קוד: שכר ועונש בתנ"ך
סוג: כלל
מאת: אראל
אל: שיעור נח"ת חיפה נ"ג
הרבה ספרים ומאמרים נכתבו בנושא השכר והעונש בתנ"ך. בדרך-כלל מציגים את הנושא כ'בעיה': איך זה שבמציאות לא תמיד יש שכר ועונש? איך קורה שצדיקים סובלים ורשעים מצליחים? לדעתי, לפני ששואלים שאלות כאלו, צריך לדעת מה בדיוק מובטח לנו בתורה בנושא השכר והעונש.
הפרשות העיקריות שמדברות על נושא זה הן פרשת בחוקותי (ויקרא כו) ופרשת כי-תבוא (דברים כח). מעיון בפרשות נראה שהתורה מבטיחה לעם ישראל, אם יקיים את התורה, שכר בשלושה תחומים עיקריים:
ונתתי גשמיכם בעיתם; ונתנה הארץ יבולה, ועץ השדה ייתן פריו(ויקרא כו4), או
יפתח ה' לך את אוצרו הטוב את השמים, לתת מטר ארצך בעיתו, ולברך את כל מעשה ידך; והלווית גויים רבים, ואתה לא תלווה(דברים כח12)
ונתתי שלום בארץ, ושכבתם ואין מחריד; והשבתי חיה רעה מן הארץ, וחרב לא תעבור בארצכם(ויקרא כו6), או
ייתן ה' את אויביך הקמים עליך, ניגפים לפניך: בדרך אחד ייצאו אליך, ובשבעה דרכים ינוסו לפניך(דברים כח7)
ונתתי משכני בתוככם; ולא תגעל נפשי אתכם. והתהלכתי בתוככם, והייתי לכם לאלהים; ואתם תהיו לי לעם(ויקרא כו11), או
יקימך ה' לו לעם קדוש, כאשר נשבע לך(דברים כח9).
העונש, שנזכר בהמשך הפרשות, הוא קצת יותר מפורט, אבל עדיין ניתן להבחין בו באותם נושאים.
למי מובטח השכר הזה? האם הוא מובטח לכל אדם פרטי שיקיים את התורה בביתו? - נראה לי שלא:
כלומר: ההבטחה היא, שאם ציבור שלם יקיים את התורה - הוא יקבל שכר, ואם לא - הוא יקבל עונש. אין הכוונה שהברכות מותנות בכך שכל אחד ואחד מבני ישראל יקיים את התורה: זה בלתי אפשרי כי תמיד יהיו חוטאים. הכוונה היא שהחוקים שלפיהם מתנהג הציבור הם חוקי התורה, כך שאם מישהו עובר על החוק - הציבור שופט אותו.
מה ההגיון בזה? למה השכר והעונש מובטחים לציבור ולא ליחידים?
הבעיה בזה היא, שהיחידים עלולים להרגיש שאין טעם להשקיע ולקיים את המצוות, כי הם יכולים לקבל ברכות גם בלי זה - אם שאר העם יקיים את המצוות. התורה מתייחסת לבעיה הזאת בספר דברים, כמו שניתן לקרוא במאמרים:
המסקנה משני המאמרים האלה היא, שבמקרים מסויימים יש גם שכר ועונש ליחידים, אבל זה לא מובטח מראש - זה תלוי במעשים של כלל העם, כמו שאר הברכות. ניתן לראות שיש הקבלה בין שלושת התחומים של הברכות:
יש עוד כמה מקומות שמראים שהשכר והעונש ליחידים הם חלק מהברכות. למשל, ב תפילת שלמה יש כמה פסקאות שבהן הוא מבקש שהברכות יתגשמו:
בהיעצר שמיים ולא יהיה מטר כי יחטאו לך... ואתה תשמע השמיים וסלחת לחטאת עבדיך ועמך ישראל כי תורם את הדרך הטובה אשר ילכו בה ונתת מטר על ארצך אשר נתת לעמך לנחלה."
בהינגף עמך ישראל לפני אויב אשר יחטאו לך... ואתה תשמע השמיים וסלחת לחטאת עמך ישראל והשבותם אל האדמה אשר נתת לאבותם."
את אשר יחטא איש לריעהו ונשא בו אלה להאלותו... ואתה תשמע השמיים ועשית ושפטת את עבדיך להרשיע רשע לתת דרכו בראשו ולהצדיק צדיק לתת לו כצדקתו.": השכר והעונש ליחידים הם חלק מהברכות שאנחנו מבקשים מה' שייתן לנו.
גם בתפילה המקובלת ביותר בעם-ישראל, תפילת שמונה-עשרה, אנחנו מבקשים מה' שייתן לנו ברכות:
ברך עלינו, ה' א-להינו, את השנה הזאת, ואת כל מיני תבואתה, לטובה; ותן (טל ומטר ל)ברכה על פני האדמה, ושבענו מטובה..."
ולמלשינים אל תהי תקוה, וכל הזדים כרגע יאבדו, וכל אויבי עמך מהרה ייכרתו..."
על הצדיקים ועל החסידים ועל זקני עמך ישראל ועל פליטת סופריהם ועל גרי הצדק ועלינו יהמו נא רחמיך, ה' אלהינו; ותן שכר טוב לכל הבוטחים בשמך באמת..."
צדק בין הפרטים הוא לא מצב טבעי - הוא ברכה שה' נותן לנו כשאנחנו (בתור עם) הולכים בדרכיו.
כדי לבדוק את התיאוריה, נבדוק שני מצבים קיצוניים: מצב שבו עם ישראל קיים את התורה וכל הברכות החומריות התגשמו, ומצב שבו עם ישראל לא קיים את התורה וכל הקללות החומריות התגשמו.
התקופה הטובה ביותר של עם ישראל היא תקופת שלמה (לפחות החלק הראשון שלה). עם ישראל קיים את כל התורה - כולל בניין בית-המקדש. ואכן כל הברכות החומריות התגשמו:
יהודה וישראל רבים כחול אשר על הים לרוב, אוכלים ושותים ושמחים. (מל"א י23):
ויגדל שלמה מכל מלכי הארץ לעושר ולחכמה. (ע' גם ב מאמר 'שתי תקופות במלכות שלמה')
ושלמה היה מושל בכל הממלכות - מן הנהר ארץ פלשתים, ועד גבול מצרים; מגישים מנחה ועובדים את שלמה כל ימי חייו... כי הוא רודה בכל עבר הנהר, מתפסח ועד עזה - בכל מלכי עבר הנהר; ושלום היה לו מכל עבריו מסביב. ויישב יהודה וישראל לבטח, איש תחת גפנו ותחת תאנתו, מדן ועד באר שבע - כל ימי שלמה.
לא יועילו אוצרות רשע וצדקה תציל ממות... לא ירעיב ה' נפש צדיק והות רשעים יהדף... זכר צדיק לברכה ושם רשעים ירקב... ברכת ה' היא תעשיר ולא יוסף עצב עמה... מגורת רשע היא תבואנו ותאות צדיקים יתן... כעבור סופה ואין רשע וצדיק יסוד עולם... יראת ה' תוסיף ימים ושנות רשעים תקצרנה... תוחלת צדיקים שמחה ותקות רשעים תאבד... צדיק לעולם בל ימוט ורשעים לא ישכנו ארץ... צדקת ישרים תצילם ובהות בגדים ילכדו... צדיק מצרה נחלץ ויבא רשע תחתיו...בטוב צדיקים תעלץ קריה ובאבד רשעים רנה...". ע"ע שלטון הצדיקים - שלטון הרשעים.
התקופה הרעה ביותר של עם ישראל היא תקופת הגלות, שהיא השיא של כל הקללות (ע' ויקרא כו33, דברים כח64). בתקופה לפני הגלות ניבא הנביא ירמיהו. ואכן, ניתן לראות בדבריו שכל הקללות התגשמו:
על כל שפיים במדבר באו שודדים, כי חרב לה' אוכלה מקצה ארץ ועד קצה הארץ; אין שלום לכל בשר"
בדרך כלל, מקובל לסיים מאמרים על שכר ועונש בקביעה ש"אנחנו לא יכולים להבין את השיקולים של ה'". המאמר הזה (עם המאמרים שמקושרים אליו) מראה את ההפך הגמור: אנחנו לא רק יכולים להבין - אלא גם חייבים להבין, לפחות את העקרונות הכלליים, כי הם חלק בלתי נפרד מהקשר שבינינו לבין ה'!
כשאנחנו רואים צדיקים שסובלים ורשעים שמצליחים, אנחנו חייבים לשים את זה על ליבנו; אסור לנו להתעלם ולהגיד "אנחנו לא מבינים". חייבים להבין שהמצב הזה נובע מכך שה' עזב אותנו והפסיק לתת לנו את הברכות הכתובות בתורה.
כדי לתקן את המצב, לא מספיק לתקן את המעשים שלנו, כי כמו שהוסבר למעלה - השכר והעונש לא מובטחים ליחידים אלא לציבור.
כדי לתקן את המצב חייבים לתקן את המדינה כולה, כך שחוקי התורה יהיו חוקי המדינה.
רק אז נוכל לצפות שה' ישגיח עלינו, ורק אז נוכל לצפות שיהיה צדק בעולם.
וכך מובטח לנו שיהיה באחרית הימים - "ושבתם וראיתם בין צדיק לרשע" - מלאכי ג
ונסיים במדרש של ר' ישראל אלדד (מתוך הספר "הגיונות מקרא"), על הפסוקים (דברים ו 07-09): "...ודיברת בם בשבתך בביתך ובלכתך בדרך, ובשוכבך ובקומך... וכתבתם על מזוזות ביתך ובשעריך.
". המדרש נכתב על תקופת ה"השכלה" אבל הוא מתאים גם לימינו: "בתקופת ה"השכלה" קיבלו היהודים בכמה ממדינות אירופה שוויון זכויות
("אמנציפציה"), לראשונה בהסטוריה. בחוגי ה"משכילים" נוצרה אז הסיסמה "הייה
יהודי באהלך ואדם בצאתך", כלומר: בביתך שמור על המסורת היהודית, אך מחוץ
לבית התנהג ככל אדם והשתלב בחברה הכללית. התורה יוצאת נגד הגישה הזאת,
ומצווה "ודיברת בם
בשבתך בביתך" (באהלך) אבל גם "
בלכתך בדרך" (בצאתך)! התורה יוצאת נגד הגישה, שהמצוות הן עניין לביתו הפרטי של כל אדם. היא צריכה להיות כתובה "
על מזוזות ביתך " הפרטי, אבל גם בכל מקומות ההתכנסות של הציבור -- "בשעריך ".
"
כמו שאמרנו, הברכות והקללות לא מובטחות ליחיד אלא לציבור. הציבור הזה יכול להיות כלל עם ישראל, והוא יכול להיות גם חלק קטן מעם ישראל - בתנאי שהוא מתפקד כציבור (למשל: בתקופת בית ראשון היו שתי ממלכות בעם ישראל - ממלכת שומרון וממלכת יהודה. כל אחת מהן תפקדה כציבור עצמאי, ולכן בדרך-כלל כל אחת מהן נשפטה בנפרד, כל אחת מהן קיבלה שכר ועונש ע"פ המעשים שלה. ההבדל הבולט ביניהן התגלה בימי חזקיהו מלך יהודה, כאשר אשור הגלתה את כל ממלכת שומרון, וממלכת יהודה ניצלה בנס).
צחי צוייג15:59:18 15.08.2003