הלואה בלי ערבים לעניים

יש לפעול תמיד בהשכל ובדעת ולוודא את פרטו של הלווה, כגון, האם הוא מוכר או שהוא מביא ערבים מוכרים. האם נראה שתהיה לו אפשרות פרעון וכדומה.

אראל: רציתי לבקש הבהרה: נניח שללווה אין ערבים, אך הוא מוכן למשכן חפץ כלשהו (שערכו גבוה מסכום ההלוואה) כביטחון, והעו"ד שלי אומר שהלוואה כזאת היא בטוחה יותר מהלוואה עם ערבים. מצד שני, מימוש המשכון בעת הצורך עלול לדרוש טרחה רבה מצדי (צריך לאחסן את המשכון, לטרוח במכירתו וכו'). האם במקרה כזה מותר לי לסרב לבקשת ההלוואה?

ר' זאב: מטרת אתר "ערכים" היא לענות לשאלות השקפה ולסייע לבאים בשעריה של היהדות. כאשר שואלים אותנו שאלות הקשורות לתחום הנקרא שאלות-רב, אנו משתדלים להפנות לרבנים.

בדיני ממונות ובהלכות בין אדם לחברו אנו מפנים לרב צבי שפיץ בטל: 02-5867901 הוא עונה לשאלות בין 8-8:30 בבוקר. ביום שישי עד 9 ניתן לשאול אותו כל שאלה בתחום זה, והוא בעל סמכות רחבה ונסיון בן שנים רבות.  

תשובת הרב דוד לחיאני משו"ת מוריה :

[ג חשון ס"ה]: כדי שאדם יוכל לעשות גמ"ח בהלואה יותר מפעם אחת,הוא צריך לוודא שמקבל ההלואה יחזיר את הכסף במועד.
לשם כך מותר לבקש מהלווה ערב או שתיים לפי מידת הצורך, או לחילופין לבקש בטחונות אחרים כגון: למשכן חפץ וכדו’.
אינך חייב לתת הלואה אם אתה חושש שהלווה לא יחזיר את ההלואה.
יש הבדל בין כסף הניתן בתור צדקה ואינו חוזר לנותן, לבין כסף הניתן כהלואה והוא חוזר לנותן ואז הנותן צריך לוודא שהכסף יחזור אליו בין אם ע"י ערבים ובין אם ע"י בטחונות אחרים.

אראל: רציתי לבקש הבהרה: נניח שללווה אין ערבים, אך הוא מוכן למשכן חפץ כלשהו (שערכו גבוה מסכום ההלוואה) כביטחון, והעו"ד שלי אומר שהלוואה כזאת היא בטוחה יותר מהלוואה עם ערבים. מצד שני, מימוש המשכון בעת הצורך עלול לדרוש טרחה רבה מצדי (צריך לאחסן את המשכון, לטרוח במכירתו וכו'). האם במקרה כזה מותר לי לסרב לבקשת ההלוואה?

תשובת הרב דב ליאור משו"ת ישיבת בית-אל :

[כג חשון ס"ה]: אדם לא חייב להלוות אם לא מבטיח לעצמו את התשלום, לדרוש ערבים נאמנים בעלי משכורת מינימלית זו דרישה לגיטימית. אם הלווה מוכן למשכן נכסים והמלווה מתרצה בכך זה בסדר.

אראל: רציתי לבקש הבהרה: נניח שללווה אין ערבים, אך הוא מוכן למשכן חפץ כלשהו (שערכו גבוה מסכום ההלוואה) כביטחון, והעו"ד שלי אומר שהלוואה כזאת היא בטוחה יותר מהלוואה עם ערבים. מצד שני, מימוש המשכון בעת הצורך עלול לדרוש טרחה רבה מצדי (צריך לאחסן את המשכון, לטרוח במכירתו וכו'). האם במקרה כזה מותר לי לסרב לבקשת ההלוואה?

[כו חשון ס"ה] תשובה: הרב כתב שיש למלווה זכות לדרוש דווקא ערבים בעלי הכנסה מסויימת להלוואה בגלל שזו דרישה לגיטימית. הרב רק הוסיף שאין חיוב הלכתי לקחת ערבים ואם המלווה מתרצה בשיעבוד הוא יכול לוותר על זכותו ולהלוות גם בלי ערבים. נוסיף להבהרה שיש דברים שהתורה מחייבת בהם את המלווה כדי למנוע סיכסוכים עתידיים בינו לבין הלווה. למשל יש חיוב להלוות בעדים דווקא או בשטר וכד', לכן כתב הרב שיש למלווה זכות לדרוש ערבים, אבל אין עליו חיוב כזה והוא יכול לוותר עליו ולהתפשר על נכסים ממושכנים.

[ח כסלו ס"ה]עוד תשובה: הרב ענה לך שזו זכותו של המלווה לדרוש עירבון (בצורת עדים או משכון). ההתלבטות לגבי סוג העירבון העדיף והנוח לך היא לא התלבטות הלכתית וזכותך לממש את הביטוח שלך בצורה שבה תבחר.

דיון עם הרב יובל שרלו משו"ת מורשת :

הערה: כדי לקרוא את הדיון במקור, יש לחפש בשו"ת מורשת את הביטוי "הלואה בלי ערבים".

[ז אלול ס"ד] אראל: על-פי התורה יש מצוה להלוות בלי ריבית לנזקקים.
רציתי לשאול, אם נזקק מבקש ממני הלוואה, האם מותר לי להתנות את מתן ההלוואה בכך שהוא יביא ערֵבים?

ר' שרלו: בוודאי.
ההלכה אינה מחייבת להלוות בלי ערבים, ויותר מזה - יש לה מנגננונים המחייבים לדאוג שתהיה אפשרות החזרה של ההלוואה, כגון הלוואה בפני עדים וכדו'.
זה גם מקובל מאוד בכל הגמחי"ם.

[טז אלול ס"ד] אראל: הרב כתב (כאן: http://www.moreshet.co.il/shut/shut2.asp?id=44943 ) שאין חובה להלוות בלי ערבים.
אבל יש עניים שאינם יכולים למצוא ערבים, מכמה סיבות:
1. הם עולים חדשים ואין להם מכרים.
2. החברים שלהם חכמים, והולכים בעצתו של שלמה המלך, שמייעץ, בספר משלי, לא להיות ערב ("אל תהי בתוקעים כף...").
האם ייתכן שמצוות ההלוואה לא חלה על אנשים כאלה? בתורה ובהלכה לא נזכרו כל הגבלות על החובה להלוות לעניים, כמו שכתב למשל הרמב"ם בהלכות מלווה ולווה פ"א ה"א: "מצות עשה להלוות לעניי ישראל, שנאמר "אם כסף תלווה את עמי, את העני עימך" (שמות כב,כד): יכול רשות, תלמוד לומר "העבט, תעביטנו..." (דברים טו,ח). ומצוה זו, גדולה מן הצדקה על העני השואל--שזה כבר נצרך לשאול, וזה עדיין לא הגיע למידה זו. והתורה הקפידה על מי שימנע מלהלוות לעני, שנאמר "ורעה עינך באחיך האביון..." (דברים טו,ט)."!
האם יש מקור הלכתי לכך, שמצוות הלוואה חלה רק על עניים שיכולים להשיג ערֵבים?

ר' שרלו: אין מוטלת חובה על אדם להפסיד את ממונו בצורה החורגת מדיני צדקה. מובן כי מוטלת על האדם חובת צדקה, ומפני זה חובה עליו להלוות שזו מעלה של צדקה, אולם אם מדובר בסכומי כסף החורגים מהיקף הצדקה אין חובה להלוות בדרך בה הוא יפסיד את ממונו. אמנם, זו מעלה גדולה מאוד לעמוד ליד אדם בשעת דוחקו ולהפסיד את ממונך שלך, אולם חובה לא קיימת. המקום בו התורה מזהירה מפני אי הלוואות הוא בשנת שמיטת הכספים בו היא קובעת כי על האדם להישמר שלא יהיה לבבו בליעל לאמור. ברם, אין זו אזהרה האוסרת באופן מוחלט סירוב להלוות. למעלה מזה, התורה אמרה " אם כסף תלווה את עמי" וחכמינו למדו כי אין מדובר במילת תנאי כי אם בחובה להלוות. אף על פי כן לא נצטווינו לעשות זאת בדרך בה ההפסד אורב.
על כן, בוודאי שמידת חסידות גדולה היא להלוות גם ללא ערבים, ולעזור לעניים המצויים במצוקה, וזו אחת מדרכי הצדקה הגדולים. אולם אין חובה היכולה להביא את ההפסד הממוני המוחלט. מצוות התורה המחייבת להלוות לעני אינה מחייבת לעשות זאת בדרך בה חייו של העני קודמים לחייך שלך, ואף היא כפופה לכלל של "חייך קודמים לחיי חברך", שזהו הכלל עליו בנויה פסיקה זו.

[כא אלול ס"ד] אראל: הרב כתב ( http://www.moreshet.co.il/shut/shut2.asp?id=45464 ) שאין חובה להלוות לעני, כאשר יש סכנה שהעני לא יחזיר את ההלוואה ("כאשר ההפסד אורב"). אולם:
א. הדבר לכאורה מנוגד לדברי התורה על החובה להלוות לפני השמיטה, כי לפני השמיטה הסיכון הוא הגדול ביותר, ואם בסיכון כזה חייבים להלוות לאביון, קל וחומר בשאר השנים!
ב. הרמב"ם הביא את דברי התורה האלה, " הישמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל ", לא רק בהקשר לשמיטה, אלא בהקשר להלוואה באופן כללי, ומכאן שגם הוא מפרש דברים אלה, כחובה כללית להלוות לעניים במצב של סיכון!
ג. אם מותר לאדם להתנות תנאים עם הלווה, אז צריך להגדיר במדוייק מה הם התנאים שמותר להתנות. במקרה קיצוני, אדם יכול לדרוש מהלווה שיביא 100 ערבים, וכך למעשה לפטור את עצמו ממצוות ההלוואה, ולרוקן את המצוה הזאת מתוכנה. לכן, צריך להגדיר במדוייק כמה ערבים מותר לדרוש, ואיזה ערבים בדיוק. האם מותר לדרוש דווקא ערבים שהם בני-משפחה של המלווה? שמוכרים למלווה? שלומדים בישיבה מסויימת? שמקבלים קצבה מכולל מסויים? שמרוויחים מעל סכום מסויים לחודש? ואם הלווה לא יכול להביא ערבים, אך הוא מוכן למשכן נכס מסויים שערכו כערך ההלוואה - האם גם במקרה זה מותר לסרב?
התשובות לשאלות אלו הן חלק חיוני מההגדרה של מצוות ההלואה. מדוע הרמב``ם לא התייחס אליהן? האם יש פוסקים אחרים שענו לשאלות אלו, ולפי אלו מקורות?

ר' שרלו: א. ההלוואה בשנת השמיטה היא חריג ולא נורמה. העני חייב כסף כדי שיוכל לזרוע לשנה הבאה, ועל כן מחויבים כולם לתת לו ולשמוט את החובות. ברם, גם החובה לתת לו היא מוגבלת בכלל של "חייך קודמים לחיי חברך".
ב. כאמור, לא אמרתי כי אין חובה להלוות כאשר יש סיכון. דברי הרמב"ם יציבים וקיימים. אמרתי כי כל ההלכות האלה עדיין מושפעות מחייך קודמים לחיי חברך, ודבריו של הרמב"ם מתייחסים למי שיכול לתת ולא נותן. יש חובה להלוות ("אם כסף תלווה את עמי") אך חובה זו כפופה לכללים הלכתיים. פוק חזי מאי עמא דבר, ולפי ההנחות העומדות בשאלה היה חייב כל אדם להלוות כל הזמן אפילו כאשר הוא מסכן את כל רכושו.
ג. בדרך כלל הלכות אלה נוהגות כפי מנהג בני אדם הרוצים להלוות. לא ניתן בדיוק להגדיר את התנהגות ה"אדם הסביר", אולם על בסיס זה בנויות ההלכות. תירוצים ניתן למצוא, אך בתחומים הלכתיים רבים אנו מוצאים את ההלכה מתייחסת למנהג הסביר של בני אדם. הדבר קורה אפילו בדיני נפשות, כמו ההתר (עד גבול מסוים) שיש לפועל להסתכן כדי לפרנס את משפחתו. על כן לא נכנסו הפוסקים להגדרות שהן שונות ממקום למקום ומזמן לזמן.

[כט אלול ס"ד] אראל: הרב כתב ( http://www.moreshet.co.il/shut/shut2.asp?id=45654 ), שאין חובה להלוות לעני שאינו מסוגל להביא ערבים, כי "לפי ההנחות העומדות בשאלה היה חייב כל אדם להלוות כל הזמן אפילו כאשר הוא מסכן את כל רכושו". אך על-פי התורה, עיקר חובת ההלוואה היא הלוואה כנגד משכון, כמו שנאמר "והעבט תעביטנו די מחסורו אשר יחסר לו" . אם כך, בהחלט ייתכן שכל אדם חייב להלוות כל הזמן, לכל לווה שיש לו רכוש למשכן. יש אנשים שיותר קל להם למשכן רכוש מאשר להביא ערֵבים. כמובן שגם בזה יש סיכון, אך זה סיכון סביר, ובהחלט ייתכן שהתורה דורשת מהאדם לקחת על עצמו סיכון כזה. הסיבה שבימינו גמ``חים מעדיפים לדרוש ערבים מאשר לדרוש משכון היא, שהם לא רוצים להטריח את עצמם לממש את המשכון.
עוד כתב הרב, ש"בדרך כלל הלכות אלה נוהגות כפי מנהג בני אדם הרוצים להלוות". הבעיה היא, שהמנהגים בנושא זה שונים מאד: יש גמ"חים שמסתפקים בערב אחד ויש כאלה שדורשים שלושה. האם הגמ"חים שמסתפקים בערב אחד מייצגים את הדין, ואלה שדורשים שלושה עושים טעות? או אולי הגמ"חים שדורשים שלושה ערבים מייצגים את הדין, ואלה שמסתפקים באחד נוהגים במידת חסידות?
עבור אדם שרוצה הלוואה, ההבדל בין ערב אחד לשלושה הוא עצום.
ועוד: יש גמ"חים שדורשים דווקא ערֵב שלומד בישיבה מסויימת או שמקבל קצבה מכולל מסויים. דרישה זו למעשה מצמצמת באופן משמעותי מאד את קהל הלווים האפשריים. אמנם התורה אמרה שהאדם צריך להעדיף את קרוביו, אך עדיין יש לאפשר הלוואה גם לרחוקים, כמו שנאמר "מאחד אחיך, באחד שעריך, בארצך אשר ה` אלהיך נותן לך"!
אכן יש נושאים שבהם ההלכה הולכת אחרי מנהג בני האדם, אך יש נושאים שבהם ההלכה מנסה דווקא לשנות את המנהג ולתקן אותו ברוח התורה. אולי נושא ההלוואות צריך להיות אחד מהם?

  ר' שרלו: אין זה נכון כי חובה על כל אדם להלוות כל הזמן, גם אם מדובר בלווה שיש לו משכון. אני שב ומבסס את דבריי על "חייך קודמים לחיי חברך". ההלכה לא חייבה את האדם לעשות דברים היוצאים מגדר הנורמה החסדית הטובה, ולא חייבה את האדם להלוות בכל רגע כל ממון שיש לו.
אינני חושב שאחד מהגמחי"ם מייצג את המהלך ה"נכון". יש באחד יותר חסד ופחות אחריות, בשני יותר אחריות ופחות חסד – ההלכה לא נכנסה לקביעה מדויקת בעניין זה, בדיוק כשם שהיא אמנם ציוותה באופן כללי על האדם להלוות את ממונו ולא להקשיח את לבבו, אך לא קבעה בדיוק באיזה סכום מדובר ובאלו תנאים.
אין קשר בין בקשת ערב מישיבה מסוימת, לבין מיהו הלווה. אם אכן נוצר קשר זה יש להתירו, ולפתוח את לבבך לאחיך האביון מכל זרם ותנועה.
על כן, ההלכה אינה מקבלת את נוהגם של בני אדם, כי אם תובעת מהם להלוות. ברם, תביעה זו עדיין מצויה במסגרת התביעות הקשורות במנהג בני אדם הנוהגים בדרך החסד, והתורה לא ציוותה לחרוג לכיוון קיצוני בו אדם מוותר על כל רכושו על מנת להלוות.


[יג תשרי ס"ה] אראל: הרב כתב (http://www.moreshet.co.il/shut/shut2.asp?id=46006) שהתורה לא דורשת מהאדם להלוות את כל רכושו.
אך בהלכות הלוואה ( http://mechon-mamre.org/i/d301.htm) לא מצאתי מגבלה על גודל הסכום שאדם צריך להלוות. זאת בניגוד להלכות מתנות עניים (http://mechon-mamre.org/i/7207.htm), שם יש שיעורים ברורים על גודל הסכום שאדם צריך לתת.
ייתכן שהתורה באמת מחייבת את האדם שיהיה מוכן לתת את כל רכושו, ומתייחסת לחששות הטבעיים שעולים עקב כך, במשפט (שכתוב בפרשת ההלוואה) "אפס כי לא יהיה-בך אביון כי-ברך יברכך ה` בארץ אשׁר ה` אלהיך נתן-לך נחלה לרשׁתה. רק אם-שׁמוע תשׁמע בקול ה` אלהיך לשׁמר לעשׂות את-כל-המצוה הזאת אשׁר אנכי מצוך היום". כלומר, אם עם-ישראל יקיים את מצוות ההלוואה, המצב הכלכלי ישתפר (באופן טבעי או בדרך נס), ואז לא יהיו הרבה אביונים, ולא יהיה צורך להלוות את כל הרכוש. כלומר, הדרישה תישאר תיאורטית בלבד.
אך גם אם נניח שיש מגבלה מסויימת על כמות הרכוש שאדם צריך להלוות (למשל 30% מרכושו), זה עדיין לא עונה לשאלת הערֵבים, כי ייתכן שדרישת התורה היא להלוות עד 30% מהרכוש תמורת משכון, ללא תנאים נוספים. וכך מסתבר יותר, שכן התורה דורשת להלוות תמורת משכון ("העבט תעביטנו") ולא תמורת ערבים.

ר' שרלו: העובדה שלא מצאת יכולה להתפרש לאחד משני כיוונים. כיוון אחד שאתה מושך לקראתו הוא שהגבלה זו לא קיימת. כיוון שני, שלי הוא ברור והוא יסוד בכל התורה כולה, שאין בכלל הוא אמינא שצריך לשלול, ואין צורך לומר שאדם מחוייב, שכן הדבר יסתור את כל דרכה של תורה, הקובעת כי חייך קודמים לשל חברך.
"דרכיה דרכי נעם" מבסס את טבעיות התורה ופסיקותיה. ואכן, גם בפועל לא מצאנו את החובה הזו. חלק מגדולי ישראל נהגו בה כמנהג חסידות ופזרו כל ממונם לצדקה או להלוואה, אך מעולם לא מצינו פסיקה המחייבת לעשות זאת.
התורה לא נכנסה גם לשאלת הערבות או רמת הוודאות.

[כז תשרי ס"ה] אראל: הרב כתב ( http://www.moreshet.co.il/shut/shut2.asp?id=46646 ) שאדם לא חייב להלוות את כל כספו, בגלל הכלל של "חייך קודמים לחיי חברך". אך הכלל הזה לא תופס בעניינים שאינם של חיים ומוות, למשל בעניין הלוואה בריבית לגוי, כתב הרמב"ם ( http://mechon-mamre.org/i/d305.htm ), "מצוה להקדים הלוואת ישראל בחינם, להלוואת גוי בריבית", כלומר - אם אדם הקצה כסף כדי להלוות אותו בריבית לגוי, ואז בא ישראל וביקש ללוות את הכסף בלי ריבית - מצוה לתת לו (בלי ערבים), והכלל "חייך קודמים לחיי חברך" לא תופס. (ולפי אותו עקרון, נראה שהלואה בלי ריבית לישראל קודמת להפקדה בפקדון נושא-ריבית בבנק).

ר' שרלו: בוודאי שהכלל הזה תופס לאורך ההלכה כולה, ולא אחת נפסק "שלך קודם לשל אחרים" כמו בדיני השבת אבידה וכדו'. אל תיצמד לביטוי "חייך קודמים", כי אם לעיקרון של "שלך קודם".
הדוגמה שנתת רק מוכיחה את דבריי. אם אדם מבקש להלוות כסף הוא חייב להעדיף את הלוואת חבירו אף על פי שהוא מונע מעצמו רווח. ברם, אין הוא חייב להלוות את חבירו אם הוא פוחד להפסיד את הקרן, מלבד כאשר מדובר בסוף שנה השבע. צא וראה גם מה כל העולם עושה, שהרי לפי דבריך כולם חוטאים גדולים האוטמים את ליבם לבקשות הלוואה.
ייתכן גם והלוואה ללא ריבית קודמת לריבית בבנק בפיקדון לפי אותו עיקרון. ברם, הדיון שלנו נבע על מצבים בהם היה סיכון לקרן – לא לריבית.

[ו בחשון ס"ה] אראל: הרב כתב כאן: http://www.moreshet.co.il/shut/shut2.asp?id=47120 שחובת ההלוואה בסיכון חלה רק לפני השמיטה, אך בתשובה קודמת: http://www.moreshet.co.il/shut/shut2.asp?id=45654 הרב כתב שחובת ההלוואה בסיכון חלה כל השנים, כדברי הרמב"ם; אמנם הרב כתב שהחובה הזאת חלה רק "למי שיכול לתת", אך מי שיש לו כסף שהוא מתכוון להלוות בריבית לגוי או להפקיד בפק"מ בוודאי יכול לתת אותו גם ליהודי, ואם כך - חלה עליו חובת הלוואה גם כאשר יש סיכון.

עוד כתב הרב, שדבריי לא הגיוניים, כי לפי דבריי יוצא ש"כולם חוטאים גדולים האוטמים את ליבם לבקשות הלוואה". קודם כל לא מדובר ב"כולם", כי רוב העניים בימינו מתביישים לבקש הלוואה בלי ריבית מחבריהם ומעדיפים לקחת הלוואה בריבית מהבנק, ולכן ייתכן שרוב העשירים בימינו בכלל לא זכו לשמוע בקשת-הלוואה, ולא היתה להם הזדמנות לשקול את העניין. ועוד: בתלמוד כתוב בפירוש, שבימי הלל הזקן העשירים נמנעו מלהלוות לפני השמיטה ועברו על מה שכתוב בתורה, ונמצאו עשירים חוטאים ועניים רעבים. הלל לא הסיק מכאן שאין חובה להלוות לפני השמיטה... מכאן, שאי-אפשר להסיק מסקנות מהתנהגותם של העשירים, כי ייתכן שהעשירים בימינו חוטאים כמו העשירים בימי הלל, ומאותה סיבה בדיוק.

ועוד: פניתי לעורך-דין המתמחה בגביית חובות, והוא אמר לי שהלוואה כנגד משכון נחשבת בטוחה יותר מהלוואה עם ערבים. מכאן, שהסיבה שהגמ"חים מסרבים להלוות כנגד משכון היא, לא מתוך חשש לכספם, אלא משום שהם לא רוצים לטרוח במימוש המשכון (איחסונו, מכירתו וכו'). כך גם אמר לי בפירוש מנהל של אחד הגמ"חים הגדולים. לכן, השאלה אם יש חובה להלוות בסיכון לא רלבנטית לענייננו. השאלה הרלבנטית היא: האם מותר לסרב להלוות כנגד משכון, רק משום החשש מטירחה?

ר' שרלו: אין סתירה בין שתי התשובות. קיימת חובה עקרונית להלוות, וחובה מיוחדת שלא ירע לבבנו ונימנע מלהלוות לפני השמיטה. החובה לפני השמיטה נצרכת, כיוון שהתורה אוסרת במפורש את אטימות הלב של הימנעות מהלוואה לפני סיום השמיטה. כל זה אינו מבטל את הטיעון העיקרי בדבר אי חובת האדם להפסיד את ממונו, והדיוק ברמב"ם הוא רק אחד המקורות לטיעון זה.

אני לא מסיק מסקנות מהתנהגות העשירים. אני הולך בדרכם של גדולי ישראל, ובעיקר בעלי התוספות, שראו בהתנהגות הציבור חלק מהמקורות המשמשים בסיס לדיון. ראה כבר את התוספות הראשון בש"ס וכן את התוס' השלישי במסכת עבודה זרה ועוד ועוד.

איני נכנס לויכוח הכלכלי האם הלוואה כזו בטוחה יותר או לא. החשש מטירחה אינו נימוק לגיטימי, אולם נראה לי שהצגת הדברים כפי שהצגת אותם מעוותת מעט את המציאות. אנחנו מסכימים כי ההימנעות מטירחה אינה נימוק.