תגובה ל: אחריות לקיום מצוות של אחרים שנכתבה ב23:16:18 11.01.2005
בדיקת כוונת המועמדים
מתוך רצון לעמוד בדרישות הפוסקים, אנו נדרשים להגיע לרמת ודאות מסויימת בשאלת כוונת המתגיירים לנהל אורח חיים על אדני התורה והמצוות, או למצער, לצאת מן הודאות שמשפחה זו תנהל אורח חיים חפשי, כפי שהורגלו לחיות (ראה דברי הגר"ע יוסף בקובץ תושבע"פ משנת תשל"א, עמ' ל'). ישנם בידינו כמה מדדים המסייעים בבדיקה זו. אציין שנים מהם:
משפחה הממתינה לשובם של המתגיירים. רבים מבין העולים גרים במשפחות מורחבות ולא במשפחות גרעיניות, ד"א משפחה כוללת גם את ההורים ולעיתים קרובות גם את הדור הקודם. תמונה נפוצה ביותר היא דירת שלושה חדרים המאכלסת שלוש משפחות של שלשה דורות מאותה משפחה. אם אנו יודעים בודאות שהמועמדים הפונים אלינו נחושים בדעתם לחזור למשפחה המורחבת ואנו יודעים שמשמפחה זו אינה שומרת על שום סממן יהודי בביתה, יש יותר מחשש סביר שגם הזוג שלפנינו יחזור במהרה לחיות חיים נטולי תורה ומצוות.
דיור בעל אופי חילוני מובהק. לעיתים הפונים לאולפן כבר רכשו דירה בעיר מסויימת או באו מקיבוץ חילוני והם נחושים בדעתם לחזור לאחר הגיור לדירתם הקודמת. גם זה מעורר חשש גדול שהם לא יחזיקו באורח חיים דתי ויחזרו לחיות חיים נטולי דת.
יש מקום לומר שעצם הנכונות לגור בקהילה דתית במשך שנה, להפסיד תקופה משמעותית מהקליטה הכלכלית בארץ, יש בה משום אומדנה על כוונה לשם שמים. אך מנסיוננו אנו יודעים שלעיתים מהווה האולפן בקיבוץ אמתלה לשנה של רגיעה כלכלית ושל נוחות מקסימלית. מגמה זו ודאי אינה לשם שמים ועל כגון דא כבר אמר הב"ח על בטור, יו"ד סימן רס"ח:
דחוששין שמא בגלל ממון שיטול או בשביל שררה שיזכה בה או כיוצא משאר מעלות הוא בא ליכנס לדת יהודית וגר כזה רגיל לאחוז במעשיו הראשונים ולמדים ישראל מהם או סומכים עליהם באיסור והיתר וקשים לישראל.
מהאמור ניתן להסיק, שבדיקה ראשונית בשלב הקבלה לאולפן תהיה מקום המגורים העתידיים של המועמד ופתיחותו לשינויי מגורים וסביבה.
"כל ישראל ערבים" או הלעיטהו לרשע וימות"?
שיקול מרכזי המנחה אותנו לקבל משפחות מעורבות שכאלה הוא המחשבה על דור הילדים של משפחות אלו, הגדל בארץ כישראלים לכל דבר, בבא העת יתגייסו לצבא ויהוו חלק אורגני מהנוף האנושי של עם ישראל. להבדיל מתושבים אחרים החיים בארץ כאזרחים ולא כיהודים (דרוזים, שומרונים, קראים), אוכלוסיה זאת לא תגדיר את עצמה בגדרים עדתיים שונים וממילא התערבותם באוכלוסיה היהודית תהיה מלאה. במצב החילון השורר בארצנו, אך טבעי הדבר שרוב הבנים והבנות לאמהות גויות ימצאו את בן זוגם מהיהודים שבארץ.
במצב זה של הדברים עומדים אנו לפני שתי דרכים: האחת, כפי שעולה מן הפסיקה בהלכות גיור, לדחות את המבקשים להתגייר בכל מקרה של חשש סביר לאי רצינותם של הפונים ביחס לשמירת צורה ומצוות.
השניה, מתוך מניעים של של שמירת דור ההמשך בארץ, לקבל לגיור שלא על פי תנאיהם של ראשונים ואחרונים ובלבד שנצליח לצמצם במשהו את ההתבוללות במדינת ישראל. נראה לענ"ד, שבעקבות החשש הגדול של התעברות בני העולים הללו עם תושבי המדינה, איננו יכולים להפטיר ולור: "הלעיטהו לרשע וימות"... "הלעיטהו" נאמר בכל מקום שאנו רואים אדם פרטי עובר עבירה מרצונו, והפוסק נשאל האם יש מקום לדאוג להצלת יהודי מעבירה, בכל מקרה. מול כלל זה עומד כמובן היסוד של כל ישראל ערבים זה בזה... אמנם, מצאנו פוסקים בכל הזמנים שהשתמשו למעשה בכלל של "הלעיטהו", אך עיון בשותי"ם אלו מראה בבירור שהפעלת הכלל הזה נעשה רק ביחס לחוטאים שהביאו את עצמם לידי חטא...
מתוך עיון בשימוש הפוסקים בכלל של הלעיטהו נראה לענ"ד שאין להחיל כלל זה הנדון דידן. אם נסרב להכניס משפחות אלו לגיור, נגרום חלילה לבנים בדור הבא לחטוא ולא עליהם חל הכלל של "הלעיטהו". מתוך כך אנו חוזרים לראשית הדברים במציאות שנוצרה כיום במדינה, בעקבות חוק השבות, איננו יכולים להתייחס לשאלת הגיור רק מצד מצבם הרוחני של המבקשים להתגייר. אנו נדרשים לעשות את החשבון הכולל של המציאות הישראלית כפי שמתרחשת לעינינו ומתוך הסתכלות זו לדון בכח דהיתרא בשאלת קבלת נכריות אלו.
מתוך שיקול של אחריות לדורות ההמשך שלנו, נראה לענ"ד שמחובתנו לאחוז במידת ישראל שערבים זה בזה, לא רק ביחס לחיים עמנו אלא גם ביחס לבנינו ולבני בנינו...