איש חסד - איש אמונים

דקויות

הניגוד העיקרי בפסוק הוא בין איש חסד לבין איש אמונים. לפני שנסביר את המושגים הללו, נסביר את המושגים האחרים בפסוק:

רב אדם = הרבה בני אדם, כמו ב זכריה ב8: "פְּרָזוֹת תֵּשֵׁב יְרוּשָׁלִַם מֵרֹב אָדָם וּבְהֵמָה בְּתוֹכָהּ".

יקרא = מזמין ומבקש שיבוא, כמו ב שמות לו2: "וַיִּקְרָא מֹשֶׁה אֶל בְּצַלְאֵל וְאֶל אָהֳלִיאָב וְאֶל כֹּל אִישׁ חֲכַם לֵב", תהלים קמז9-10: "נוֹתֵן לִבְהֵמָה לַחְמָהּ, לִבְנֵי עֹרֵב אֲשֶׁר יִקְרָאוּ";

או מפרסם ומהלל, כמו ב תהלים קה1: "הוֹדוּ לה', קִרְאוּ בִּשְׁמוֹ, הוֹדִיעוּ בָעַמִּים עֲלִילוֹתָיו", אסתר ו11: "וַיִּקְרָא לְפָנָיו כָּכָה יֵעָשֶׂה לָאִישׁ אֲשֶׁר הַמֶּלֶךְ חָפֵץ בִּיקָרוֹ" (פירוט).

מי ימצא = קשה מאד למצוא, כמו כמו ידיעת ההסטוריה, קהלת ז24: "רָחוֹק מַה שֶּׁהָיָה וְעָמֹק עָמֹק, מִי יִמְצָאֶנּוּ?". איש אמונים הוא דבר נדיר ויקר-המציאות;

ויש בביטוי זה גם שבח על חשיבות האמונים, כמו השבח על אשת חיל ב משלי לא10: "אֵשֶׁת חַיִל מִי יִמְצָא? וְרָחֹק מִפְּנִינִים מִכְרָהּ" (פירוט).

איש חסדו = כאן נחלקו המפרשים -

א. ויש מפרשים שהביטוי איש חסדו הוא כולו מושא ישיר של הפועל יקרא: "הרבה יש בני אדם הבוטחים אל אוהביהם, המבטיחים אותם חסד, וקוראים להם בעת דוחקם" (רש"י ומפרשים נוספים). הנושא של הפועל יקרא הוא רוב אדם, ביטוי הנחשב לשון יחיד.

ב. יש מפרשים שהמילה איש היא הנושא של הפועל יקרא, ומשמעה "כל איש ואיש", "כל אחד ואחד", והמילה חסדו היא המושא של הפועל: "הרבה מבני אדם, תמצא שיכריז כל אחד מהם חסדו" (רלב"ג, וכן אבן עזרא, מצודות, רמ"ד וואלי): הרבה אנשים מתפארים בחסד שהם עושים.

לענ"ד, פירוש א מסתבר יותר, מפני ההקבלה בין איש חסדו לבין איש אמונים. הפסוק מציג ניגוד בין חסד לבין אמונים; מידת החסד נמצאת במידה רבה יחסית, ומידת האמונים נמצאת במידה מועטה יותר וקשה למצוא אותה (ראו חסד ואמת).

ניתן לפרש את הפסוק לפי כמה משמעויות שונות של המילה "אמונים":

1. אמונים = קיום הבטחה: הרבה אנשים קוראים לחבריהם שהבטיחו לעשות עמהם חסד, אבל רק מעטים מקיימים את ההבטחה (רש"י), כמו ב משלי יט22: "תַּאֲוַת אָדָם חַסְדּוֹ, וְטוֹב רָשׁ מֵאִישׁ כָּזָב" (פירוט).

2. אמונים = קיום המחוייבות, בניגוד לחסד שהוא מעשה שמעבר למחוייבות: הרבה אנשים קוראים ומפרסמים את האנשים העושים חסד, ולכן מי שעושה חסד מקבל תגמול מיידי בצורת פרסום ואהדה ציבורית; אולם, קשה יותר למצוא אדם המקפיד על מחוייבויותיו ונוהג ביושר ואמינות, שכן בהקפדה זו אין שבח ותהילה, אין פאר ו'הילה' של מעשה גדול ונשגב (ע"פ מלבי"ם). וכדברי חז"ל: "גדול המצווה ועושה - מזה שאינו מצווה ועושה" (רבי חנינא, בבלי, עבודה זרה ג:).

3. אמונים = קיום מחוייבות של השבת טובה תחת טובה: הרבה אנשים קוראים ומבקשים מחבריהם לעשות עמהם חסד, אולם רק מעטים זוכרים להשיב טובה תחת טובה (ע"פ רלב"ג, פירוש שני);  הרבה אנשים קוראים ומפרסמים את אלה שעשו עמהם חסד - להגיד תודה זה קל - אבל לשמור אמונים ולהשיב טובה תחת טובה זה יותר נדיר.

4. אמונים = התמדה, עשיית חסד בקביעות. הרבה פעמים אדם קורא לאיש שעשה איתו חסד בעבר, ומבקש ממנו שיעשה עמו חסד פעם נוספת. אך רוב האנשים מסוגלים לעשות חסד באופן חד-פעמי בלבד; איש אמונים, שעושה חסד באופן קבוע ובלי לאכזב - קשה מאד למצוא. קל יותר לתת תרומה חד-פעמית גדולה, מאשר לחתום על הוראת קבע לתרומה חודשית קטנה (בנוסף לכך שהוראת קבע כרוכה גם בעמלות בנקאיות גדולות יותר...). פירוש זה מתאים לפסוק הבא, שגם הוא מדבר על התמדה בדרך של צדיקות, משלי כ7: "מִתְהַלֵּךְ בְּתֻמּוֹ צַדִּיק - אַשְׁרֵי בָנָיו אַחֲרָיו" (פירוט). ולכן, תהלים קיח8-9: "טוֹב לַחֲסוֹת בה', מִבְּטֹחַ בָּאָדָם; טוֹב לַחֲסוֹת בה', מִבְּטֹחַ בִּנְדִיבִים".

5. אמונים = אמת (ע"פ מצודות): הרבה בני אדם קוראים ומפרסמים את מעשי החסד שעשו (כל איש קורא ומכריז על חסדו); אך קשה למצוא אנשי אמונים, אנשים שאומרים רק את האמת ואינם מפריזים בתיאור מעשי החסד שלהם.

חכמי התלמוד דרשו פסוק זה על רבי זעירא, שהקפיד על דיוק ואמינות במסירת מידע: "רב אדם יקרא איש חסדו - זה שאר כל אדם.  ואיש אמונים מי ימצא - זה רבי זעירא. ד[א]מר רבי זעירא: לית אנן צריכין חששין לשמועתיה דרב ששת, דהוא גברא מפתחה.  אמר רבי זעירא לרבי יסא: חכים רבי לבר פדיה דאת אמר שמועתא מן שמיה. אמר לו: ר' יוחנן אמרן משמו. אמר רבי זעירא לרבי בא בר זבדא: חכים רבי לרב דאת אמר שמועתא מן שמיה.  אמר לו: רב אדא בר אהבה אמרן משמו" (תלמוד ירושלמי על שבת א ב, דף ו:). יש אנשים רבים שיודעים לעשות חסד במידע, לפרסם חדשות או להעביר מסרים; אבל יש רק מעטים שמקפידים להעביר את המידע באמינות, בלי להוסיף ובלי לגרוע. 

6. אמונים = אמונה: הרבה אנשים קוראים ומפרסמים את מעשה החסד שעשו, אולם פרסום זה נובע מחוסר-אמונה: מי שמאמין שה' ישלם לו שכר על מעשיו, אינו מרגיש צורך לפרסם אותם בפני בני אדם (רמ"ד וואלי).