קוד: ביאור:משלי ג14 בתנ"ך
סוג: דיון1
מאת: אראל
אל:
ספר משלי משבח את החכמה והתבונה:
משלי ג14: "
כִּי טוֹב סַחְרָהּ מִסְּחַר כָּסֶף, וּמֵחָרוּץ תְּבוּאָתָהּ
"
סחר - כנגד
החכמה - שלומדים מאחרים.
המסחר בחכמה (כלומר, החלפת רעיונות)
טוב יותר
מהמסחר בכסף , כי "
כל חלופין שאדם מחליף בסחורה - זה נוטל זה וזה נוטל זה, אבל האומר לחבירו 'שנה לי פרקך ואני אשנה לך פרקי' - נמצאו שניהם ביד כל אחד ואחד
"
(
רש"י,
מצודות) ; בכל מסחר, כל אחד מהצדדים צריך לוותר על משהו, על מנת לקבל משהו אחר; אולם, חכמה אפשר גם לתת וגם להחזיק. (ויש לתמוה על אנשים הלוקחים לעצמם
זכויות יוצרים על דברי תורה, וטוענים שאם ילמדו את דברי תורתם בחינם,
ייגרם להם הפסד; ראו
זכויות יוצרים על דברי תורה?).
תבואה - כנגד התבונה - המסקנות שמפתחים באופן עצמאי; חרוץ = זהב. התבואה של התבונה טובה יותר מהתבואה של הזהב: הזהב נשאר כמו שהוא, שומר על ערכו אך אינו משתנה ואינו יוצר שום דבר חדש; אולם התבונה מאפשרת לאדם ליצור דברים חדשים כל הזמן. ואפשר גם לפרש חרוץ מלשון חריצות: התבואה של התבונה טובה אף יותר מהתבואה של החריצות - לפעמים, במחשבה נבונה של יום אחד, אפשר לפתח רעיון שיחסוך עבודה של שנים רבות.
מעבר ליתרונות המעשיים, ישנו גם יתרון רוחני לחכמה ולתבונה על-פני הכסף והזהב: "
כסף... וחרוץ... אלה הם קניינים אובדים ובלתי מתעצמים בנפש, והחכמה והתבונה המה קניינים קיימים נצחיים מתעצמים בנפש האדם
"
(מלבי"ם שם) : הכסף והזהב הם חיצוניים ואינם מתקנים את נפשו של האדם, בעוד שהחכמה ותבונה הן פנימיות ומשפיעות על עצם הנפש.
פסוק דומה נמצא ב
משלי טז16: "
קְנֹה חָכְמָה מַה טּוֹב מֵחָרוּץ, וּקְנוֹת בִּינָה נִבְחָר מִכָּסֶף
"; שם פירשנו שהפסוק נותן המלצה מעשית להשקעה - השקעה בחכמה ותבונה משתלמת יותר, מבחינה כלכלית, מהשקעה במתכות יקרות (
פירוט).
הפסוק שלנו בא אחרי פסוק 13: "
אשרי אדם מצא חכמה, ואדם יפיק תבונה
". שם חכמה קודמת לתבונה, ולכן פירשנו שגם בפסוק שלנו, החכמה מקבילה לכסף וסחורה, והתבונה מקבילה לזהב ותבואה. כך פירש הגר"א: "
חכמה - הוא דוגמת
הסחורה , שמוביל ממדינה למדינה, כן צריך לילך וללמוד מרבו...
ותבונה - הוא מה שמוציא מן החכמה, כן
התבואה הוא מה שזרע... וזה בא מעצמו ויגיע כפו...
"
(הגאון מווילנה) .
אולם בפרק טז ההקבלה היא הפוכה: חכמה מקבילה לזהב ותבונה מקבילה לכסף. כדי להתאים בין שני הפסוקים, פירש מלבי"ם את ההקבלה בפסוקנו כהקבלה כיאסטית: "
החכמה , אחר שלא ימצא אותה ע"י בינתו ועיוניו, רק מקבלה מה', ידמה אותה
לחרוץ שימצאו אותו במעמקי ההרים דרך מציאה, וכן ימצאו החכמה דרך מציאה מאדון החכמה, כמ"ש אשרי אדם מצא חכמה; והתבונה ימצאו אותה ע"י מסחר שמבין ומוציא דבר מדבר, כמ"ש ואדם יפיק תבונה, ודומה כקנין הכסף שמוכרים וקונים בו דרך מסחר וחליפים, וכן אמר פה, נגד מ"ש
ואדם יפיק תבונה מפרש כי
טוב סחרה מסחר כסף , ונגד מ"ש
אשרי אדם מצא חכמה , מפרש
ומחרוץ טוב
תבואתה , כי אלה הם קנינים אובדים ובלתי מתעצמים בנפש, והחכמה והתבונה המה קנינים קיימים נצחיים מתעצמים בנפש האדם
"
(
מלבי"ם) .
לעומת זאת, הגאון מווילנה לא ניסה להתאים בין שני הפסוקים; בפרק טז הוא פירש את ההקבלה ההפוכה: "
החכמה היא נעלמת מעין כל חי, והיא נגבלת על-ידי הבינה, ומחמת
הבינה יכול האדם להסבירה... וכן החילוק בין כסף לזהב...
הזהב אינו להוצאה רק גנוז באוצרותיו..
וכסף הוא טבעא...
"