עבודת ה' בדממה

סוכות על הר הבית / גליה

יום ג', ה' של  חול-המועד סוכות תשע"ב - עליה להר הבית  (ברקע הדיווחים על שחרורו של גלעד שליט משבי החמס). תור ארוך של תיירים משתרך לו וגם אנחנו, קומץ של יהודים שלא מכירים זה את זה מתגבשים לקבוצה. בקרבנו צעיר עם בנו, חסיד חב"ד עם כל הסממנים התורנים שלו כולל מגבעת ופאות ארוכות, פעיל פרלמנטרי דתי עם בנו, אני ובעלי (שדאגנו להתקדש לפני זה) וזקנה יהודיה ממוצא צרפתי, סה"כ שמונה במספר.

כך מולנו חולפים ועוברים להם ללא שום בעיות תיירים עם סך כל מיטלטליהם ואילו אנחנו היהודים בציפייה מורטת עצבים לאישור כניסה מקבלים אזהרה ברורה: "אסור להיכנס עם תיקים, אך ורק בידיים ריקות וחלילה מלהראות סימנים תורניים כגון, ספר תפילה, ציצית, תפילין או כל סממן של עבודת ה' במקום,  ואהה... חלילה מלעשות תנועה של תפילה לא בידיים ובטח לא להוציא תפילה מהפה, וזאת אזהרה ברורה, אחרת דינכם גירוש מיידי ממתחם הר הבית, ברור!!!".

הזקנה הצרפתייה, זה ביקור ראשון אצלה, לא מבינה מה זאת אומרת לא להיכנס בלי תיק והיא כבר התפללה שמונה עשרה, לא מבינה מה היא עשתה לא בסדר, השומר העצבני צועק עליה שוב "גברת זה ברור!? אחרת לא אתן לך להיכנס". דחפתי אותה קלות קדימה ואמרתי לה בנימה חצי מחוייכת "זה בסדר גברתי, ככה זה כאן, חייבים לשמוע בקולם, אחרת לא ייתנו לנו להיכנס".

עלינו בהתרגשות, סוכות בירושלים, עליה לרגל להר ה', גלעד שליט משתחרר הביתה, מה עוד יכול להיות יותר טוב מזה? ככה מלווים בשומר ווקף ושוטר כביכול ישראלי,  ערכנו את הסיור שלנו בהר הבית, כמובן אך ורק במקומות המותרים. אחד מאיתנו שימש כמדריך, הוא כבר היה שם כמה פעמים ובקיא יותר מאיתנו בהיסטוריה של המקום,  כך הוא מראה לנו את חורבות בית המקדש  ואנחנו החבורה העליזה מנסים להערים על השומרים וכאילו לנהל דיאלוג כשבעצם מילות תפילה משתרבבות בין שפתינו,  לי לצערי לא הייתה הפריבילגיה לומר תפילות, מה לעשות, בלי ספר תפילה אני לא זוכרת בע"פ.  מה גם שעייפתי מהנביחות הקדחתניות של השומרים מלהעיר לנו לא להתפלל יותר... לרגע התפלאתי, הרי מלבדו אנחנו במרחב כמעט ריק מערבים, מה למען ה' מפריע לו שנאמר קצת דברי תפילה? והגברת הזקנה הצרפתייה, נו מה לעשות, עם לב יהודי חם, מתקשה לכבוש את צערה סופקת את ידיה קרוב לליבה, מביטה לשמים והדמעות יוצאת מעצמן "אוי ריבונו של עולם, למה זה ככה?"  ולא מפסיקה להתפלל ולבכות,  והשוטר עם כל עצביו המרוטים לא מפסיק לצווח עליה "גברת תפסיקי להתפלל!!!"

כך זה נמשך עד שבין חורבות בית המקדש, לבין חורשות עצי הזית שמסביב, לעצי ארזי הלבנון מתקופת בית ראשון השבורים המונחים בזוית "רחוב", לבין מגרש הכדורגל של הילדים הערביים (כן, כן על חורבות בית המקדש שלנו). כך  מצאתי את עצמי כובשת את פני בקרקע, לא יכולתי לומר מילה, אסור לי. אז שתקתי והרגשתי שלמרות החג והעליה לרגל, אין לי שמחה שלמה בלב, עלה לי במחשבה מאמר של רבי נחמן מברסלב  (שיחות הר"ן ט"ז)  "דַּע, שֶׁיְּכוֹלִין לִצְעק בְּקוֹל דְּמָמָה דַּקָּה בִּצְעָקָה גְּדוֹלָה מְאד וְלא יִשְׁמַע שׁוּם אָדָם כְּלָל, כִּי אֵינוֹ מוֹצִיא שׁוּם קוֹל כְּלָל רַק הַצְּעָקָה הִיא בְּקוֹל דְּמָמָה דַּקָּה"   (http://breslev.eip. co.il/?key=2167)   והקול היחיד שעלה לי במחשבה: וַיִּדֹּם, אַהֲרֹן  (ויקרא י). לפתע הבנתי... 

ניסיתי בכל מאודי להבין את שורש העניין,  הרי לא ייתכן שמכל המבקרים במקום, מוסלמים, נוצרים ומבקרים מרחבי העולם, ה' יסובב שדווקא עלינו היהודים הפשוטים יאסרו בהר הבית, בחורבות בית המקדש לבטא בשפתינו אפילו סתם תפילה קטנה מלב? מתוך התבטלות לרצון האלוקי  קיבלתי על עצמי את הדין ונדמתי, ורק אז זכיתי להבין שישנה עוד דרך שטרם גילנו בעבודת ה' - שנעבוד אותו בקול דממה דקה = קשר ישיר ובלתי אמצעי לה' ללא (קול) כל מגבלה, רק הלב מחובר ישירות אל ה', ושם אף אחד לא יוכל להשתיק אותנו, לא הוואקף המוסלמי ולא שוטר ישראלי אומלל שמבצע את המוטל עליו בלית ברירה וגם לא רעש חיצוני שצריך להשתיק וגם לא רעש פנימי נסער שצריך להשקיט אלא: " וְכָל-הָעָם רֹאִים אֶת-הַקּוֹלֹת  וְאֶת-הַלַּפִּידִם, וְאֵת קוֹל הַשֹּׁפָר, וְאֶת-הָהָר, עָשֵׁן; וַיַּרְא הָעָם וַיָּנֻעוּ, וַיַּעַמְדוּ מֵרָחֹק.   וַיֹּאמְרוּ, אֶל-מֹשֶׁה, דַּבֵּר-אַתָּה עִמָּנוּ, וְנִשְׁמָעָה; וְאַל-יְדַבֵּר עִמָּנוּ אֱלֹהִים, פֶּן-נָמוּת.  וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל-הָעָם,  אַל-תִּירָאוּ, כִּי לְבַעֲבוּר נַסּוֹת אֶתְכֶם, בָּא הָאֱלֹהִים; וּבַעֲבוּר, תִּהְיֶה יִרְאָתוֹ עַל-פְּנֵיכֶם--לְבִלְתִּי תֶחֱטָאוּ." (שמות כ) 

מכיוון שבזמן מתן תורה, לא היה בעם ישראל את הכוח לשמוע ישירות את קול האלוקים מחשש לפֶּן-נָמוּת, סובב לנו ה' עוד דרך אחת לעבוד אותו, והיא מרומזת לנו בסיפור אליהו הנביא (מלכים א יט):  וְהִנֵּה יְהוָה עֹבֵר וְרוּחַ גְּדוֹלָה וְחָזָק מְפָרֵק הָרִים וּמְשַׁבֵּר סְלָעִים לִפְנֵי יְהוָה,  לֹא בָרוּחַ יְהוָה; וְאַחַר הָרוּחַ רַעַשׁ,  לֹא בָרַעַשׁ יְהוָה.  וְאַחַר הָרַעַשׁ אֵשׁ,  לֹא בָאֵשׁ יְהוָה; וְאַחַר הָאֵשׁ, קוֹל דְּמָמָה דַקָּה.   וַיְהִי כִּשְׁמֹעַ אֵלִיָּהוּ, וַיָּלֶט פָּנָיו בְּאַדַּרְתּוֹ, וַיֵּצֵא, וַיַּעֲמֹד פֶּתַח הַמְּעָרָה; וְהִנֵּה אֵלָיו,  קוֹל, וַיֹּאמֶר, מַה-לְּךָ פֹה אֵלִיָּהוּ.   וַיֹּאמֶר קַנֹּא קִנֵּאתִי לַיהוָה אֱלֹהֵי צְבָאוֹת, כִּי-עָזְבוּ בְרִיתְךָ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל--אֶת-מִזְבְּחֹתֶיךָ הָרָסוּ, וְאֶת-נְבִיאֶיךָ הָרְגוּ בֶחָרֶב; וָאִוָּתֵר אֲנִי לְבַדִּי, וַיְבַקְשׁוּ אֶת-נַפְשִׁי לְקַחְתָּהּ". 

יהי רצון שלאחר שנלמד להיות קשובים בהכנעה לקול ה' בקרבנו, נזכה לעמוד בשערי ירושלים ולשורר כדוד המלך, נעים זמירות ישראל: "הָפַכְתָּ מִסְפְּדִי, לְמָחוֹל לִי: פִּתַּחְתָּ שַׂקִּי; וַתְּאַזְּרֵנִי שִׂמְחָה.   לְמַעַן, יְזַמֶּרְךָ כָבוֹד  וְלֹא יִדֹּם: יְהוָה אֱלֹהַי, לְעוֹלָם אוֹדֶךָּ (תהילים ל)". ושכל הצער והכאב יתהפכו למחול, שמחה והודיה אין סופיים לה'. 

ושעוד יקוים בנו הפסוק: "כִּי כֹה אָמַר רָם וְנִשָּׂא, שֹׁכֵן עַד וְקָדוֹשׁ שְׁמוֹ--מָרוֹם וְקָדוֹשׁ, אֶשְׁכּוֹן; וְאֶת-דַּכָּא, וּשְׁפַל-רוּחַ, לְהַחֲיוֹת רוּחַ שְׁפָלִים, וּלְהַחֲיוֹת לֵב נִדְכָּאִים. כִּי לֹא לְעוֹלָם אָרִיב, וְלֹא לָנֶצַח אֶקְצוֹף...  דְּרָכָיו רָאִיתִי, וְאֶרְפָּאֵהוּ; וְאַנְחֵהוּ, וַאֲשַׁלֵּם נִחֻמִים לוֹ וְלַאֲבֵלָיו.  בּוֹרֵא, נוב (נִיב) שְׂפָתָיִם; שָׁלוֹם שָׁלוֹם לָרָחוֹק וְלַקָּרוֹב, אָמַר יְהוָה--וּרְפָאתִיו.   וְהָרְשָׁעִים, כַּיָּם נִגְרָשׁ:  כִּי הַשְׁקֵט לֹא יוּכָל, וַיִּגְרְשׁוּ מֵימָיו רֶפֶשׁ וָטִיט.  אֵין שָׁלוֹם, אָמַר אֱלֹהַי לָרְשָׁעִים" (ישעיהו נז).  

שה' ינחם אותנו בבניין בית המקדש השלישי, שיחזיר לנו ניב שפתינו מצד הקדושה ושאת כל הרשעים השוכנים שם יגרש כלא היו ונזכה לעבוד את ה': "הַשְׁקֵט וָבֶטַח, עַד-עוֹלָם"  (ישעיהו לב).

מקורות ופירושים נוספים

• תהלים ד5: "רִגְזוּ וְאַל תֶּחֱטָאוּ, אִמְרוּ בִלְבַבְכֶם עַל מִשְׁכַּבְכֶם וְדֹמּוּ סֶלָה" (פירוט)
• תהלים סה2: "לְךָ דֻמִיָּה תְהִלָּה אֱלֹהִים בְּצִיּוֹן, וּלְךָ יְשֻׁלַּם נֶדֶר"
• תהלים קלא2: "אִם לֹא שִׁוִּיתִי וְדוֹמַמְתִּי נַפְשִׁי, כַּגָּמֻל עֲלֵי אִמּוֹ כְּגָמֻל עָלַי נַפְשִׁי"
• איוב ד16: "יַעֲמֹד וְלֹא אַכִּיר מַרְאֵהוּ, תְּמוּנָה לְנֶגֶד עֵינָי, דְּמָמָה וָקוֹל אֶשְׁמָע"
• תהלים נח2: "הַאֻמְנָם אֵלֶם צֶדֶק תְּדַבֵּרוּן, מֵישָׁרִים תִּשְׁפְּטוּ בְּנֵי אָדָם": "מה אומנותו של אדם בעולם הזה? ישים עצמו כאלם" (רבי יצחק, חולין פט.).
  

• יהושע י12-13: "אָז יְדַבֵּר יְהוֹשֻׁעַ לה' בְּיוֹם תֵּת ה' אֶת הָאֱמֹרִי לִפְנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר לְעֵינֵי יִשְׂרָאֵל שֶׁמֶשׁ בְּגִבְעוֹן דּוֹם וְיָרֵחַ בְּעֵמֶק אַיָּלוֹן. וַיִּדֹּם הַשֶּׁמֶשׁ וְיָרֵחַ עָמָד עַד יִקֹּם גּוֹי אֹיְבָיו הֲלֹא הִיא כְתוּבָה עַל סֵפֶר הַיָּשָׁר וַיַּעֲמֹד הַשֶּׁמֶשׁ בַּחֲצִי הַשָּׁמַיִם וְלֹא אָץ לָבוֹא כְּיוֹם תָּמִים"
• תהלים קז29: "יָקֵם סְעָרָה לִדְמָמָה, וַיֶּחֱשׁוּ גַּלֵּיהֶם"

עוד על משמעות הדממה בעבודת ה': "יפה היא צפירת הדומיה ליום הזיכרון" (הרב יהודה ברנדס, מעריב).

מצד שני, יש פסוקים שאומרים להיפך:

• תהלים כב3: "אלהי אֶקְרָא יוֹמָם וְלֹא תַעֲנֶה, וְלַיְלָה וְלֹא דוּמִיָּה לִי"
• איכה ב18: "צָעַק לִבָּם אַל ד': חוֹמַת בַּת צִיּוֹן, הוֹרִידִי כַנַּחַל דִּמְעָה יוֹמָם וָלַיְלָה, אֶל תִּתְּנִי פוּגַת לָךְ, אַל תִּדֹּם בַּת עֵינֵךְ"
• תהלים פג2: "אֱלֹהִים אַל דֳּמִי לָךְ, אַל תֶּחֱרַשׁ וְאַל תִּשְׁקֹט אַל"

יש מפרשים שלמילה דממה יש גם משמעות של שבח ותהילה לה' (הרב אלחנן סמט, פרקי אליהו).