לשון תורה לעצמה, לשון חכמים לעצמן

קוד: לשון תורה לעצמה ולשון חכמים לעצמן בתנ"ך

סוג: פירוש

מאת: אראל

אל:

השפה העברית השתנתה במשך הדורות - כך לימד רבי יוחנן בכמה מקומות בתלמוד:

תלמוד בבלי, עבודה זרה נח:
בעא מיניה ר' אסי מר' יוחנן: "יין שמסכו עובד כוכבים - מהו?"
אמר ליה [ר' יוחנן]: "ואימא - מזגו!"
אמר ליה [ר' אסי]: "אנא כדכתיב קאמינא (משלי ט2) טבחה טבחה מסכה יינה".
אמר ליה [ר' יוחנן]: "לשון תורה לעצמה, לשון חכמים לעצמו". 
(מסך בלשון המקרא = מזג בלשון חכמים = ערבב משקאות)

תלמוד בבלי, חולין קלז:
כי סליק איסי בר היני, אשכחיה לר' יוחנן דקא מתני ליה לבריה: "רחלים".
אמר ליה [ר' יוחנן]: "אתנייה - רחלות!"
אמר ליה [איסי בר היני]: "כדכתיב (בראשית לב15) רחלים מאתים".
אמר ליה [ר' יוחנן]: "לשון תורה לעצמה, לשון חכמים לעצמן".

מכאן אפשר להסיק, שלמילים בלשון התלמוד ישנה, לפעמים, משמעות שונה ממשמעותן בלשון המקרא; ראו למשל:

• צדקה - בלשון המקרא משמעה עשיית צדק, ובלשון חכמים משמעה נתינת כסף לנזקקים (הנקראת בלשון המקרא "נתינה" או "חסד");
  
• רחמים - בלשון המקרא משמעה השתתפות בכאבו של הזולת, ובלשון חכמים משמעה לפעמים גם הימנעות מפגיעה בזולת מתוך אינטרס כלשהו (הנקראת בלשון המקרא "חמלה"); ראו המרחם על אכזרים סופו שהוא מתאכזר על רחמנים.
  
• עולם - בלשון המקרא משמעו זמן ארוך מאד, ובלשון חכמים משמעו היקום שאנו חיים בו (הנקרא בלשון המקרא "תבל").
  

השפה העברית המשיכה להשתנות גם אחרי תקופת התלמוד, למשל:

• פתי - בלשון המקרא ובלשון התלמוד משמעו אדם המתפתה בקלות, ובלשון הרמב"ם והלאה משמעו אדם בעל פגם שכלי (הנקרא בלשון המקרא "חסר לב").
• ראו גם: מילים שמשמעותן השתנתה בין לשון המקרא ללשון ימינו.