קוד: ביאור:איוב מב7 בתנ"ך
סוג: התאמה1
מאת: אראל
אל:
גם לאיוב היו חברים כאלה - אליפז התימני ושני חבריו, שבאו לנחם את איוב על כל הצרות שבאו עליו, אך נסחפו לויכוח שבו האשימו אותו בחטאים חמורים.
אך ה' הצדיק דווקא את איוב:
אִיּוֹב מב7: "וַיְהִי אַחַר דִּבֶּר ה' אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֶל אִיּוֹב, וַיֹּאמֶר ה' אֶל אֱלִיפַז הַתֵּימָנִי 'חָרָה אַפִּי בְךָ וּבִשְׁנֵי רֵעֶיךָ, כִּי לֹא דִבַּרְתֶּם אֵלַי נְכוֹנָה כְּעַבְדִּי אִיּוֹב. ועתה
קחו לכם שבעה פרים ושבעה אילים, ולכו אֶל עבדי אִיּוֹב, והעליתם עולה בעדכם,
ואִיּוֹב עבדי יתפלל עליכם, כִּי אם פניו אשא לבלתי עשות עמכם נבלה, כִּי לֹא דִּבֶּרתם אֶלי נְכוֹנָה כְּעַבְדִּי אִיּוֹב'.
"
מדוע כעס ה' על רעי איוב? הרי כתוב בתורה שיש לעשות חשבון נפש ולחזור בתשובה כשקורה אסון, ולא לחשוב שהאסון היה במקרה:
ויקרא כו21: "וְאִם תֵּלְכוּ עִמִּי קֶרִי, וְלֹא תֹאבוּ לִשְׁמֹעַ לִי וְיָסַפְתִּי עֲלֵיכֶם מַכָּה שֶׁבַע כְּחַטֹּאתֵיכֶם
" (פירוט)!
1. המצוה לעשות חשבון נפש היא מצוה שבין האדם לבין ה' בלבד, כמו שכתוב "ואם תלכו
עִמִּי קרי...
" - אסור ללכת עם ה' בגישה של מקריות, אלא להבין שכל צרה שבאה אלינו היא מסר מה'; אבל לאנשים אחרים אסור לעשות את חשבון הנפש של האדם הסובל, זה אינו תפקידם. הם צריכים להשתתף בצערו של הסובל ולנחם אותו, לא לחפש אצלו פגמים.
לֹא תִשְׂנָא אֶת אָחִיךָ בִּלְבָבֶךָ, הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ וְלֹא תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא"; אם אדם אינו עושה חשבון נפש כראוי, הוא חוטא, ויש להוכיח אותו על כך.
את עמיתך". אבל אם הזולת סובל מייסורים קשים ולך טוב, אין לך אפשרות להוכיח אותו, כי אינך מבין את מחשבותיו ורגשותיו; כל שבאפשרותך לעשות הוא להשתתף בסבלו וצערו ולנסות לנחם אותו. כשיהיה פחות מדוכא, יש סיכוי סביר שיתעורר מעצמו לעשות חשבון נפש.
אִם יֵשׁ עָלָיו מַלְאָךְ מֵלִיץ אֶחָד מִנִּי אָלֶף לְהַגִּיד לְאָדָם יָשְׁרוֹ", כלומר, צריך שיהיה אדם שיעזור לחולה להבין את המסר שה' מעביר לו (פירוט).
הדרך הנכונה להתייחס לאדם הסובל מייסורים היא, קודם כל להשתתף בצערו ולנחם אותו, לעזור לו בחומר וברוח, לנסות להבין ולהזדהות עם רגשותיו; רק כאשר נמצאים יחד עמו, באותו מצב נפשי, יש להציע לו שיבדוק את מעשיו, כמו שאמרו בתלמוד לרב שאיבד חלק גדול מרכושו "יפשפש מר במעשיו
"; לא לנסות למצוא בו פגמים וחטאים, אלא להציע לו שיפשפש בעצמו במעשיו.
מה שנכון לגבי אנשים פרטיים, נכון לפחות באותה מידה גם לגבי ציבורים בעם ישראל: כשבאה צרה על ציבור מסויים, צריך קודם כל לעזור להם בגוף וברוח ולהשתתף בצערם, ורק אחר-כך לרמוז להם שהם צריכים לפשפש במעשיהם, וגם אז, לא להאשים אותם בעבירות מסויימות אלא להשאיר להם לעשות את חשבון הנפש שלהם.