תחילת חכמה יראת ה', ודעת קדושים בינה

מקורות ופירושים נוספים

תחילת חכמה -

1. פירשנו שהמילה תחילה מתייחסת לערך העקרוני של יראת ה' - החכמה האמיתית מתחילה ביראת ה'; בלי יראת ה', אין ערך אמיתי לחכמה. וכך כתב הרב רונן חזיזה: "אם אינו מכיר את מי שאמר והיה העולם, אינו מכיר את מי שברא יצר והאציל את כל החכמה, מה שווה כל חכמתו?... אם את אלהיך תכליתך בעולם אינך מכיר - לא התחלת כלל; תחילת חכמה - יראת ה'!!" (הרב רונן חזיזה, חמש דקות תורה ביום, י"ח אלול ה'תשס"ט).

2. ויש שפירשו, שהמילה תחילה מגדירה את האופן המעשי שבו יש ללמוד - יש להתחיל את לימוד החכמה בעניינים הקשורים ליראת ה'. כך נהגו רבים מחכמי ישראל במשך הדורות, למשל:

• הרמב"ם פתח את ספרו "היד החזקה" במילים: "יסוד היסודות ועמוד החכמות, לידע שיש שם מצוי ראשון.  והוא ממציא כל הנמצא; וכל הנמצאים מן שמיים וארץ ומה ביניהם, לא נמצאו אלא מאמיתת הימצאו" (הלכות יסודי התורה א א), ובהמשך הסביר על מצוות יראת ה' ואהבת ה' והדרך לקיים אותן (שם, פרק ב).
• הרמח"ל פתח את ספרו "מסילת ישרים" במילים: "יסוד החסידות ושרש העבודה התמימה הוא שיתברר ויתאמת אצל האדם מה חובתו בעולמו ולמה צריך שישים מבטו ומגמתו בכל אשר הוא עמל כל ימי חייו. והנה מה שהורונו חכמינו זכרונם לברכה הוא, שהאדם לא נברא אלא להתענג על ה' ולהנות מזיו שכינתו שזהו התענוג האמיתי והעידון הגדול מכל העידונים שיכולים להמצא"  (פרק א).

הרעיון שלפיו יראת ה' היא הדבר הראשון והעיקרי שיש ללמוד נזכר גם בפסוקים נוספים:

• תהלים קיא10: "רֵאשִׁית חָכְמָה יִרְאַת ה', שֵׂכֶל טוֹב לְכָל עֹשֵׂיהֶם, תְּהִלָּתוֹ עֹמֶדֶת לָעַד"
• משלי א7: "יִרְאַת ה' רֵאשִׁית דָּעַת חָכְמָה וּמוּסָר, אֱוִילִים בָּזוּ" (פירוט).

3. אך יש מפרשים את כל הפסוקים הללו באופן קצת שונה - הם מפרשים שיראת ה' היא תנאי מקדים, שיש להשיג עוד לפני שמתחילים ללמוד. פירוש זה לכאורה מנוגד לפסוק אחר בספר משלי, בו נאמר שכדי להגיע ליראת ה' דרושה תבונה והעמקה:

• משלי ב5: "אם לבינה תקרא... אָז תָּבִין יִרְאַת ה', וְדַעַת אֱלֹהִים תִּמְצָא" (פירוט)

להסברים שונים על פרדוקס זה ראו אם אין חכמה אין יראה, אם אין יראה אין חכמה.

דעת קדושים -

1. פירשנו דעת קדושים = ידיעה על עניינים קדושים, עניינים שמעל הטבע, מטא-פיסיים.

2. ואפשר גם לפרש: דעת = הכרות קרובה המביאה לאהבה;   קדושים = כינוי לה', שהוא "אלהים קדושים" (יהושע כד19);  דעת קדושים = אהבת ה'. לפי זה, הפסוק מדבר על שני הרגשות העיקריים המקשרים בין האדם לבין ה' - יראה ואהבה: תחילת חכמה - יראת ה', ותחילת בינה - אהבת ה'.

מדוע החכמה קשורה דווקא ליראת ה', והבינה קשורה דווקא לאהבת ה'? ראו חכמה, בינה, יראה ואהבה.

לפי פירוש זה, החצי השני של הפסוק מקביל לחצי הראשון:

• בינה מקבילה ל חכמה,
• דעת קדושים מקבילה ל יראת ה'.
  

וישנן שתי דרכים לפרש את ההקבלה:

א. תחילת חכמה היא יראת ה', ודעת קדושים היא תחילת בינה: כדי לזכות לבינה, דרושה דעת קדושים, שהיא הידיעה איך להתקדש, "לקדש עצמו במותר לו" (מצודת דוד). או: תחילת חכמה היא יראת ה', ודעת ה' (שהוא "אלהים קדושים", כפי שפירשנו למעלה) היא תחילת בינה: כדי לזכות לבינה, דרושה דעת ה', שהיא אהבת ה' והקשר הקרוב עמו.

ב. תחילת חכמה היא יראת ה', ותחילת דעת קדושים היא בינה: דרושה בינה כדי לזכות לדעת קדושים, שהיא "ידיעה ברורה בענייני החכמה, כמו הקדושים אשר בארץ, אשר הגיעו בה לכלל דעת" (מלבי"ם).

הפסוק בהקשרו

1. הפסוק נמצא בסוף קטע המתאר את החכמה, השולחת את נערותיה להביא נערי-רחוב ללמוד בבית הספר שבנתה. הפסוק שלנו הוא השיעור הראשון שמקבלים הנערים שהגיעו לבית הספר, וכך החכמה עצמה מקיימת את הפסוק, שהרי היא מתחילה את לימוד החכמה בהדגשת ערכה של יראת ה'. להרחבה ראו פירושים שונים על הקטע; מבנה הפרק כולו.

2. אפשר גם לפרש, שהפסוק בא להסביר, מדוע החכמה שולחת את נערותיה ואינה באה בעצמה: הנערות הן משל לתנאים המקדימים ללימוד חכמה, שהם יראת ה' ו דעת קדושים (מלבי"ם).

3. ואפשר לפרש, שהפסוק מסביר מדוע החכמה אינה מנסה לחנך את הלצים והרשעים (שנזכרו בפסוקים הקודמים): תנאי מקדים ללימוד חכמה הוא יראת ה', ומכיוון שללצים ולרשעים אין יראת ה', אין הם יכולים ללמוד חכמה, וכל ניסיון ללמד אותם רק גורם נזק.