קוד: ביאור:משלי יב22 בתנ"ך
סוג: תוכן1
מאת: אראל
אל:
משלי יב22: "תּוֹעֲבַת ה' שִׂפְתֵי שָׁקֶר, וְעֹשֵׂי אֱמוּנָה רְצוֹנוֹ
"
ה' מתעב ושונא שפתיים האומרות דברי שקר; ולעומת זאת - ה' רוצה ואוהב אנשים העושים ופועלים באמינות - אומרים אמת ומקיימים הבטחות.
פסוקים המדברים על תועבת ה' ורצונו מציגים שני קצוות, ומכאן שיש גם מצב ביניים בין הקצוות - מצב שאינו מתועב אבל גם אינו רצוי (פירוט). מהו מצב הביניים הנרמז בפסוק זה?
1. אדם שאינו משקר (אינו אומר דברים מתוך ידיעה ברורה שהם מנוגדים לאמת), אבל עלול לפעמים לכזב (= להבטיח דברים שהוא חושב שיקיים אותם, ובסופו של דבר לאכזב ולא לקיים): אדם כזה אינו תועבת ה', אך הוא גם לא רצונו: רצון ה' הוא באנשי אמונה (= אנשים נאמנים שמקיימים את הבטחותיהם), ראו: עד שקרים - יפיח כזבים, איש חסד - איש אמונים.
2. אדם שאינו משקר
בשפתיו, וכל דבריו אמת, אך גם אינו עושה שום דבר על-מנת להרבות את האמת והאמונה בעולם ולגרום לכך שאנשים נוספים ידברו אמת; אדם כזה אינו תועבת ה', אך גם לא רצונו, כי רצון ה' הוא
בעושי אמונה, אנשים שגם עושים ופועלים, ולא רק מדברים; וכדברי חז"ל
(אבות ג כג): "כל שחכמתו מרובה ממעשיו - אין חכמתו מתקיימת, וכל שמעשיו מרובים מחכמתו - חכמתו מתקיימת
"; וכפי שכתב הרב יעבץ שם: "כי בדברו
שקר - מיד הוא
תועבת ה', אבל לא יתהפך זה, כי בדברי האמונה, לא יגיע אל
הרצון האלוקי עד
שיעשה כפי
אמונתו
".