קוד: ביאור:משלי י12 בתנ"ך
סוג: תוכן1
מאת: אראל
אל: סגלות משלי
משלי י12: "שִׂנְאָה תְּעוֹרֵר מְדָנִים, וְעַל כָּל פְּשָׁעִים תְּכַסֶּה אַהֲבָה
"
1. כאשר בני-זוג שמים לב, שתדירות המריבות ביניהם עולה ("פעם היינו רבים פעם בחודש ועכשיו פעמיים בשבוע"), ותוך כדי המריבה הם גם מזכירים זה לזו דברים רעים שעשו לפני זמן רב ("את/ה תמיד מאחר/ת! אפילו לפגישה הראשונה שלנו הגעת באיחור!"), זה סימן שיש בעיה באהבה ביניהם. במקרה זה הם צריכים להפסיק לדון בכל מריבה בנפרד, ולהתחיל לדון בבעיה העיקרית - איך להגדיל את האהבה:
מדנים = מריבות, תביעה לדין;
שנאה תעורר מדנים = רגשות של שנאה וריחוק בין בני אדם גורמים להם להזכיר ו"לעורר" ריבים ישנים, שכבר נשכחו ו"נרדמו". או: רגשות של שנאה מעוררים את יצר ה"מדנים" וגורמים לאנשים לריב ולתבוע זה את זה לדין גם על דברים קטנים.
פשע = פגיעה בזכויותיו של הזולת (לא דווקא מעשה פלילי); ועל כל פשעים תכסה אהבה = רגשות של אהבה וקרבה בין בני אדם גורמים להם להעלים עין גם ממעשים חמורים שהזולת עשה כנגדם.
הרעיון נכון לא רק בין איש לאשתו ובין אדם לחברו, אלא גם בין קבוצות שונות בתוך העם ובין עמים שונים: ישנם סכסוכים שבהם כל קבוצה מאשימה את הקבוצה השניה בפשעים שעשתה כנגדה לפני שנים רבות. הפסוק שלנו מתווה כיוון לפתרון סכסוכים מסוג זה: במקום להתעסק בפשעים שנעשו בעבר, עדיף להתמקד ברגשות השנאה הגועשים בהווה, לנסות להרגיע אותם ולעורר במקומם רגשות של אהבה (למשל על-ידי מפגשים שאינם קשורים דווקא לנושא הסכסוך), והאהבה תכסה על הפשעים ותוציא אותם מהתודעה.
לפי פירוש זה, הפסוק מכוון לאנשים שיש ביניהם שנאה: "אדם ייזהר ממידת השנאה, המביאה אל הכעס והמדון
"
(הרב יונה גירונדי, פירוש ראשון).
2. מסר נוסף של הפסוק מכוון דווקא לבני אדם שיש ביניהם אהבה רבה, וכתוצאה מכך כל אחד מהם נוטה להתעלם ממעשים רעים שהשני עושה כנגדו. הפסוק מלמד, שגם באוירה של אהבה יש להיזהר ולא לפגוע בכבודו של הזולת. גם אם הזולת יבליג על הפגיעה, הרושם של הפגיעה יישאר "רדום" בלבבו, ועלול להתעורר בעתיד, כאשר האהבה תיחלש (כך, כנראה, הבין הגר"א).
אחת הבעיות בזוגיות שיש בה הרבה אהבה היא, שהאהבה מכסה על הפשעים. מרוב אהבה, כל אחד מעדיף להתעלם ממעשים רעים של בן/בת הזוג כדי שלא לפגוע בו/ה ולא לקלקל את האוירה הנעימה. במשך הזמן, הפשעים מצטברים מתחת ל"מִכְסֶה" ועלולים להתפרץ באופן מפתיע.
לדוגמה: אדם קבע להיפגש עם בת-זוגו בשעה מסויימת. היא איחרה בשלוש שעות וסיפקה תירוץ מאד לא משכנע. הוא נפגע, אבל מכיוון שאהב אותה מאד, התגובה המיידית שלו היתה "כמה טוב שאת בסדר! אני כל כך שמח לראות אותך!". אחר-כך, בגלל האיחור, היה לחץ של זמן ולא היה זמן לדבר על האיחור, וכך ה"פשע" התכסה והודחק, אך הרגש השלילי נשאר.
פתרון אפשרי הוא, להגדיר זמן קבוע מראש, למשל כל ערב ראש חודש (הנקרא "יום כיפור קטן"), שבו שמים בצד את האהבה, ומדברים על כל הפשעים, על כל המעשים השליליים שהצטברו במהלך החודש ושלא היה זמן לדבר עליהם לפני כן. כך מנקים את הנפש ומתחילים את החודש החדש באהבה שלמה וטהורה.
פתרון טוב יותר הוא להביע את הרגשות השליליים מייד, ולהבין שאין סתירה בין רגשות שליליים לבין אהבה. זה דורש תרגול, אבל התוצאה שווה את המאמץ.
3. ויש אומרים, שהפסוק פונה גם לאדם שצריך לבחור את שותפיו לעסקים: "ייזהר אדם מהיות לו כל עסק עם השונא, ויבחר משאו ומתנו עם האוהב" (הרב יונה גירונדי, פירוש שני).
תעורר מדנים -
1. יש שפירשו שהכוונה לריבים יְשָנים שנשכחו והם "יְשֵנים" בתת-התודעה, והשנאה כביכול מעוררת אותם ומחזירה אותם אל התודעה: "כי אין דרך האדם להתקוטט מחמת דבר קל ומועט, אך נוטר הוא בלבבו, וכאשר יזדמן עוד דבר, אז תתעורר השנאה הישנה, עד שמתחיל להתקוטט עמו, ומזכיר לו הדבר הקל" (הגאון מווילנה, וכן 'דעת מקרא', וכן כנראה הבין רש"י).
2. ויש שפירשו שהכוונה גם לריבים חדשים, ולפי זה יש לפרש
תעורר מדנים = תעיר את יצר המריבה שבלב האדם: "השנאה
שיש לאדם על מי היא
מעוררת מדנים לעשות מריבה ולהקפיד על דבר קל, אבל אהבת
אדם לחבירו תכסה על כל דבר פשע לבל יקפיד אף על דבר קשה
"
(מצודות, וכן הרב יונה גירונדי ומלבי"ם).
3. ואפשר גם לפרש, שהכוונה ל
דינים בשמים.
בעם ישראל ישנן קבוצות
שונות וזרמים שונים,
ובכל זרם ישנן נקודות
חיוביות ונקודות שליליות.
ישנם זרמים שמדגישים
יותר את לימוד התורה,
ויש שמדגישים יותר את
המלאכה ותיקון העולם החומרי;
יש שמצטיינים במעשי
חסד,
ויש שמצטיינים במעשי
גבורה והגנה על המולדת;
יש שדואגים יותר לאחיהם
בני ישראל,
יש שדואגים יותר דווקא לנכרים שבינינו,
ויש שדואגים לחיות
ולצמחים.
כאשר יש
שנאה בין
הזרמים,
וכל זרם מגנה את הנקודות
השליליות שיש באחרים,
הדבר
מעורר
דינים
בשמים,
כי ה'
נוהג באותו אופן,
מתייחס לנקודות השליליות
שיש בעם ישראל ומחייב את עם ישראל בדין;
אבל כשיש
אהבה בין
הזרמים,
וכל זרם משתדל דווקא
לשבח את הנקודות הטובות שיש באחרים,
גם ה'
נוהג באותו אופן,
מתייחס לנקודות החיוביות
שיש בעם ישראל,
מכסה על פשעיהם,
ומזכה אותם בדין: "אמר הקדוש ברוך הוא: יוקשרו כולם אגודה אחת, והן מכפרין אלו על אלו
"
(ויקרא רבה ל יב, ארבעת המינים כמשל).
1. יש שפירשו את הפסוק כמשל על היחסים בין
ה' לבין עם ישראל: כשיש שנאה בין ה' לעם ישראל, ה' מקפיד גם על עוונות מהעבר הרחוק;
אך כשיש אהבה בין ה' לעם ישראל, ה' מכסה ומעלים עין גם מפשעים מההווה הקרוב: "אפילו עבירה שנתנה לשכחה נזכרת על-ידי מרבית עוונות, באה
שנאה אחרונה
ומעוררתן, שכן יחזקאל הוכיח את ישראל על עבירות מצרים ואומר להם '
איש את שיקוצי עיניו השליכו ', כמה שנים היתה שנאה זו כבושה ולא הזכירה להם הקב"ה, עד עכשיו, שהרבו עבירות על פשעיהם... וכשבני-אדם מטיבים מעשיהם, הקב"ה
מכסה על
פשעיהם
"
(רש"י, ע"פ
ויקרא רבה ז א; ראו גם
בני ישראל עובדים אלילים במצרים,
אהבה מקפיצה).
2. וע"פ הגר"א, הפסוק הוא גם משל ליחסים בין ה' לבין האדם הפרטי: כשאדם עובר עבירות גדולות, ה' מעניש אותו וכולל בכך גם את העבירות הקטנות שעשה בעבר: "בזה שעובר על 'לא תעשה', מחמת זה הקב"ה
שונאו, כביכול, על העבירות שעשה,
ומעורר מדנים אף על הדברים שאין ראוי להתקוטט ולענוש על זה, דהיינו על 'עשה'... כאשר אוהב את הקב"ה באמת, ועושה תשובה
מאהבה, הוא
מכסה על כל
פשעיו...
".
מְכַסֶּה פֶּשַׁע מְבַקֵּשׁ אַהֲבָה, וְשֹׁנֶה בְדָבָר מַפְרִיד אַלּוּף" (פירוט).
הבלגה על ביזיונות מראה לא רק על אהבה אלא גם על תבונה,
משלי יא12: "בָּז לְרֵעֵהוּ חֲסַר לֵב, וְאִישׁ תְּבוּנוֹת יַחֲרִישׁ
" (פירוט).
רמי ניר, 08.01.2007:
במשל זה מצויות לפנינו שתי אמוציות טהורות: "שנאה" - השלילית תחילה, ו"אהבה" - החיובית לעומתה. כלומר, יש קוטב חיובי וקוטב שלילי שניתן לזהות, וניתן לפתור "תסבוכת" בהפעלת קוטב חיובי מול קוטב שלילי (ולהיפך).
הקושי מופיע כאשר נמנעת האפשרות להפעיל את הקוטביות. קושי זה הוא פונקציה של "קנאה", כי ל"קנאה" יש רק קוטב שלילי בלבד; כלומר, ה"קנאה" מטשטשת את יכולת האיבחון בין דקויות. אז, לא ניתן לזהות קוטביות ולהפעילה למטרת "איזון".
(יב) שנאה תעורר מדנים: יצחק אבינו, כמו שרה אמו, השיב בתוכחת מדנים על מעשי השנאה של אבימלך ופלישתים, וסרב לכרות איתם ברית אלא הסתפק במשתה ושבועה בלבד.
ועל כל פשעים תכסה אהבה: לעומתם אברהם אבינו, הוכיח את אבימלך כדי להתפייס איתו באהבה ולכסות על פשעיו. אברהם אבינו כרת ברית עם אבימלך ובזאת גרם לשיעבוד בניו ביד פלישתים מאות שנים.
מדנים ... אהבה (סופי פסוקיות) – יצחק אבינו ה"דין" שב"מדנים", אברהם אבינו "אהבה".
( זהר ח"ד כא / ב) רבי תנחום אמר, לפיכך יצחק תקן תפלת המנחה שהוא כנגד מדת הדין,
( זהר ח"ד רנו / ב) מכאן שרי אברהם דאיהו ימינא דאקרי אהבה (רבה דקאמרן, ואיהו נטיל היכלא דאקרי אהבה)
בראשית כו כו-לא: וַאֲבִימֶלֶךְ הָלַךְ אֵלָיו מִגְּרָר וַאֲחֻזַּת מֵרֵעֵהוּ וּפִיכֹל שַׂר צְבָאוֹ: וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יִצְחָק מַדּוּעַ בָּאתֶם אֵלָי וְאַתֶּם שְׂנֵאתֶם אֹתִי וַתְּשַׁלְּחוּנִי מֵאִתְּכֶם: וַיֹּאמְרוּ רָאוֹ רָאִינוּ כִּי הָיָה י-הוה עִמָּךְ וַנֹּאמֶר תְּהִי נָא אָלָה בֵּינוֹתֵינוּ בֵּינֵינוּ וּבֵינֶךָ וְנִכְרְתָה בְרִית עִמָּךְ: וַיַּעַשׂ לָהֶם מִשְׁתֶּה וַיֹּאכְלוּ וַיִּשְׁתּוּ: וַיַּשְׁכִּימוּ בַבֹּקֶר וַיִּשָּׁבְעוּ אִישׁ לְאָחִיו וַיְשַׁלְּחֵם יִצְחָק וַיֵּלְכוּ מֵאִתּוֹ בְּשָׁלוֹם:
בראשית כא כב - כב א: "וַיְהִי בָּעֵת הַהִוא וַיֹּאמֶר אֲבִימֶלֶךְ וּפִיכֹל שַׂר צְבָאוֹ אֶל אַבְרָהָם לֵאמֹר אֱ-לֹהִים עִמְּךָ בְּכֹל אֲשֶׁר אַתָּה עֹשֶׂה. וְעַתָּה הִשָּׁבְעָה לִּי בֵא-לֹהִים הֵנָּה אִם תִּשְׁקֹר לִי וּלְנִינִי וּלְנֶכְדִּי כַּחֶסֶד אֲשֶׁר עָשִׂיתִי עִמְּךָ תַּעֲשֶׂה עִמָּדִי וְעִם הָאָרֶץ אֲשֶׁר גַּרְתָּה בָּהּ: וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם אָנֹכִי אִשָּׁבֵעַ: וְהוֹכִחַ אַבְרָהָם אֶת אֲבִימֶלֶךְ עַל אֹדוֹת בְּאֵר הַמַּיִם אֲשֶׁר גָּזְלוּ עַבְדֵי אֲבִימֶלֶךְ: וַיִּקַּח אַבְרָהָם צֹאן וּבָקָר וַיִּתֵּן לַאֲבִימֶלֶךְ וַיִּכְרְתוּ שְׁנֵיהֶם בְּרִית: וַיַּצֵּב אַבְרָהָם אֶת שֶׁבַע כִּבְשׂת הַצֹּאן לְבַדְּהֶן: וַיֹּאמֶר אֲבִימֶלֶךְ אֶל אַבְרָהָם מָה הֵנָּה שֶׁבַע כְּבָשׂת הָאֵלֶּה אֲשֶׁר הִצַּבְתָּ לְבַדָּנָה: וַיֹּאמֶר כִּי אֶת שֶׁבַע כְּבָשׂת תִּקַּח מִיָּדִי בַּעֲבוּר תִּהְיֶה לִּי לְעֵדָה כִּי חָפַרְתִּי אֶת הַבְּאֵר הַזֹּאת: עַל כֵּן קָרָא לַמָּקוֹם הַהוּא בְּאֵר שָׁבַע כִּי שָׁם נִשְׁבְּעוּ שְׁנֵיהֶם: וַיִּכְרְתוּ בְרִית בִּבְאֵר שָׁבַע וַיָּקָם אֲבִימֶלֶךְ וּפִיכֹל שַׂר צְבָאוֹ וַיָּשֻׁבוּ אֶל אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים: וַיְהִי אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וְהָאֱ-לֹהִים נִסָּה אֶת אַבְרָהָם וַיֹּאמֶר אֵלָיו אַבְרָהָם וַיֹּאמֶר הִנֵּנִי: "
רשב"ם: (א)...אף כאן אחר הדברים שכרת אברהם ברית לאבימלך לו ולנינו ולנכדו של אברהם ונתן לו שבע כבשות הצאן וחרה אפו של הקב"ה על זאת שהרי ארץ פלשתים ניתן לאברהם וגם ביהושע מטילים על ערי חמשת סרני פלשתים גורל בכלל גבול ישראל והקב"ה צוה עליהם לא תחיה כל נשמה לכן והא-להים נסה את אברהם. קנתרו וצערו כדכתיב הנסה דבר אליך תלאה. על נסותם את ה'. מסה ומריבה בחנני ה' ונסני. כלומר נתגאיתה בבן שנתתי לך לכרות ברית ביניכם ובין בניהם. ועתה לך והעלהו לעולה וראה מה הועילה כריתות ברית שלך וכן מצאתי אח"כ במ' של שמואל. ויהי ארון ה' בארץ פלשתים שבעה חדשים. כתב את שבע כבשות הצאן תקח מידי אמר לו הקב"ה את נתת לו שבע כבשות חייך שבניו עושים שבע מלחמות עם בניך ונוצחין אותן. ד"א חייך שבניו הורגים שבע צדיקים מבניך ואלו הן שמשון חפני ופנחס שאול ושלשה בניו. ד"א חייך שבניו מחריבים שבע משכנות ואלו הן אהל מועד וגלגל נוב ושילה וגבעון ובית עולמים תרין. ד"א שארון מחזר בשדה פלשתים שבעה חדשים.
בראשית רבה פרשה נד פסקה ג: והוכיח אברהם את אבימלך וגו' א"ר יוסי בר חנינא התוכחת מביאה לידי אהבה שנאמר (משלי ט) הוכח לחכם ויאהבך היא דעתיה דרבי יוסי בר חנינא דאמר כל אהבה שאין עמה תוכחה אינה אהבה אמר ריש לקיש תוכחה מביאה לידי שלום והוכיח אברהם את אבימלך היא דעתיה דאמר כל שלום שאין עמו תוכחה אינו שלום.
תנא דבי אליהו רבה פרק ז: לכן ישמור אדם דברים בלבו שלא יעשה שותפות דברים עם העכו"ם ולא יכרות עמו ברית שכן מצינו באברהם אבינו שעשה שותפות עם אבימלך וסוף הדברים שכרת עמו ברית שנאמר (ברא' כא) ויקח אברהם צאן ובקר ויתן לאבימלך ויכרתו שניהם ברית וכשכרת עמו ברית נתקבצו מלאכי השרת לפני הקב"ה ואמרו למה יכרות אברהם ברית עם עכו"ם אדם יחיד שבחרת משבעים אומות ולשונות אמר להם הקב"ה בן יחיד שנתתי לו למאה שנים אני אומר לו להעלותו עולה אם יעלהו מוטב הרי אתם יודעים שכוונתו היתה לטובה מפני דרך שלום ואם לאו יפה אתם אומרים שנאמר (שם כב) ויהי אחר הדברים האלה והא-להים נסה את אברהם וגו' וישלח אברהם את ידו ויקח את המאכלת לשחוט את בנו וגו' אעפ"כ לא היתה כוונת הקב"ה לשחטו ולהקריב את יצחק אלא להעלותו על ההר לנסותו מכאן אמרו אין לך אומה בעולם שאינה משעבדת ומענים את ישראל יותר מכמה מאות שנה אלא בשביל שכרת אברהם ברית עם עכו"ם.
פרוש משלים
(יב) שנאה תעורר מדנים: ריב-הרועים הראשון היה בין רועי אברם לרועי לוט. הריב השני היה בין רועי גרר לרועי יצחק כנ"ל. יצחק אבינו הטיח באבימלך ורעיו את הסיבה לריב: (כו כז) וְאַתֶּם שְׂנֵאתֶם אֹתִי, עפי"ז נראה לומר שהשנאה היא הסיבה גם לריב הראשון בין רועי אברהם לרועי לוט.
ועל כל פשעים תכסה אהבה: לוט כיסה את עצמו בשנאה, ואברהם דודו כיסה על פשעיו באהבה, הוכיח אותו וחיפש תקנה לטובתו.
"רמז".
תכסה – רומז ללוט, שלשמו יש משמעות של כיסוי:
( ישעיה כה ז) וּבִלַּע בָּהָר הַזֶּה פְּנֵי הַלּוֹט הַלּוֹט עַל כָּל הָעַמִּים וְהַמַּסֵּכָה הַנְּסוּכָה עַל כָּל הַגּוֹיִם:
( רש"י)הלוט - הכסוי. הלוט על העמים - המכסה את כל העמים, הלוט כמו וילט פניו (מ"א יט) הנה היא לוטה בשמלה (ש"א כא).
*
גם
בפסוק יח כתוב כ.ס.ה.
והכוונה
ללוט
(יב) שנאה תעורר מדנים: שנאתו של דואג לכהני נוב בכלל, ולאחימלך כה"ג בפרט, היתה מכוסה עד שהתגלתה בפרשת נוב. הסיבה לשנאה נעוצה במתח שהיה בין דואג כראש הסנהדרין לבין הכהנים. המדנים התעוררו כשדוד הורה בנוב בשאלה הלכתית בדבר לחם הפנים, הכהנים קבלו – ודואג נפגע ונעלב.
ועל כל פשעים תכסה אהבה: אהבתו של דואג האדומי לעמלק מזרע אדום היתה מכוסה עד שהתגלתה במלחמת עמלק, כשדואג הסית את שאול המלך לכסות על פשעי עמלק ולא להורגם.
שנאה – שנאתו של דואג לדוד ולאחימלך
( תהי'נה יג) כִּי לֹא אוֹיֵב יְחָרְפֵנִי וְאֶשָּׂא לֹא מְשַׂנְאִי עָלַי הִגְדִּיל וְאֶסָּתֵר מִמֶּנּוּ:
( במד"ר יח יז) (תהי' נה) כי לא אויב יחרפני ואשא לא משנאי עלי הגדיל ואסתר ממנו זה דואג ואחיתופל שהיו מחרפין אותו לא היו שונאי והיו מחרפין אותי ולא קוראין אותי בשמי אלא מדוע לא בא בן ישי ראיתי את בן ישי הנה ראיתי בן לישי.
* גם בפסוק יח כתובה המילה "שנאה" בהקשר לדואג
ירושלמי סנהדרין פרק עשירי ( דף נב / א): דואג אדם גדול בתורה היה באו ישראל ושאלו את דוד לחם הפנים מהו שידחה את השבת אמר להם סידורו דוחה את השבת לא לישתו ולא עריכתו דוחין את השבת. והיה שם דואג ואמר מי הוא זה שבא להורות לפניי אמרו לו דוד בן ישי הוא. מיד הלך ונתן עצה לשאול מלך ישראל להמית את נוב עיר הכהנים הדא היא דכתיב ויאמר המלך לרצים הניצבים עליו סובו והמיתו את כהני ה' כי גם ידם עם דוד
ולמדנו
זה
מדואג,שהיה
ראש לסנהדרין.
שנאמר
(ש"א
כא,
ח)
אביר
הרועים אשר לשאול...ודוד
צווח ואומר,
מה
תתהלל ברעה הגבור חסד אל כל היום.
אמר
לדואג,
אדם
גבור
וראש לסנהדרין יתעסק ברעה הזאת
ואומר לשון הרע.
ברעה
הגבור.
ילק"ש
ש"א
-
פרק
טו
-
רמז
קכא: ויחמול
שאול
והעם על אגג.
אמר
בר קפרא
זה דואג שהיה שקול כנגד כל
ישראל. א"ר
יהושע בן לוי כל שהוא רחמן על אכזרים לסוף
נעשה אכזר על רחמנים להלן כתיב ואת נוב
עיר הכהנים הכה לפי חרב.
מדרש תהלים נב: ולמה נקרא שמו אדומי... ר' אבא בר כהנא אמר, על שהתיר דמן של נוב עיר הכהנים. שנאמר (שם כב יח) ויסוב דואג האדומי וגו' וימת ביום ההוא. רב נחמן אמר, על שהתיר דמו של דוד. שאמר לשאול, בן מות הוא ודמו מותר ואשתו מותרת לינשא לאחר. בר קפרא אמר, שאסר דמו של אגג לשאול. ואמר לו כתוב בתורה, (ויק' כב כח) אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד ואתה הולך להמית נער וזקן טף ונשים ביום אחד