דוקא רצוי לאכול, אולם לא כדי שיפיק את מזונותיו מהתאית. תפקידה של התאית בעיקר לווסת את המעבר דרך מערכת העיכול בקצב רצוי, דוקא בשל כך שהיא לא מתעכלת. רק אחוז קטן ביותר של התאית מעכל האדם. התאית הבלתי מתעכלת סופגת מים וחמרים בלתי רצויים אחרים (ביניהם גם הכולסטרול) וגורמת להפרשתם עם הצואה. לעומת זאת מעלות גרה בטבע נזונות בעיקר מקש, מספוא שרובו תאית.

מעלה גרה

כאמור, ניזונות מעלות הגרה בעיקר מחומר יבש שבתאית. כדי שיוכלו לעכל מזון "קשה" זה, העמידה הבריאה לרשותם אלפי-מיליארדי "עבדים" לכל אחד מהם, העושים את מלאכתם באמונה וללא שכר. בקיבות הקדמיות של מעלי הגרה נמצאים בין 10 ל 20- מיליארד חידקים בכל סמ"ק וכמיליון מיקרואורגאניזמים ביחוד של ריסניות מסדרת Spirotricha העוזרים בעיבוד התאית, בפירוקו לפחמימות, שומנים ופרוטאינים ובזה הם מקלים לעכל את המזון. זהו תהליך מסובך מאוד, שאף יונק אינו מסוגל לעשות זאת, אלא "העבדים" הקטנטנים הבלתי נראים לעין לא מזויינת, הם המומחים לדבר.

הבהמה לועסת וטוחנת את העשב או הקש טחינה ראשונה ומועטת בלבד ובולעת מיד, כדי להספיק לקטוף ולאכול עשב או קש חדש. מרזב הושט עשוי בצורה מיוחדת המאפשר העברת מזון בשני הכיוונים. את רוב המזון, שעיקרו תאית היא מעבירה להמסס התופס כ 80%- מהנפח הכללי של הקיבות. שם וביתר הקיבות שוהה המזון בין 40 ל 60- שעות. לאחר שהמזון חזר ללעיסה נוספת הוא חוזר לקיבה שלישית ושם שוהה כ 8- שעות ועובר לקיבה האחרונה (מספר 4) ושוהה שם כ 3- שעות לעיכול סופי.

מיד עם כניסת המזון להמסס, מתחילים החיידקים והמיקרואורגניזמים למיניהם בפעילות קדחתנית. הם מתרבים במהירות עצומה ומפרישים אנזימים המפרקים במידה רבה את עטיפת התאית של העשב והקש ומפרישים גם אנזימי תסיסה וגליקוליזה המתסיסים את המזון, תוך יצירת גזים וחומצות שונות. המזון המותסס מועבר גושים גושים אל הקיבה מספר 2 דהיינו אל בית הכוסות.

בלחץ התכווצוּיות של ההמסס נדחף המזון, שאינו מותסס די, בחזרה דרך הושט אל הפה ללעיסה נוספת. זה מה שאנו רואים אצל מעלי הגרה, שלמרות שאינם אוכלים, הם לועסים מבלי לראות מה הם לועסים. כעת נלעס המזון ונטחן בצורה יסודית יותר ובעזרת הרוק והאנזימים (העמילאזה) מסוגלים הם ומצליחים לפעול על חמרי המזון המפוּרקים מן העטיפות הקשות. המזון נהפך כעת לדייסה דלילה והוא נבלע בפעם שניה, אבל במעבר שונה. לא עוד דרך ההמסס אל בית הכוסות, אלא ישר אל הקיבה השלישית, קיבת העלעלים. משם הוא נדחף אל קיבת המיצים, בה מתחיל העיכול הרגיל, כמו אצל כל היונקים, שאין להם את שלוש הקיבות הראשונות.

שלב ביניים

מעלי הגרה הם למעשה שלב ביניים בין עולם הצומח לעולם החי. מעלי הגרה מבצעים חלק ממה שמבצע עולם הצומח, הניזון מדברים לא-אורגאניים, והן מה שמבצע עולם החי, הניזון מחומרים אורגאניים בלבד. השוני בין מעלי גרה לבין יונקים צמחוניים אחרים, הוא גם בזה, שבשל העלאת הגרה, די להיעזר במיליארדי החיידקים לתסיסת התאית. לא כן הוא המצב אצל אלה שאינם מעלי גרה. הם לא יכולים להיעזר בחיידקים בלבד, אלא הם זקוקים למיליארדי יצורים גדולים וחזקים מחיידקים. להלן עוד אבהיר נקודה חשובה זו. העלאת הגרה אינה רק הסימן של הכשרות, אלא גם הסיבה לכך. לכן הסימן העיקרי לכשרות הוא העלאת גרה ולא הפרסת פרסה. לא כל מפריסי הפרסה הם מעלי גרה, אך כל מעלי הגרה הם מפריסי פרסה ^[5]. השלושה היוצאים מהכלל, הגמל, הארנבת והשפן, שהתורה אומרת שלמרות היותם מעלי גרה אינם מפריסי פרסה והם טמאים, גם הם אינם מעלי גרה באותה צורה של הבהמות והחיות הטהורות, הנעזרות במיליארדי חיידקים לעכל את מזונן ולבנות את גופן, אלא הם נעזרים כמו אלה שאינם מעלים גרה, במיליארדי מיקרואורגניזמים, כדי לעכל את המזון ולבנות את גופם (על הארנבת ראה להלן. אגב, לגמל חסרה קיבת עלעלים, שישנה אצל כל מעלה גרה).

גרה

" גרה נגזרה משורש גרר... משורש 'גרר' נגזר 'מגרה'; מסור; ונמצאת הוראת גרר - לנסר. לפי זה תיבת 'גרה' כשלעצמה - כבר כוללת את סימנה של הבהמה הטהורה. כל מעלי גרה האמיתיים הם גם מפריסי פרסה שסועה וכשרים, איפוא, לאכילה; כולם חסרי שיניים חותכות קדמיות בלסת העליונה. במקומן יש בלסת (העליונה) כמין טבלה קשה ומחוספסת. ושיניים החותכות שבלסת התחתונה מוליכות ומביאות את המזון מצד אל צד. כך נחתך המזון - וביתר דיוק, הוא מנוסר באותה טבלה שבלסת העליונה. נראה לנו, שהמזון הנלעס בדרך זו קרוי 'גרה'. שֵם זה רומז איפוא, לחיסרון השיניים החותכות שבלסת העליונה. וחיסרון זה הוא סימן היכר מספיק לבהמה טהורה. וכך אמרו בחולין (נ"ט,א): 'כל בהמה שאין לה שיניים למעלה בידוע שהיא מעלת גרה ומפרסת פרסה וטהורה'" (ר' שמשון רפאל הירש בפירושו לויקרא י"א,ג).

ברם, לא עצם הגרה מכשיר את הבהמה לאכילה, אלא הגורם והתוצאה של הגרה. הכושר להפוך תאית, שאינה אכילה או שאינה מזינה, לחומר אורגאני אכיל ומזין, מצביע, שבע"ח אלה נוצרו מלכתחילה לספק מזון לאחרים. אמנם גם יתר בעלי החיים הופכים את הצמח לחלבון אכיל ומזין, אולם, האדם יכול לחיות אם יאכל פירות וירקות, או בשר שהבהמות הטמאות והחיות הטורפות אוכלות. לא כן כשמדובר בתאית. אדם אינו מסוגל לחיות אם יאכל את המזון שהבהמה הטהורה אוכלת והופכת אותו לחומר אכיל ומזין. הסיבה העיקרית לאיסור אכילת בהמות וחיות טמאות, הן של הטורפות והן של הצמחוניות נובעת ממרכיבי גופם (ראה להלן בקטע " מקור ה חלבונים של היונקים הצמחוניים "). התורה פירטה שמות של 10 בהמות וחיות טהורות:

"זאת הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר תּאכֵלוּ שׁוֹר שֵה כְשָבִים וְשֵה עִזִּים: אַיָּל וּצְבִי וְיַחְמוּר וְאַקּוֹ וְדִישׁן וּתְאוֹ וָזָמֶר" (דברים י"ד, ד-ה).

על זה אמר רבי: "גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם, שבהמות טמאות מרובות על הטהורות לפיכך מנה הכתוב בטהרות" (חולין ס"ג,ב). נשאלתי ע"י הרב שמואל יניב (6.6.99), מה אענה לתלמיד ששאלני, הרי הג'ירפה מעלת גרה ואינה נמנית בין 10 הבהמות הטהורות. לאחר בדיקה התברר לי שאכן הג'ירפה היא מעלת גרה. אולם גם אם אכן הג'ירפה אינה נמנית בין אלה, אין מקום לפליאה. הג'ירפה לא היתה מוכרת בארץ ישראל ולא באירופה. יוליוס קיסר רומי (100 - 44 לפנה"ס), הוא אשר הביא לאירופה את הג'ירפה בפעם ראשונה. הג'ירפות לא התרבו בעולם בקנה מידה כזה, שיוכל לספק בשר לאוכלוסיה כלשהי. השאלה הזו מתעוררת ביתר פליאה לגבי אנטילופות, שמהם היו עדרים עדרים, כמעט בכל העולם ^[6] וגם בנוגע לראמים, שחיו בדרום הארץ ובניגוד לג'ירפות, אותם צדו כדי לאכלם. התברר לי, שהג'ירפה היא ה "זמר" המוזכר בתורה (ראה בנספח בסוף הספר על הזמר)

ייתכן מאוד, שה"אקו" הוא הג'ירפה. הג'ירפה היא ממשפחת האוקפיה Okapi (האירופאים ראו אותה לראשונה בשנת 1901 ביערות אפריקה. היא הובאה לראשונה לאירופה בשנת 1919). היא דומה לחלוטין לבהמות והחיות הטהורות. בשל סיבות שונות, תנאי מחיה, אקלים וכו' התפתחו הג'ירפות. את "אקו" מפרשים ל"יעל סלע" "שטיינבוק" ^[7]. אם התורה פרטה בנפרד עז-בר מדוע לא פרטה גם כבש בר? עז הבר וכבש בר אינם שונים הרבה מבני מינם המבוייתים, אלא הם חזקים מהם. אין זה מתקבל על הדעת, שהתורה היתה מקדישה לזה פרוט נפרד. ייתכן שהיא אכן התכוונה ל Okapi- ובעקיפין לג'ירפה. אגב, תרגום השבעים מתרגם את "זמר" ל"ג'ירפה". י. פליקס ב"החי של התנ"ך" דחה רעיון זה, כי בזמן המקרא לא היו כאן ג'ירפות. הנכון הוא שהן הובאו למצרים לפני מתן תורה לישראל. בתמונות מצריות קדומות המתארות שי למושלים מופיעות גם ג'ירפות. רבנו סעדיה גאון אימץ את דעת תרגום השבעים. אהרוני ב"תורת החי" וב"זואולוג העברי" מזהה את הזמר עם האנטילופות. אחרים מזהים אותו עם הראם. אין ספק שכל מעלי הגרה כלולים בחמש השמות שלא זוהו. רבים מהם הסתעפו, אך למעשה מקורם אחד.

הגמל, השפן, הארנבת והחזיר

בעלי חיים אלה נאסרו באכילה, למרות שיש להם סימן טהרה אחד:

החזיר: לאור האמור, אין פלא שהחזיר נאסר באכילה. לחזיר אין כלל התכונה הקובעת את כשרות הבהמה - עיכול ועיבוד התאית. הוא אוכל פירות, ירקות, תבואה ואף מוסיף לתפריטו תולעים, חרקים, חלזונות וחולייתנים קטנים. בקיצור מכל הבא אל הפה. הוא דומה יותר לחיה טורפת מאשר לבהמה או חיה צמחונית. אגב, חזיר בר מסוכן מאוד גם לאדם. לאמיתו של דבר, החזיר הוא למעשה חיה טורפת ואף יותר מיתר חיות הטורפות. אף חיה כמעט, אינה טורפת את בני מינה. זאב לא יאכל בשר של זאב אחר, ודאי לא יטרוף זאב פצוע או חלש. כך נוהגות כל יתר החיות הטורפות. זאת ועוד, כל החיות הטורפות מן היונקים, ראשית כל ממיתות את הנטרף ורק לאחר מכן אוכלות אותו. הן אינן אוכלות את הבשר כל זמן שהיצור חי. לא כן החזיר, הוא ינגוס בשר מחזיר פצוע או חולה אפילו בעודו חי. הוא נוהג כך גם כלפי "קרובי משפחה". לא בכדי סולדת היהדות מבשר חזיר יותר מאשר מכל בשר טרֵף אחר, או של בהמה טמאה אחרת (על זה ראה בפרק "החזיר"). רק אצל הזוחלים אפשר למצוא "התנהגות" כזו כמו של החזיר. הכוח Varanus niloticus (ציינתי בכוונה את שמו הלאטיני, כי ספק אם אכן הכוח המוזכר בתורה (ויקרא י"א,ל), בין שמונת השרצים המטמאים במותם במגע אדם וכלים, הכוונה ליצור גדול זה), הוא יצור ענק, הגדול ביותר מבין מטילי הביצים היבשתיים (התמסח ממשפחת התנינים, שאף נקבתו מטילה ביצים, גדול ממנו, אך הוא שוכן בעיקר במים. התנינות דוקא דואגות ומטפלות במסירות בצאצאיהן). אורכו של הכוח כ2- מטרים ומשקלו מגיע לכ240- ק"ג, הוא טורף לפעמים גם קטנים מבני מינו. היום נשארו ממנו מעט בעולם והם מוגנים. מדענים סבורים שבעבר הרחוק משקלם הגיע למעלה מטונה.

נוסף לאמור, שהחזיר אינו בוחר את מזונו, אלא אוכל מכל הבא לפה, נגוע היה החזיר במחלות טפילים, שהדביקו גם בני אדם. בעיקר מסוכנת הטריכונוזה, שבגללה הוטל פיקוח וטרינארי קפדני על בשר חזיר בכל הארצות המערביות. אכילת בשר חזיר הפילה חללים רבים עקב ההידבקות במחלות.

המעניין, שכבר הקדמונים ידעו על מחלות שחזירים מפיצים. "עשרה קבים נגעים ירדו לעולם, ט' נטלו חזירים" (פסחים קי"א,א). החזיר מיועד לתחלואים רעים (ראה קידושין מ"ט,ב). רק בשנת 1835 גילו הרופאים את התולעים הבלתי נראות, הגורמים למחלת הטריכונוזה. ב 1865- גילה פרופ' אוגוסט מיללער בגויית אדם שנתח, את תולעי טריכינין, שנדבק מאכילת בשר חזיר. כך התגלה הקשר בין מוות פתאומי לבין אכילת בשר חזיר. חזירים נגועים גם בוירוס "חולירע של חזירים"; "שושנת החזירים", שחפת, ברוצלוזה ועוד. רק בתקופתנו הצליח השירות הוטרינארי להטיל פיקוח חמור על בשר חזיר, שלא יסכן את אוכליו.

אולם לא בשל הסיכון נאסר בשר חזיר. כי לשמור מסיכון יש צו נפרד המחייב לשמור את הנפש. לכן אין בתורה איסור מפורש שלא לאכול רעל. דוקא על ה"חזיר" אמרו החכמים: "שלא יאמר אדם אי אפשי לאכול בשר חזיר, אבל אפשי ומה אעשה ואבי שבשמים גזר עלי כך" (ספרא קדושים, פ"ט). החזיר נחשב כמאוס ביותר על העם היהודי. חכמי ישראל אף אסרו לגדלו (משנה בבא קמא, ע"ט,א ועוד). יש אפילו שנמנעו מלקראו בשמו וקראוהו "דבר אחר" ^[8].

כבר בימי הנביאים נחשב החזיר לשיקוץ (ישעיה ס"ו,יז). החזיר נחשב כבית שימוש מטלטל (ירושלמי ברכות פ"ב,ה"ג). פיו "כצואה עוברת דומה" (ברכות כ"ה,א), ולא עוזר אם מנקים אותו ושוטפים אותו במים. "ואפילו עולה החזיר מן הנהר" (ברכות כ"ה,א; טוש"ע או"ח ע"ו), כי "הוא כגרף של רעי" (או"ח שם). אסור לדבר על יד חזיר בדברי תורה וקדושה, כמו ע"י צואה, אע"פ שאין ריח רע נודף ממנו ("משנה ברורה", ע"ו,ס"ק ט"ו). "עיר שיש בה חזירים אין חוששים לכתמים שיש בה" (נדה נ"ח,ב). "מפני שאוכלים שקצים ורמשים ומתיזים דם" (רש"י). הרמב"ם ראה בתכונות החזיר האלה נימוק מספיק לאסור את בשרו ("מורה נבוכים", ח"ג, פמ"ח). הוא גם העיר, שהליכלוך בצרפת מקורו בחזירים ובבשרם.

השפן והארנבת: עליהם נאמר, שהם מעלי גרה ואסורים באכילה, כי פרסותיהם אינן שסועות. זה סותר לכאורה, את הכלל, שכל יצור שהוא מעלה גרה, פרסותיו שסועות. אמנם ייתכן תמיד יוצאים מהכלל, אולם מתברר, שאין הם יוצאים מהכלל, אלא שהם אינם מעלי גרה במלוא מובנו של הביטוי, כפי שאנו מבינים את המושג, לכן פרסותיהם אינן שסועות. על עצם בעיית העלאת הגרה שלהם, נדון על זה להלן בנפרד.

מבחינה פיזיולוגית, משפיעה העלאת גרה שהפרסות תהיינה שסועות, כי המזון ודרכי העיכול משפיעים ביולוגית על מבנה היצור ולא להיפך. אין בפרסות שסועות השפעה על דרכי העיכול, אלא להיפך. אצל השפן והארנבת מובן מדוע פרסותיהם אינן שסועות לגמרי, כי העלאת הגרה שלהם אינה זהה להעלאת גרה של הבהמות הטהורות. לכן הם נאסרו באכילה. הבעיה המתעוררת היא, רק לגבי הגמל, שהוא מעלה גרה אף יותר מבהמה טהורה, כי הוא מסוגל לעכל מזון, שאפילו פרה אינה מסוגלת לעכל אותו, א"כ מדוע פרסותיו אינן שסועות כדבעי ומדוע בשרו נאסר באכילה?

הגמל

אמנם לגמל חסרה קיבה אחת ממספר הקיבות של מעלי גרה, אולם לא מספר הקיבות קובעות את כשרות הבהמה, אלא עצם העלאת הגרה. הגמל אוכל תאית קשה פי כמה מזו שאוכלות מעלות הגרה הטהורות. הגמל אוכל קוצים קשים, שקיבת בהמה אחרת אינה מסוגלת לעכל, הגמל מצליח בזה בהעלאת גרה מוגברת, מדוע איפוא נאסר הגמל לאכילה? אגב, הגמל שונה בטבעו מכל בעלי חיים היונקים. הגמל אינו מבזבז נוזלים לצינון גופו בחום, כמו שמבזבזים יתר היונקים. הגמל אינו נושם בחוזקה ובמהירות. הוא מסוגל לסבול עליה בטמפרטורת גופו ב5- מעלות מעל הטמפרטורה הנורמלית. עליה כזאת בחום האדם גורמת למותו. הגמל מסוגל לאבד 30% נוזלים ממשקלו, ללא נזק ניכר. אצל אדם איבוד אפילו 12% נוזלים ממשקל גופו, גורם למותו.

הסיבה לשוני זה בין הגמל ליתר היונקים בזה היא, כי בתנאי יובש מאבד היונק את מימיו מתוך נוזל הדם. הדם נעשה סמיך ומכביד על פעולות הלב, עליו להתאמץ להזרים את הדם הצמיג וגורם לעליית חומו של היצור ומביא למותו. איבוד הנוזלים אצל הגמל, אינו משפיע על מצב הנוזל בדמו. למשל, אם הגמל מאבד 50 ליטר נוזלים, זה הקטין רק בליטר אחת את נפח נוזל דמו. גמל מסוגל לשתות 80 ליטר מים בבת-אחת ותוך כמה דקות להחזיר לכל תאי גופו את הנוזלים הנחוצים. הוא מסוגל לחיות גם באזור מדברי ולאכול אוכל יבש מבלי לשתות במשך 17 יום. בחורף הוא יכול להחזיק מעמד בלי שתיה 25 יום. כל התכוּנות האלה ואחרים של הגמל אין להם כל השפעה על כשרות או אי-כשרות, הזכרתי אותם לשם מידע בלבד. מענין שישנו יונק אחד והוא הראם Oryx, שיכול להתקיים ללא שתיה בכלל. הוא "התרגל" (או כך נוצר) לחיי מדבר, שאין בו מים.

כדי להבין מדוע בהמות וחיות צמחוניות נאסרו באכילה, עלינו להבין את התהליך שמעלות הגרה משיגות את חלבוני גופם ואף רזרבות שומן בכמויות גדולות, כאשר הן אינן אוכלות בשר או חומר אחר המכיל חלבונים. מקש בלבד (בהמה יכולה לחיות על אכילת קש בלבד) לא ניתן ליצור חלבוני גופם הנחוצים לכל בהמה וחיה.

מקור החלבונים של היונקים הצמחוניים

כל יצור חי זקוק לאבות המזון וביניהם החלבונים. נשאלת השאלה מה מקור החלבונים של הבהמות והחיות הצימחוניות? כשנבין את התשובה לשאלה זו, נוכל למצוא הסבר גם לאיסור בהמות וחיות טמאות בכלל ושל הגמל בפרט, למרות היותו מעלה גרה מובהק.

השוני בין סימני דגים טהורים לבעלי חיים טהורים הוא בזה, שהסימנים לדגים טהורים, הם סימנים להכיר את המין הטהור. לא כן באשר לסימנים לבעלי חיים טהורים, הם אינם רק סימנים לכשרותם, אלא הם גם הגורמים לטהרתם. אמנם נשמעו גם דעות, שהם סימנים בלבד ^[9], אולם מסתבר שהצדק עם אלה שאמרו, שסימנים אלה הם גם הגורמים לטהרתם ^[10].

כאמור, זקוק כל יצור לחלבונים, פרה מסוגלת לחיות גם כשכל מזונה יהיה מורכב מתאית נקיה בלבד (כמו נייר עתון) ואף תצליח להניב כ 20- ליטר ויותר חלב ליום. בסוף שנות ה 50- במאה שלנו פורסם מחקרו של וירטנן מפינלנד, שהיה מגדולי המדענים בתחום ההזנה והביאוכימיה, כי פרה ויתר מעלי גרה מסוגלים להתקיים ואף ליצור בתנאי תזונה כאלה, אם רק יוסיפו למזונן מלח של האמוניום. כל זה מתאפשר הודות למבנה מערכת העיכול שלהם.

כאמור, מחולקת הקיבה של מעלי גרה ל 4- מדורים, שהגדול שבהם הוא הראשון ההמסס. נפחו אצל כבש הוא 5 ליטר ואצל פרה 70-50 ליטר. זהו ה"מיכל" הגדול ביותר אצל היונקים היבשתיים לתסיסה. בכל ס"מ מעוקב מצויים בין 10 ל 20- מיליארד חיידקים וכ-מיליון יצורים מיקרואורגאניזמים המצליחים לפרק כ 70%- מתכולת ההמסס. יתר 30% חוזרים לפה ללעיסה נוספת. 70% מהמזון המפורק, יחד עם מיליארדי חיידקים ורבבות מיליוני חד-תאיים יורדים אל הקיבה השניה, השלישית והרביעית ושם הם מתעכלים. החיידקים והיצורים החד-תאיים מספקים למעלי הגרה את החלבונים הנחוצים. 30% מהחיידקים והמיקרואורגניזמים העוברים ללעיסה נוספת מתרבים במהירות, כדי להמשיך למלא את תפקידם בפירוק המזון הגס ולבסוף לספק לגוף את החלבונים הדרושים לו.

באשר לחיידקים, טרם נקבע סופית אם לסווגם כבעלי חיים או כצמחים. רבים רואים בהם צמחים. אולם אין להגדרה זו השפעה על כשרותם. החיידקים מותרים באכילה, אחרת לא ניתן היה להשתמש בחומץ, בשאור לאפיית לחם, שימורים, בירה, יין, כל סוגי חלב חמוץ, גבינות וכדומה, שכולם מבוססים על פעילות חיידקית. ללא חיידקים אין לעולם קיום. אפילו בכל ס"מ מעוקב של אדמה נמצאים מיליוני חיידקים העוזרים לעולם הצומח. אמנם ישנם חיידקים פאתוגניים הגורמים למחלות, אך זו בעיה בפני עצמה. רובם ככולם הם חיוניים לעולם ^[11]. לא כן הוא המצב לגבי היצורים המיקרואורגאניזמים, הם מסוּוגים כבעלי חיים לכל דבר, ואסורים באכילה כמו כל שרצים. אולם דוקא הם מספקים את החלבונים לבעלי החיים הצמחוניים שאינם מעלי גרה. בזה טמון השוני בין בעלי חיים הטהורים לטמאים. כל היונקים הצמחוניים סופגים לגופם ביחד עם המזון הצמחוני את מיליארדי החיידקים והמיקרואורגניזמים, שעזרו בהתססת ובפירוק המזון, ומהם הם בונים את חלבוני גופם. בבהמה טהורה, היצורים החד-תאיים הם 1 ל 100,000- למספר החיידקים, הכשרים. במיעוט כזה וביחוד לאחר שהחד-תאיים מתפרקים לתרכובת חלבונית, אין בהם כדי לאסור את הבהמה או את החיה. החלבונים של הבהמות והחיות הטהורות נוצרו משבר אחוז (1 ל 100,000-) של חלבונים אסורים.

לא כן הוא המצב אצל הבהמות והחיות הטמאות וביתר שאת אצל הגמל, למרות שהם צמחוניים. אצלם היחס הוא הפוך. על מיליוני מיליארדים של יצורים חד-תאיים (= שרצים), מכילים קיבותיהם כמה עשרות מיליוני חיידקים. כאמור, עיקר חלבונם נוצר, איפוא, מהמיקרואורגניזמים השונים, שהם שרצים לכל דבר. הגמל אף סופג ומנצל את היצורים החד- תאיים לבניית חלבוניו יותר יחסית, מאשר יתר הבהמות הטמאות. מאחר והגמל אוכל קוצים קשים, שקיבת בהמה טהורה אינה מסוגלת לעכלם. הגמל זקוק, לא רק לפרופורציה שונה בין החיידקים והיצורים החד-תאיים, כדי שיעזרו בפירוק התאית הקשה ביותר, אלא להרבה יותר מיקרואורגניזמים מאשר אצל יתר הבהמות הטמאות, שיעזרו לו לעבד את מזונו, שיוכל לעכלו. הגמל מספק את חלבוניו מכמות רבה יחסית של יצורים מיקרואורגניזמים. בשל כך כמות החלבונים שהגמל סופג היא עצומה, עד שהוא מכין מלאי עצום של חלבונים בדבשותיו לעת הצורך. זה מסביר מדוע נאסר הגמל, למרות שהוא מעלה גרה במלוא מובן המלה.

הגמל נאסר באכילה, משום שהוא זקוק לעזרת יצורים רבים מאוד, האסורים באכילה, הנספגים בבשרו. מקור רוב חלבוניו הוא בספיגת חלבון שרצים זעירים. לא בכדי "תנא דבי רבי ישמעאל 'ואת הגמל כי מעלה גרה הוא', שליט בעולמנו יודע, שאין לך דבר מעלה גרה וטמא אלא גמל, לפיכך פרט בו הכתוב..." (חולין נ"ט,א). בתוספות העירו, שהכוונה גם לארנבת, שפן ושסועה. אולם, תנא דבי ישמעאל הדגיש רק את "הגמל", ויש להניח, שהתכוון אכן רק לגמל, כי רק הוא מעלה גרה במלוא מובן הביטוי ולא השפן והארנבת. בנוגע ל"שסועה" זו בעיה אחרת (אותה פיענחתי ב"אבולוציה ויהדות" עמ' 293-292). כמו הגמל גם הסוס בונה את חלבוניו מיצורים חד-תאיים העוזרים לו לעכל את המזון. אצל הסוס הם נמצאים בעיקר במעי העיוור שלו. גם יתר בהמות והחיות הצמחוניות הטמאות בונות את חלבוניהן מיצורים חד-תאיים, שהם שרצים לכל דבר.

אין מקום לטענה, הנכונה כשלעצמה, הרי התורה לא למלאכים ניתנה, אלא לבני אדם, כצד יכלה לאסור את המיקרואורגניזמים, כשגם הם אינם נראים לעין? עלינו לדעת, שכשם שבנפש האדם ישנם תהליכים תת-מודעים, כך גם בעולם הגשמי, ישנם תהליכים, שנכנה אותם, "תת-קרקעיים" הכרחיים. לקיומו של העולם הכרחיים תהליכים אלה, אולם עובדה היא, שבורא העולם מסר את התפקיד לחיידקים ולא ליצורים מורכבים יותר. אדם יכול להתקיים גם ללא אכילת בשר. עד המבול לא אכלו בשר. בכל מה שאכלו מן הטבע ויצרו ממנו, כמו לחם, יין, מוצרי חלב וכדומה, נעזרו מבלי לדעת, בפעילות חיידקית. הוי אומר, שהחיידקים טבועים בטבע, ללא אפשרות להימנע מהם. לא כן המצב בנוגע ליצורים מורכבים יותר, למרות שאינם נראים לעין, הם שרצים במלוא מובן הביטוי. מאחר ולא ניתן לאסור דבר שאינו נראה, הטבע עצמו מנע ומונע מאדם לאכול יצורים אלה, ומסר את התפקידים ההכרחיים לקיומו של העולם לחיידקים. התורה רצתה למנוע מיהודים לאכול בשר מיצור הבונה את חלבוניו מיצורים מורכבים, שהם למעשה שרצים ^[12]. מדוע אסרה זאת התורה רק ליהודים, אינו שייך לנושא שלנו אלא לנושא של "אתה בחרתנו". עובדה היא, שברמת קדושה גבוה יותר נאסרו גם חיידקים.

קדושת המזבח

"עשר קדושות הן" (כלים פ"א,מ"ו). בין האולם והמזבח היא הדרגה השמינית בקדושת המקומות (שם מ"ט). נוכל לתאר לעצמנו מהי דרגת הקדושה של המזבח עצמו. למרות הכלל ש"מחשבה רעה אין הקב"ה מצרפה למעשה חוץ מע"ז" (קידושין ל"ט,ב). ומחשבה אינה מוציאה מידי מעשה (שם מ,א), אצל קרבנות המחשבה פוסלת את הקרבן והופכת אותו לפיגול או לנותר, שעל אכילתו חייבים כרת. אין להתפלא, איפוא, על הגבלות שהתורה הטילה להכנס למקום זה וכן על דברים שלא הותרו להעלותם על המזבח. לכן חיידקים או דבר שנוצר רק בעזרתם נאסר להעלות על גבי המזבח. "כל המנחה אשר תקריבו לה' לא תעשה חמץ, כי כל שׂאֹר וכל דבש לא תקטירו ממנו אשה לה'" (ב,יא). האם מפירות, ירקות, מאכלי חָלב וכדומה כן אפשר להביא מנחה? בכל זאת ראתה התורה לנכון לציין את האיסור לגבי שני מוצרים אלה. גם לא הסתפקה בעצם האיסור, אלא נימקה, שאת החמץ אין להביא, לא בשל עצם חמיצותו, אלא שהוא נוצר משאור. מהו הרע בשאור? מדוע אצל קרבנות של בעלי חיים לא הזכירה התורה איזה יצור מהיצורים מהם אין להביא קרבן, אלא הסתפקה לקבוע, איזה יצורים ראויים לקרבן ותו לא, וממילא יודעים שמחוץ לאלה אין להביא קרבן.

לא עצם ההחמצה היא הבעיה, אלא שההחמצה נובעת משאור, לכן אין להביא מנחה חמוצה, כי אין להקטיר שאור או דבש. האם מגריסים או מתפוחים מותר להביא מנחה? מדוע הקפידה התורה לציין רק שני מוצרים האלה, שאין להביאם לבית המקדש? אגב, האיסור אינו חל על כל שטח בית המקדש, אלא על המזבח בלבד. שתי סיבות לאיסור להעלות שאור או דבש על גבי המזבח. הסיבה השניה שייכת לנושא שלנו.

א) לשאור כדבש, אין אדם תורם מאומה ליצוּרם. השאור נעשה ע"י חידקים. הדבש מיוצר ע"י דבורים. גם בפיתוח משק הדבורים, אין אדם תורם לעצם יצירת הדבש, הוא "גוזל" אותו מהדבורים ומספק להם סוכר כתחליף. בעצם היצירה של הדבש אין לאדם חלק. לכן הדגישה התורה, שאין לזה מקום בבית המקדש. אדם זכאי להביא קרבן רק משלו ממש. די אם ענף אחד מהעץ נוטה לאויר של רשות אחר או אפילו של רשות הרבים, שאסור להביא ממנו ביכורים (משנה בבכורים פ"א,מ"א). זו הסיבה שהקב"ה שעה אל קרבנו של הבל, משום שהביא "מצאנו" הפרטי ואילו קין הביא "מפרי אדמה" שאסף ולא "מפרי אדמתו" (הסברתי את הנושא במאמר על "חטאו של קין" ב"ספר היובל" לחמ"י גבריהו מטעם "החברה לחקר המקרא בישראל").

ב) התורה איפשרה להביא קרבן רק מן הבהמות הטהורות והמבוּייתות. לכל דבר טמא, לא היתה לו דריסת רגל בבית המקדש (ראה ראב"ד בהשגותיו על הרמב"ם, הלכ' כלי המקדש, פ"א, ה"ב, שאין סברה להכניס לקודש דבר היוצא מן הטמא, מפני שמאוס). החיידקים הם מעין יצורים, הם לא נאסרו, כאמור, לאדם מסיבות שונות, אך הם בכל זאת נמנים, במובן מסויים,לפחות לגבי קדושת המזבח, במסגרת של "שרצים" בלתי נראים.

כך נבין גם את הדגשת התורה פעמיים בהקרבת קרבן עולה, שכולו הועלה על המזבח: ""וקרבו וכרעיו ירחץ במים" (ויקרא א,ט). "והקרב והכרעים ירחץ במים " ^[13] (שם יג). אם לא עשו כך נפסל הקרבן. כאשר היה צורך להקריב על גבי המזבח כל הקרבן, כולל את איבריו הפנימיים, שהכילו בתוכם חיידקים, היה הכרח לנקותם תחילה היטב במים ורק לאחר מכן להקריבם. אם כהן המשיח חטא, היה צריך להביא פר לקרבן, גם ממנו לא הותר לאכול מאומה כמו אצל קרבן העולה, אולם את כולו (מלבד חלקים קטנים שהועלה על המזבח) שרפו בחוץ ולא על גבי המזבח (שם ד,ב-יב), שם אין זכר שצריכים לרחוץ את קרבו במים. רק כשהיה צורך להעלות על המזבח, ציותה זאת התורה, כדי שלא להביא חיידקים על המזבח. כיוצא בזה נאסר להקריב קרבן הפסח על חמץ, אולם אם עשו כן הוא לא נפסל. אמנם בשל קדושת קרבן הפסח אין להקריבו על חמץ הנוצר מחיידקים, אולם משום שקדושתו אינה דומה לקדושת המזבח, הוא אינו נפסל, כמו קרבן תודה.. כיוצא בזה לגבי הדחת מעיו, של קרבן פסח, זה לא נאמר, כאמור, מפורשות בתורה, כמו אצל קרבן העולה, כי לכל רמת קדושה מגבלות המתאימות לה.

גם הדבש אינו צוף פרחים בלבד, כפי שרבים חשבו. הדבורה מפרישה אנזימים בעיבודה את צוף הפרחים לדבש. האנזימים האלה לא נאסרו (דנתי בזה ב"דבש ומוצריו"), כשם שחָלב לא נאסר, למרות שהוא בא מהחי. מן הראוי היה לכאורה לאסור את האנזימים של הדבורים, כי "כל היוצא מן הטמא - טמא" וכן החָלב הבא מבהמה חיה, שטרם נשחטה כהלכה. הדברים לא נאסרו לאכילה, כי אין הם נכללים בהגדרה של בשר, כשם שגם העצמות של טרפות לא נאסרו (דנתי בזה באריכות בפרק "בשר בהלכה"). אולם אין מקומם בבית המקדש. בשל כך אין להשתמש בחמאה למנחה, שאין ספק שטעמה וריחה טובים מזה של השמן. כי מקור החמאה בבהמה שטרם נשחטה כהלכה (בפרק על "הקרבנות" הסברתי את הנושא באריכות).

לאור האמור, נוכל להבין מדוע נאסר חָלב של בהמה טמאה וביצה של עוף טמא, בעוד שעצמותיהם כשרות. הכלל ש"כל היוצא מן הטמא טמא" (משנה בכורות ה,ב) אין בו כדי להסביר את האיסור. האיסור של בהמות ועופות טמאים מתייחס אך ורק לבשרם. עובדה היא, שהעצמות שלהם, הגידים ועוד, אינם אסורים באכילה, למרות שהם תוצר שלהם, משום שהם אינם בשר ^[14]. מדוע, איפוא, נאסר החָלב? הסיבה לאיסורו נובעת ממקור המוצר. מקור חלבון החלב של בהמות טהורות הוא בחיידקים שהן מעכלות יחד עם מזונם ואילו אצל בהמות וחיות טמאות מקורו של החלב הוא בעיקר מיצורים חד תאיים האסורים. אמנם גם הבהמה הטהורה מעכלת כמות מסויימת של יצורים חד תאיים, אולם הם בטלים כמיעוט אפסי, לא כן אצל הגמל ויתר בעלי החיים הצמחוניים, שאינם מעלי גרה. כדי שהם יוכלו לעכל את המזון, הם זקוקים לכמות עצומה של יצורים חד-תאיים, שיעזרו להם לעכל את המזון. מהם הם מקבלים את חלבוניהם ומהם הם מייצרים את חלבון החלב. באשר לטורפים הרי ברור, שכל חלבוניהם וחלבון החלב שלהם מקורם בחלבונים של יצורים, נבלות וטרפות שאכלו. זו, כנראה, הסיבה האמיתית לאיסור אכילת בשר מבהמות וחיות טמאות, למרות שהן עצמם צמחוניות מובהקות, משום שחלבון בשרן, שומנן והחלב שלהן, נוצר מגופם של יצורים זעירים רבים, הנמנים על שרצים האסורים באכילה.

מן הראוי לשים לב לשימוש במושגים "שקץ" ו"טמא" ^[15] המופיעים בתורה לגבי יצורים האסורים באכילה. לגבי בהמות טמאות נאמר רק: "טמאים הם לכם" (ויקרא י"א,ח). גם לגבי גמל, חזיר ושפן נאמר " טמא הוא לכם". לאמיתו של דבר, אף בעל חיים אינו טמא ואינו נטמא בעודו חי, רק לאחר מותו הוא נהיה נבלה טמאה. מאחר ואסור לאכול אבר מן החי, ממילא כשירצה לאכול ממנו, הוא יהיה כבר נבלה טמאה. כמו כן בהמה טהורה כשמתה גם היא נטמאת. השוני בין היצורים הטמאים והטהורים הוא בזה, שאצל הטהורים מועילה השחיטה, שלא תתנבל. ואילו אצל הטמאים אין השחיטה מועילה. לעומת זאת הן אצל הדגים והן אצל העופות נאמר שהם שקץ. "וכל אשר אין לו סנפיר וקשקשת בימים... שקץ הם לכם. ושקץ יהיו לכם, מבשרם לא תאכלו ואת נבלתם תשקצו. כל אשר אין לו סנפיר וקשקשת במים, שקץ הוא לכם. ואת אלה תשקצו מן העוף לא יאכלו שקץ הם..." (שם יא, י-יג). הבהמות הטמאות נאסרו באכילה משום שהן בונות את גופן מיצורים חד-תאיים, שהם שרצים. עובדה היא, שהדגים הטמאים נזונים גם מדגים טהורים, ולמעשה אינם "בונים" את גופם מדברים אסורים. כמו כן חלק מהעופות הטמאים ניזונים גם מעולם הצומח, הם למעשה אינם "בונים את גופם מדברים אסורים, אלא כמו עופות טהורים הניזונים מזה ומזה. אפשר היה להעלות על הדעת, שאין סיבה לאיסורם, לכן הדגישה התורה, שהם בעצמם "שקץ" המשקצים ומטמטמים את האוכל אותם.

התורה נתנה טעם רק לאיסור שרצים

לאור האמור מתברר, שהתורה לא היתה צריכה להסביר את סיבות איסור בהמות טמאות, לאחר שנימקה את איסור אכילת שרצים. משום שכל הבהמות הטמאות בונות את חלבוניהן משרצים. הסיבה לאיסור שרצים נאמר: "אל תשקצו את נפשותיכם בכל השרץ השורץ, ולא תטמאו בהם ונטמתם בם" (ויקרא י"א,מג). על זה אמרו חכמי ישראל: "אל תקרא ונטמאתם אלא ונטמתם" כלומר לא מלשון טומאה, כי אז מן הראוי היה לכתוב "ונטמאתם" באל"ף כמו השורש "טמא", אלא מלשון טימטום (יומא ל"ט,ב). לכאורה קשה להבין כיצד גורם חומר שירצי לטימטום הלב?

ברם, אנו יודעים היטב על השפעה של תנאים חיצוניים פיזיולוגיים על תכונות הנפש ואף על צורות דיבור. אינו דומה מזגו של אסקימוסי למיזגו של בדואי. אפילו מזגו של אנגלי אינו דומה למזגו של מזרח אירופי. הגרמנית של צפון גרמניה שונה משל דרום גרמניה, למרות שמדובר בעם אחד ובשפה אחת. אפילו בארצנו הקטנטונת, בזמן שהעם היהודי ישב בה שנים רבות, היתה שונה העברית של יושבי הדרום מאלה שגרו בצפון (ראה שופטים י"ב,ו, שהצפוניים לא יכלו לבטא "שׁבולת" אלא אומרו "שׂיבולת" כמו סיבולת).

לא מדובר דוקא בהשפעה אינטלקטואלית, כי אנו הרי עדים שישנם גאונים גם בין אוכלי שרצים, אם כי גם בשטח זה אנו מרגישים השפעה זו. אפילו בתקופות האפלות ביותר בהיסטוריה שלנו, נחשב העם היהודי לעלית שבחברה מבחינה אינטלקטואלית. בספרד ובפורטוגל עד הגירוש, הן תחת השלטון הנוצרי והן תחת השלטון המוסלמי, תפסו יהודים את המשרות הרמות ביותר. השליטים לא בחרו אותם לתפקידים רמים בשל יחוסם. הנצרות קבעה, שיהודי צריך להיות תמיד מושפל ומדוכא. הם נבחרו בשל כושרם ויכולתם, כאשר לא מצאו כמותם בין בני דתם. אפילו בגרמניה לאחר מלחמת העולם הראשונה כיהן ואלטר ראתנאוי (1867 - 1922) כשר החוץ, שתרם רבות לשיקומה של גרמניה לאחר תבוסתה. קורט אייזנר (1867 - 1919) כיהן כראש ממשלת באוואריה. שניהם שילמו בחייהם ונרצחו בשל היותם יהודים. בנימין ד'ישראל (1804 - 1881) למרות מוצאו היהודי התבקש לשמש כראש ממשלת בריטניה כדי לכוון את דרכה של האימפריה הבריטית האדירה. ליאון בלום (1871 - 1950) נבחר כראש ממשלת צרפת לאחר מלחמת העולם השניה. לואיגי לוצאט י (1841 1927) כיהן כמה פעמים כראש ממשלת איטליה. אפשר למנות עשרות עשרות כאלה. כך היה בארצות רבות אחרות. יהודים מקבלי פרסי נובל מעידים כמאה עדים על הגניוס היהודי ^[16]. גם בימינו אנו, תופסים יהודים מקום מכובד ביותר, מעל ומעבר למספרם היחסי בהתפתחות תוכנות מיוחדות למחשבים. בכתב העת הבריטי הנודע ECONONIST (1999) נמסרה סקירה רחבה על התפחות המדע במאה שלנו והציפיות להתפחות המדע בשטח ההיי טק ברמה הגבוה ביותר למאה ה21-. כתב העת ציין, כי שתי מדינת בעולם, שהן צועדות בראש במדע המתקדם הזה והן: קליפורניה וישראל.

ההשפעה, שאנו מתכוונים באכילת מאכלים אסורים מתייחסת בעיקר לחשיבה והרגישות. יהודים רגישים לעוולות יותר מכל בני אומה אחרת ותורמים לצדקה יחסית יותר מכל בני עם אחר. פרופ' אלברט סייבין, ממציא החיסון נגד שיתוק ילדים, שלא היה לו מושג ביהדות, משום שקיבל חינוך חילוני מובהק ובבית הוריו לא הקפידו על שום מסורת יהודית (רק סבו היה מסורתי), הצהיר, כי בלמדו באוניברסיטה הכיר מיהו יהודי "על פי מידת היחלצותם למלחמה למען מטרה צודקת כלשהי".

"ג' סימנים יש באומה זו: רחמנים, ביישנים וגומלי חסדים" (יבמות ע"ט,א). "כל מי שאינו מרחם על הבריות בידוע שאינו מזרעו של אברהם אבינו" (ביצה ל"ב,ב). "כל מי שהוא אכזר על הבריות אינו מזרעו של אברהם יצחק ויעקב" (פסיקתא זוטא ויחי נ,יז). אין מקום לטענה, הרי הרבה יהודים מבעלי פרסי נובל וגם מאלה המצטיינים ברגישות רבה לעוולות, אינם נזהרים מאכילת מאכלים אסורים. עלינו לדעת, שאבות אבותיהם, במשך מאות דורות, מזה כ3300- שנה לא בא אוכל פיגול לפיהם. השפעה גנטית זו לא במהרה נעלמת.

ב20- באפריל (יום הולדתו של הצורר היטלר ימ"ש) 1999 נכנסו שני תלמידים לביה"ס בליטלטון (דנוור שבארה"ב) וירו בעשרות תלמידים שרבים נהרגו ורבים נפצעו קשה, ללא כל סיבה ואחר כך התאבדו. הם בחרו את יום הולדתו של הצורר למבצעם. עיתונאי ישראלי שביקר שם לאחר הטבח סיפר בין היתר, כי פגש שם את פרופ' יגאל קם (משתיל הכבד הישראלי המפורסם, שמזה שנים רבות גר שם) והלה סיפר לו, שיש לו שם שני חברים. אחד יהודי והשני לא. לשניהם בנים שמלאו להם כעת 13 שנה. הראשון ערך לבנו חגיגת בר מצוה והשני קנה אקדח מתנה לבנו כדי ללמדו לירות (מעריב, 30.4.99). פרופ' קם אינו הולך לבית הכנסת ורחוק מיהדות, יש להניח שגם חבירו היהודי נוהג כך. חבירו השני הלא-יהודי הוא נוצרי, וכמעט כל הנוצרים שם מבקרים בימי ראשון בכנסיה, אך לגיל ההתבגרות של בנו רכש לו אקדח. אגב, אמו של אחד הרוצחים היא ממוצא יהודי, אך חינכה את בנה כנוצרי ולאחר התאבדותו נקבר בבית קברות נוצרי.

העצמות של הטמאים - כשרות

הרעיון שהעלינו מסביר גם את כשרות עצמות של הבהמות והחיות הטמאות, לרבות של הטורפים.

"העור והרוטב והקיפה והאלל והעצמות והגידין והקרניים והטלפיים מצטרפים לטמא טומאת אוכלין אבל לא טומאת נבילות" (משנה קי"ז,ב).

במשפט קצר זה, גלום כל ההסבר על השוני בין טומאת נבלות לאיסור נבלות או טריפות. טומאה מתייחסת בין היתר לכל מאכל. אין כל שוני בין תפוח טמא לבין חתיכת בשר טמא, ואילו המושג איסור נבלה או טריפה מתייחס ל"בשר" בלבד. העצמות וכו' מטמאים טומאת אוכלים, משום שהם "אוכל", אך לא טומאת נבלות, משום שהם לא בשר (רש"י שם). בנוגע לטומאה, גם אוכל מן הצומח מקבל טומאה ואין למושג זה כל קשר עם כשרות. הנבלה טמאה בגלל איסורה. גם בהמה טהורה אם מתה או לא נשחטה כהלכה, נוסף לאיסור אכילה, היא גם טמאה. מדובר בטומאה עצמית, לא כן בטומאת אוכלין. כאן מדובר שהאוכל נטמא מדבר טמא אחר. העצם יכולה להיטמא כמו תפוח עץ וכדומה, אך אין בה טומאת נבלה, כי היא אינה נכללת באיסור נבלה ולא בטומאתה וגם לא באיסור של בהמה טמאה. הסיבה לשוני זה הוא השוני במבנה הביולוגי.

העצמות, הקרניים והטלפיים נבנות בעיקר מסידן ולא מחלבונים. הבשר (ללא המים שבתוכו) מורכב מכ 99%- חלבונים. 20% פרוטאינים וכ 10%- שומן של הבשר, הם למעשה חלבונים בצורות שונות והם מהווים כ 99%- ממהות הבשר, כי היתר כ 70%- ממשקל הבשר הם מים. רק אחוז 1 מהחומר הבשרי (ללא המים) הם מלחים שונים. לא כן הוא המצב בעצמות ויתר הדברים שהמשנה מונה. העצם בנויה בעיקר מפחמת הסידן וזרחן הסידן, מלחים ומים שהגוף מקבל מן הצומח. אין, איפוא להתפלא מדוע התורה לא אסרה את העצמות של היצורים הטמאים (ראה בפרק "הבשר בהלכה", שם הסברתי שהתורה אסרה חמרים שונים, שכשלעצמם הם כשרים, אך בהרכב מסויים נאסרו באכילה. ראה שם והדברים יובנו טוב יותר).

השפן והארנבת

הארנבת והשפן מוצגות בתורה כמעלות גרה, דבר שכל הזואולוגים מכחישים, ביניהם גם יהודים שומרי תורה. איש מהם אינו חולק, שהארנבת מניעה את לסתותיה, גם כשאינה אוכלת, בדומה לכל מעלה גרה. דבר שכל אחד יכול לראות אצל הארנבונים ^[17] המבוייתים, שמחזיקים כחיות מחמד. הזואולוגים גם יודעים שמבנה הגולגולות של הארנבת והשפן בנויות כשל גולגלות של מעלות גרה, ולא כשל בהמות וחיות שאינן מעלות גרה. שאלתי כמה מהזואולוגים, מה הסיבה לכך? תשובתם היתה, שהארנבת מחקה את תנועותיהם של מעלי גרה. אך מדוע היא עושה זאת? הרי הארנבת אינה נמצאת בסביבת הפרות שתלמד מהן? הכלב מאז שבוֹיית מלווה את האדם בכלל ואת האיכר בשדהו וברפתו בפרט, הוא נמצא בסביבת מעלי גרה, ושומר עליהם, מדוע אין הוא מנסה לחקות אותם? דוקא הארנבת שאינה נמצאת בסביבת מעלי גרה, למדה חיקוי זה? טרם ראינו אצל בעלי חיים שיבצעו פעולות למען חיקוי בלבד, אם אין להם איזה תועלת. הארנבות והשפנים גם לא ביקרו בבתי ספר למשחק, שילמדו לשחק תפקידים שונים.

פרופ' ישראל אהרוני ((1946 - 1882, מחלוצי מחקר החי בישראל ומחלוצי העוסקים בחי שבספרי חז"ל, פנה בזמנו אל פרופ' דלמן הנודע בשאלה: "איך תסביר את העובדה המפליאה, שבתורה נחשבו הארנבת והשפן למעלי גרה?". פרופ' דלמן השיבו: הגולגולות של הארנבת והשפן בנויות בצורה כזו, שהלסת התחתונה עשויה לנוע לצדדים בניגוד למבנה בית הפרק אצל החתול, הכלב ודומיהם, שהלסת התחתונה שלהם נעה אל מול העליונה. נוסף לכך -

"כיוון הכפלים שבפני כותרת הטוחנות הוא לרחבן, כמו בכבש ובעז. משמע שהארנבת והשפן לועסים את מזונם כמעלי גרה; כלומר באכלם יניעו אף הם את לסתם התחתונה מימין לשמאל" (י. אהרוני: "זכרונות זואולוג עברי", ספר שני, תש"ו, עמ' 207-206).

פרופ' דלמן לא השיב על שתי שאלות עיקריות מתבקשות: א) מדוע נוצר מבנה הלסת של השפן והארנבת בדומה למעלי גרה? ב) מדוע הם ממשיכים להניע את לסתותיהם כמעלי גרה, גם כשאינם אוכלים? מדוע הכלב, החתול ויתר בעלי החיים לא מניעים לסתותיהם אל מול העליונה, גם כשאינם "אוכלים". אהרוני ואחרים רואים זאת כעובדה, שהארנבת והשפן אינם מעלי גרה. אהרוני גם מסביר מדוע הם אינם מעלי גרה. מאחר ולהם רק קיבה אחת, לכן אין הם יכולים להיות מעלי גרה (אהרוני: "תורת החי", ת"א, תרפ"ג, עמ' 67). תיאור זה שהארנבת אינה מעלת גרה עובר כחוט השני בכל הספרות המקצועית המזכירה בעלי חיים אלה. יהושע שטיינברג כותב:

" ארנבת Lepus באנגלית hare ובגרמנית Hase (כולל הזכר והנקבה) חית ציד טמאה (ויקרא י"א,ו; דברים י"ד,ז). בשל מזונה [עשב] ותנועות לסתותיה לצדדים, כמו אצל מעלי הגרה, נחשבה למעלת גרה" ("מלון התנ"ך" בערכו. ב"משפט האורים" שלו הנוסח קצת שונה).

"בטעות חשבו היהודים הקדמונים את הארנבת למעלת גרה, והם הוטעו ללא ספק... ע"י ההרגל לחיות אלה להניע את לסתותיהן" ("מילון התנכ"י" לשמיר, עמ' 1002).

"קיבתה של הארנבת אינה עשויה חלקים חלקים כקיבתם של מעלי הגרה, ונראה שהתורה מנתה אותה עם מעלי הגרה על פי הסימן החיצוני בלבד" (אלקנה ביליק, בערך "ארנבת" ב"אנציקלופדיה המקראית", כ"א, עמ' 597).

גם ר' דוד צבי הופמן בפירושו לספר ויקרא סבר כך, שהתורה ביקשה למנוע מאנשים העלולים לטעות, שחיה זו כשרה בשל היותה נראית מעלת גרה. ר' יחיאל יעקב ויינברג אימץ את דבריו (שו"ת "שרידי אש", ח"ב, סי' ס"ד).

ר' שמשון רפאל הירש ((1888 - 1808: "בשניהם (השפן והארנבת) נאמר עוד שהם מעלי גרה. רגילים לזהות את השפן ואת הארנבת האמורים בתורה עם החיות הקרויות כך היום. אך זיהוי זה לא ייתכן, אלא א"כ שני אלה מעלי גרה; וקשה להניח שכן הוא" (בפירושו לויקרא י"א, ה-ו). אלמוני המסתתר מאחורי מס. תיבת דואר בירושלים, מפיץ (תחילת שנת תשנ"ט) קונטרסים באזורי מגורי חרדים, בהם הוא לועג בין היתר על הארנבת המוגדרת בתורה כמעלת גרה, וגם על דברי הרב יחיאל יעקב וויינברג ועל דברי רשר"ה בנוגע לזיהוי הארנבת. הוא לא ידע, שהרב וויינברג לא המציא הנחה זו, רבים סברו כמוהו. גם אם הנחתו של רשר"ה אינה נכונה, אין מקום ללעוג עליה. היו רבים שסברו כך. באשר לעצם העלאת גרה שלה, נוכיח להלן, שאכן היא מעלת גרה.

מ.ד. קאסוטו ((1951 - 1883 אימץ את דברי רשר"ה ובפירושו לתורה כותב:

"השפן, הארנבת / המוזכרים כאן אינם בעלי החיים הטמאים הנקראים כיום בשמות אלו, שהרי אינם מעלי גרה; ויש סוברים כי בעלי חיים אלו נכללו כאן בין מעלי הגרה, כי בימי קדם נחשבו כמעלי גרה בגלל תנועות פיהם הדומות לתנועות של מעלי הגרה, והתורה לא באה ללמדנו פרק במדעי הטבע אלא לתת סימנים חיצוניים שעל פיהם אפשר יהיה להבחין בין הבהמות הטהורות ובין הטמאות".

אגב, הם לא היחידים, שסברו שהארנבת המוזכרת בתורה אינה זהה עם החיה הקטנה שאנו קוראים לה ארנבת. Barth ועוד התלבטו בזיהוי הארנבת (ראה מלון "בן יהודה" בערך ארנבת בהערה 3). אולם, איש לא השיב מיהי החיה המסתורית, שהתורה מכנה ארנבת? החיות מימי קדם ידועות לנו היטב. איש גם לא השיב תשובה הגיונית, מדוע הארנבת פועלת לריק כמעלת גרה?

הארנבת מעלת גרה

אין כמעט ספק, שהתורה אכן התכוונה לאותה חיה שאנו קוראים לה ארנבת. אולם, בניגוד לדעתם של הזואולוגים, הארנבת נחשבת בצדק כמעלת גרה. הזואולוגים לא בדקו ביסודיות, אם הארנבת מעלת גרה או לא, הם קבעו זאת, כאמור, משום שאין לארנבת אלא קיבה אחת ולא כמו מעלות גרה. אולם, התורה לא התנתה את כשרות הבהמות והחיות במספר הקיבות שלהן, אלא אם הן מעלות גרה, ואין חשיבות באיזו צורה הן עושות זאת. הארנבת עושה זאת בדרכה המיוחדת לה. חיה זו טמאה חרף היותה מעלת גרה, בשל אותה סיבה שיתר בהמות וחיות צמחוניות, שאינן מעלות גרה, נאסרו באכילה. הארנבת בונה את חלבונותיה ממיליארדי מיקרואורגאניזמים, שהיא מעכלת יחד עם מזונה, כמו הבהמות והחיות הטמאות.

אצטט מספר שורות מ"הפסיכולוגיה של בעלי חיים" לפרופ' לפיזיולוגיה במחלקה לזואולוגיה באוניברסיטת דיוק בקופנהגן Knut Schmidt-Nielsen שפורסם מטעם: FOUNDATIONS OF MODERN BIolOGY SERIES בארה"ב, המצביעות בעליל על כך, שהארנבת היא אכן מעלת גרה.

פרופ' קנוט שמיד-נלסון מסביר בספרו "הפיסיולוגיה של בעלי החיים" את השוני בעיכול בין היונקים שהם מעלי גרה לבין היונקים שאינם מעלי גרה. בין היתר הוא מסביר כיצד מצליח הסוס לעכל את מזונו, למרות שאינו מעלה גרה? הוא מסביר, שהסוס מצליח בזה בעזרת המעי העיוור, שאצל הסוס הוא גדול יחסית, בו מרוכזים היצורים המיקרוסקופיים והחיידקים העוזרים לסוס לעכל את התאית. אולם הוא לא מצליח בזה כמו מעלי הגרה. לכן אצל הסוס נמצא בגלליו, הרבה תאית לא מפורקת. לפעמים ניתן לראות אפילו שרידי קש לא מעוכלים. על הארנבות הוא כותב:

"הארנבות, שגם הם בעלי מעי עיוור גדול שנעשית בו התססת תאית, פתרו בעיה זו בדרך בלתי רגילה. שני סוגי פרש נוצרים אצלם; הגללים הקטנים, המוצקים והכהים, המוכרים יפה, וסוג של גללים רכים, גדולים ובהירים יותר, שאין הארנבון משיר אותם לאדמה, אלא אוכלם הישר מפי הטבעת. הגללים מסוג אחרון זה נוצרים במעי העיוור, ובליעתם שנית מאפשרת עיכול וניצול מלאים" (בתירגום עברי, בהוצאת "יחדיו", עמ' 20).

זהו תהליך של העלאת גרה בדרך מיוחדת לארנבים. הארנבים גם אוכלים פחות תאית ממעלי הגרה המובהקים. הם אוכלים בעיקר ירק צעיר וטרי, שאחוז התאית קטן בהרבה מהמזון של מעלי הגרה.

זאת ועוד, המסתכל על הציור של מבנה מערכת העיכול של הארנבת, מתפלא לראות את גודל המעי העיוור יחסית לגופה (ראה ציור) מאשר כל מעי עיוור אצל בעלי חיים אחרים. לפי המבנה ותנוחת המעי העיוור, יש מקום לאפשרות החזרת חלק מהמזון הלא מעוכל דרך הקיבה לוושט ולפיה ללעיסה נוספת ^[18]. נוסף לגודל המעי העיוור שלה, הוא ממוקם במקום אחר מאשר אצל יונקים אחרים. המעי העיוור, כבליטה קטנטונת ממוקם בדרך כלל בקצה הסופי של המעיים. גם אצל הסוס, שיש לו מעי עוור גדול מאוד יחסית, העוזר לו בהתססת המזון, הוא ממוקם בסוף המעיים. לא כן הוא המצב אצל הארנבת. אצלה ממוקם המעי העיוור בתחילת המעיים והקשר שלו עם הקיבה ודרכה אל הוושט הוא ישיר. בקלות יחסית בהתכווצות קלה, מסוגל המעי העיוור להחזיר מזון דרך הקיבה לוושט ולפיה. המעי העיוור גם עשוי בצורה ספיראלית (ראה בציור), שבפיתול קל או התכווצות כלשהי, הוא מסוגל להחזיר את תחולתו דרך הקיבה והושט אל הפה, כמו שעושה הקיבה המיוחדת אצל מעלות הגרה.

הארנבת - מינה

לכל יצור מזל משלו. ישנם בעלי חיים ששם הזכר שונה משם הנקבה, כמו פרה - שור; חמור - אתון; גמל - נאקה; אריה - לביאה. אולם ישנם כאלה שעיקר השם בא בלשון זכר כמו: אווז; נמר; כלב; זאב; שפן ועוד. אולם ישנם בעלי חיים שמשום מה השם העיקרי הוא בלשון נקבה כמו: יונה ארנבת בת יענה ועוד. לא ידוע לי, אם מישהו העלה על דעתו, שכל היונים או היענים הם נקבות ואין במין זה זכרים, אולם לגבי הארנבת הושמעו דעות מוזרות כאלה, בשל השם הנקבי שלה.

בעל "לקח טוב" (פרשת שמיני) סבור שיצור זה הוא אנדרוגנוס, מעין קצת זכר וקצת נקבה. הוא לא הסתפק בכך, אלא אומר, שלארנבות יש דם וסת כמו לאשה. ר' אברהם אבן עזרא מביא שתי דעות: א) אין ארנב זכר. איש לא שאל כיצד מתרבה מין זה ללא זכר? ב) החיה זו משנה את מינה מזכר לנקבה ומנקבה לזכר (לויקרא י"א,ו). ר' יעקב מעקלנבורג ב"הכתב והקבלה" מביא בשם ר' נפתלי ויזל בשם "חכמי הטבע", שהארנבת כופה על הארנב להזדווג. אינני יודע מי הם "חכמי הטבע" שאמרו זאת ועל סמך מה אמרו מה שאמרו וגם לא הוסבר כיצד יכולה הארנבת לכוף את הארנב להזדווג.

הוא מוסיף שם גם תוספת בשמו: "וכמעט אין זכרות ניכרת בו". המקור לזה הוא ב"מושב זקנים" על התורה. זה הדבר היחיד שהוא נכון. אבר מינו של הארנב מוסתר שקשה לראותו. אולם לא ייתכן שמסיבה זו בלבד, קראו למין זה בשם נקבה. המעניין הוא שדוקא אצל הארנבת הנקבה, הדגדגן גדול ובולט. ונראה למעין אבר זכרי, ולפי זה אפשר היה דוקא להעלות על הדעת, שאין נקבה במין זה, כי גם אצל הנקבה עלולים לטעות ולחשוב שזה אבר זכרי. רק אצל אווזים קשה ביותר להבחין בין הזכר לנקבה, האווזים גם לא מזדווגים בנוכחות אדם, כך שקשה לדעת מי הוא הזכר ומי היא הנקבה. בכל זאת השם הוא זכרי. אולם אם אנו לא יודעים את סיבת מתן שם זה או אחר לכל יצור או דבר, אין זה מצדיק להעלות רעיונות טבעיים דמיונייים על סמך שם היצור, כאשר במציאות הטבע שונה. יש ארנבים זכרים ונקבות, כי בלי זה לא יכלו להתרבות. הארנבת אינה אנדרוגנוס, היא גם אינה נהפכת לזכר ושוב לנקבה (קיים בטבע דבר כזה במינים נדירים). אמנם בהכנה להזדווגות קורה והארנבת קופצת על הארנב, אך אין זה מצדיק לומר, שהיא כופה על הזכר את "התשמיש". זהו חלק "ממשחק ההזדווגות" הקיים אצל בעלי חיים וציפורים בצורות שונות ומשונות.

השפן

אם על הארנבת והארנבונים, שמאות מיליונים מהם מצויים בכל כדור הארץ (אוסטרליה בלבד מייצאה לחו"ל כ- 70 מיליון עורות ארנבונים בקיץ אחד (ראה "אנציק. בריטניקה" בערך RABBIT ובעברית בערך "ארנבת "), ובסביבת מגורי אנוש, לא נערכו מחקרים בנוגע להעלאת גרה שלהם, עאכו"כ שלא נערכו מחקרים בנושא זה בנוגע לשפנים, שעצם שמם מצביע שהם "שפונים" ומסתתרים, וביחס לארנבות הם נדירים. ד"ר אהרן מלצר ומיכה לבנה מספרים:

"מעניינת ידיעה שמוסר חוקר אחד, כי שפנים בשבי הניזונים מעשב יבש, מעלים גרה כחצי שעה ביום. הן גם בתנ"ך מתייחסים אל השפן כאל מעלה גרה. אולם חוקרים אחרים מטילים ספק באמיתותה של תצפית זו" ("שפן הסלעים", עמ' 60).

חבל שלא ציין מיהו החוקר. כאמור, מבנה הראש של השפן דומה לעז וכבש, שהם מעלי גרה ולא לכלב או לחתול. גם גללי השפן דומים לחלוטין לגללי עזים וכבשים. דבר זה כשלעצמו מצביע על עיכול זהה. למעי הגס של השפן שני כיסים מעין שני מעיות עוור. האם כל זה נוצר במקרה ללא כל סיבה?

אכילת בשר

עצם אכילת בשר אינה פשוטה. כ1600- שנה נאסר על האדם לאכול בשר (ראה בראשית א, כט-ל; שם ג, יח). רק לנח ולצאצאיו הותר לאכול בשר (ראה שם ט, ב-ג; סנהדרין נ"ט.ב; ראה בנספח). כנראה שעד אז לא נזקק אדם לחלבונים מן החי. הקב"ה ברא את יצוריו וגם את מזונותיהם. אפשר לראות זאת בפירות העץ. כדי שעץ פרי ימשיך את קיום מינו, די היה לו אם יצמיח גרעינים, מהם יתפתחו עצים חדשים. הפרי עצמו, כלומר בשר הפרי אינו נחוץ לצמיחת עץ חדש, לכך די בגרעינו. בטבע יש הכל בשפע, אך אין בו דבר מיותר. לבשר הפירות אין כל יעוד אחר מאשר אכילתו. אם לא ייאכל, הוא ירקב. כאן רואים בעליל, שעיקרו של הפרי נוצר למטרה אחרת, כלומר למישהו אחר, שיהיה לו מה לאכול.

הירק שבעלי חיים צמחוניים אוכלים צומח טוב יותר אם מקצצים אותו. כל מי שיש לו דשא בגינה יודע זאת. הבהמות הרועות באחו אינן גורמות נזק לצמיחה, אלא משבחות אותה. אצל בעלי חיים אין אף אבר או חלק שאינו נחוץ והכרחי לבעל חיים עצמו. אין בהם דבר מיותר שנועד לזולת. לכן בתחילת בריאת העולם לא היו טורפים ואף לאדם נאסר לאכול בשר. כשהעולם יבוא על תיקונו, שוב לא יהיו טורפים, כי אז "וְגָר זְאֵב עִם-כֶּבֶשׁ וְנָמֵר עִם-גְּדִי יִרְבָּץ וְעֵגֶל וּכְפִיר וּמְרִיא יַחְדָּו וְנַעַר קָטן נהֵג בָּם" (ישעיה י"א,ו); "וּפָרָה וָדב תִּרְעֶינָה יַחְדָּו יִרְבְּצוּ יַלְדֵיהֶן וְאַרְיֵה כַּבָּקָר יאכַל-תֶּבֶן" (שם ז; שם סח,כח). ייתכן שכשהעולם יבוא על תיקונו ולא יהיו עוד טורפים, גם לאדם ייאסר לאכול בשר.

עלינו לשים לב, כשהתורה התירה לנו לראשונה לאכול בשר היא ציותה: "איש איש מבית ישראל אשר ישחט... מחוץ למחנה. ואל פתח אהל מועד לא הביאו... ונכרת האיש ההוא מקרב עמו. למען אשר יביאו בני ישראל את זבחיהם אשר הם זובחים על פני השדה אל פתח אהל מועד..." (ויקרא י"ז,ד-ה). כלומר, רק בהקרבת קרבן שלמים הותר לבעלים לאכול חלקים ממנו. הקב"ה ידע, שלאחר שהעם יכנס ארצה והציבור לא יהיה עוד מרוכז במחנה אחד, אלא מפוזר בכל שטח הארץ, זה בלתי אפשרי, שכל מי שיזקק או ירצה לאכול בשר, יהיה עליו לטרוח לעלות לירושלים, לכן התירה התורה לאכול "בשר תאווה" ככתוב: "כי ירחיב ה' את גבֻלך כאשר דבר לך ואמרת אֹכלה בשר כי תאוה נפשך לאכול בשר, בכל אות נפשך תאכל בשר... וזבחת מבקרך..." (דברים, י"ב,כ-כא). מעניינת הדגשת התורה בהתירה "בשר תאווה" היא נעזרה בפועל "וזבחת" ולא בפועל "ושחטת". כאשר היא אומרת שלא לשחוט מחוץ למחנה, לא נאמר שלא לזבוח שם. גם ב"אותו ואת בנו" נאמר "לא תשחטו ביום אחד" (ויקרא כ"ב,כח) ולא נאמר "לא תזבחו". התורה רמזה, שגם באכילת "בשר תאווה" עליך להרגיש שאתה מקריב קרבן, כי לא פשוט לשחוט יצור חי כדי לאכלו. הפועל "זבח" קשור עם קרבן, השימוש בפועל זה בא להצביע, שגם בשחיטת חולין יש לעשות זאת בקדושה ובטהרה ^[19].

חלב וביצים

גם שני מוצרים אלה מן החי, מצביעים על הרעיון שהעלתי. רק הבהמות הטהורות ובעיקר הפרות מיצרות חלב, מעל ומעבר לנחוץ להניק את העגל. אמנם נכון, שאנו בתחבולות שונות הגברנו אצל הפרות את יצירת החלב, אולם עובדה היא, שהאנושות לא הצליחה בכך באף בהמה טמאה. רק את הגמלים חולבים הבדואים תקופה קצרה בשנה וכמות החלב מעטה היא.

רק העופות הטהורים ובעיקר התרנגולות מטילות ביצים, שאינן ראויות להדגרה ושלא לצורך עצמם. תרנגולת שמעולם לא ראתה תרנגול מטילה ביצים. חכמי התלמוד כינו תופעה זו "ספנא דערעא". בביצים אלה אין כל תועלת להמשכת קיום המין. גם אווזים וברווזים מטילים ביצים כאלה, אם כי לא בכמויות כמו התרנגולות. המעניין הוא, שאין ביצים אלה טובות מאוד לאכילה, כמו אצל התרנגולות, ומשתמשים בהן רק לבישול. זו כנראה, הסיבה, שהקב"ה החדיר בטבע, של סוגי עופות אלה כושר להטלת ביצים בהתאם לצריכת האדם. כמו החלב גם הביצים מיוצרות לתועלת האדם ולא לצורך עצמם.

כאמור, רק לנח וליוצאי חלציו הותר לאכול בשר. נח הוא אשר הציל את בעלי החיים מלהישמד במבול. אלמלא הוא לא היה נשאר יצור יבשתי חי בעולם. מן הבהמות הטהורות הוא הציל יותר מאשר היה נחוץ להמשך קיום המין. למטרת קיום המין די היה להציל זוג אחד מכל מין ומין. אולם הוא צוּוה להכניס לתיבה שבעה זוגות מכל מין של הבהמות הטהורות. בורא העולם תיכנן את הצלתן כדי שנח יוכל לנצל חלק מן הבהמות והחיות הטהורות למטרתו ^[20]. אפשר לראות את זה בטבע, שהבהמות והחיות הטהורות נוצרו גם לאכילה. כל יונק וגם לא יונק, שמעולם לא ראה זאב או חיה טורפת אחרת, אם ירגיש בחיה כזו, הוא משתולל, בורח ומנסה להציל את עצמו. כך נוהגת פרה, כבש או סוס. אולם פרה הולכת לבית מטבחיים ללא כל מורא ופחד. בבתי מטבחיים נשחטו בהמות, אלפי מונים מאשר נטרפו ע"י זאבים. אבל באינסטינקט הן נבהלות רק מחיה טורפת ולא מבית מטבחיים. פרה עומדת בבית מטבחיים באדישות, גם כאשר על ידה שוחטים פרה והיא רואה אותה שחוטה ומפרפרת. לא כן נוהג הסוס או בהמה טמאה אחרת. בביקורי בבתי מטבחיים נוכחתי לראות, שכאשר ניסו להכניס סוס, הוא השתולל ולא נכנס, היה צורך להכניסו אחורנית בכוח. זה מצביע, שהקב"ה טבע בבהמות ובחיות הטהורות, שלא יבהלו ולא יסבלו בכל הנוגע לשחיטה, ולא ינסו למנוע זאת, כפי שהן מנסות למנוע מחיות לטרוף אותן. הן סובלות רק מהשחיטה עצמה וגם זאת במינימום של צער.

סכין לשחיטה חייב להיות חד וחלק. בחתך עצמו כמעט שלא מרגישים. אם מישהו נחתך בחלף (= סכין שחיטה) הוא לא מרגיש בזאת, אלא לאחר מכן. לאחר שהבהמה נשחטה בשני סימניה, יש להניח שהיא איבדה את ההכרה. יש לאדם גם עילה מסויימת באכילת בשר מן החי. רוב רובם של בעלי החיים, המיועדים לאכילה, לא היו נולדים, ללא עזרת האדם. בחיות ובעופות בר, הריבוי הטבעי הוא קטן מאוד. אדם הוא אשר עזר בפיתוח המשק החי. הוא מספק לו את מזונו, דואג להגנתו מפני קור וחום ופגעי טבע אחרים. שומר על בריאותו. רוב רובו של המשק החי, חי בזכות האדם.

עופות טהורים וטמאים

כלאים, בשר בחלב

ציור 1 מרזב-הוושט בפרה

1 בשעת הבליעה הראשונה

2 בשעת הבליעה השניה

ציור 2 קיבת מעלה-גרה (פרה)

1 מעבר המזון בבליעה הראשונה

להמסס ובשניה ישר לקיבה ג

א. המסס; ב. בית הכוסות; ג. קיבת העלעלים; ד. קיבת המיצים. המזון המותסס בקיבה א מועבר לקיבה ב. בהתכווצותה היא סוגרת את הפתח במרזב הוושט (1) ופותחת את פי-הוושת האחורי (2). בלחץ התכווצויות גם של קיבה א נדחפים גושי המזון דרך הוושט חזרה לפה. לאחר לעיסה שניה משנהפכה לדייסה היא אינה חוזרת לקיבה א אלא ישר במרזב מיוחד לקיבת העלעלים. לאחר טחינה נוספת עובר המזון לקיבה ד ומשם למעיים.

נספח - זמר