ברוב חכמה - רוב כעס, יוסיף דעת - יוסיף מכאוב

קוד: ביאור:קהלת א18 בתנ"ך

סוג: דיון1

מאת: אראל

אל:

קהלת א18: "כִּי בְּרֹב חָכְמָה - רָב כָּעַס, וְיוֹסִיף דַּעַת - יוֹסִיף מַכְאוֹב"

- אי-אפשר לשלב חכמה עם הוללות, כי כשמתרבה החכמה באדם - מתרבה בו גם הכעס;  והמוסיף דעת - מוסיף מכאוב וצער על עיוותי העולם, שאינו מאפשר לו להתהולל בחוסר-דאגה.

הקבלות

בספר משלי אמר שלמה, שהחכמה והתבונה מביאות אושר, משלי ג13: "אַשְׁרֵי אָדָם מָצָא חָכְמָה, וְאָדָם יָפִיק תְּבוּנָה" (פירוט). כאן, בספר קהלת, הוא לכאורה אומר את ההיפך - שהחכמה מביאה כעס ומכאוב! כמה תשובות:

א. יחיד

ע"פ המסורת, שלמה חיבר את ספר משלי כשהיה צעיר, ואת ספר קהלת - כשהיה זקן. בצעירותו, חשב שלמה שהחכמה היא המפתח לאושר, אך ככל שהתבגר והזדקן, הוא התפכח וגילה שהחכמה עלולה להביא דווקא צער וכעס, כאשר מרבים בה יותר מדי:

1. הפסוק שלנו מדגיש "כי ברוב חכמה רוב כעס" - כשאדם לומד הרבה מדי, ואינו מאזן את החכמה שלו על-ידי פיתוח צדדים אחרים באישיותו, האישיות שלו מתעוותת: הוא שם לב לכל הפגמים שיש בעצמו ובאחרים, ומרבה לכעוס עליהם; הוא שוכח לקיים את חובותיו החברתיות, ומעורר את כעסם של הבריות. וכך אמרו חז"ל: "כל תורה שאין עמה מלאכה - סופה בטלה וגוררת עוון".

כשאדם לומד הרבה, יותר מהיכולת שלו ליישם, ואינו משתמש כראוי במתנת החכמה שה' נתן לו, הוא מעורר את כעסו של ה': "כל שחכמתו מרובה ממעשיו - אין חכמתו מתקיימת". לפי חלק מהמפרשים, זה היה חטאו של אדם הראשון, שרצה רק לדעת טוב ורע בלי לעבוד (ראו דעת טוב ורע).

2. הפסוק שלנו מדגיש " ויוסיף דעת יוסיף מכאוב" - כשאדם מוסיף דעת, מעבר לממוצע בחברה שהוא חי בה, הוא מרגיש בודד, אין לו עם מי לדבר, וכתוצאה מכך ליבו כואב.

3. לא החכמה עצמה מביאה כעס - מה שמביא כעס הוא ההכרה, ששלמה הגיע אליה לבסוף (קהלת ב15), שיש מקרה אחד לחכם ולכסיל, כך שכל ההשקעה בחכמה לא עזרה לו להינצל מגורלו של הכסיל (דיק הרטפילד).

4. ולפי חז"ל, החכמה המביאה כעס היא חכמה הגורמת לאדם "להתחכם" ולא לקיים מצוות: "כי ברוב החכמה אדם סומך על רוב חכמתו, ואינו מתרחק מן האסור, ובא רוב כעס להקב"ה. אני אמרתי 'ארבה סוסים ולא אשיב את העם מצרימה' ובסוף השיבותי, אני אמרתי 'ארבה נשים ולא יסורו לבבי' והרי נכתב עלי "נשיו הטו את לבבו"" (רש"י).

ב. ציבור

5. הפסוק שלנו נכון לא רק לגבי אדם יחיד אלא גם לגבי האנושות כולה. החכמה וההשכלה משפרות את איכות החיים שלנו ומביאות לנו אושר, אך ככל שאנחנו לומדים יותר, אנחנו מקבלים יותר כוח שמאפשר לנו להרוס את עצמנו ואת העולם כולו בלחיצת כפתור (ע"פ אייל נווה, נח"ת חיפה ה'תשנ"ו). כשלא מאזנים את לימוד החכמה בפיתוח ערכים רוחניים, התוצאה היא כעס ומכאוב.

6. ולפי חז"ל, הפסוק מתייחס לא רק לחכמה אנושית אלא גם לחכמת התורה שנמסרה לעם ישראל: "אלמלא חטאו ישראל - לא ניתן להם אלא חמשה חומשי תורה וספר יהושע בלבד... כי ברוב חכמה רב כעס (ולפי שבעטו וחטאו - נוסף להם רוב חכמה שאר הספרים, להטריחן יותר)" (רב אדא ברבי חנינא (רש"י), בבלי נדרים דף כב). כשיש יותר מדי חכמה, גם אם מדובר בחכמת התורה, התוצאה היא כעס ומכאוב.

יש לשמור על איזון גם בלימוד חכמה ודעת.