קוד: ביאור:משלי יט22 בתנ"ך
סוג: תוכן1
מאת: אראל
אל: סגלות משלי
משלי יט22: "תַּאֲוַת אָדָם חַסְדּוֹ, וְטוֹב רָשׁ מֵאִישׁ כָּזָב
"
לכל אדם ישנה תאווה טבעית לעשות חסד עם הזולת, אולם אדם רש (עני), שאינו יכול לעשות חסד, טוב יותר מאיש שמבטיח לעשות חסד ואז מתחרט ומאכזב את הבוטחים בו.
1. אחת הסיבות שאנשים מבטיחים הבטחות שווא היא, שהם מאד רוצים להיטיב עם הזולת - כל-כך רוצים, עד שהם מרגישים שהם כבר עושים זאת בפועל. הדבר נכון במיוחד כשנמצאים עם ילדים קטנים, שמבקשים בצורה כל-כך מעוררת רחמים, עד שכל אדם מבוגר מתמלא ברצון לתת להם את מה שהם מבקשים כבר עכשיו, ומבטיח להם שיעשה זאת. אך לפעמים ההבטחה הזאת היא חפוזה מדי - לפעמים אי-אפשר לקיים את ההבטחה, משום שאין כסף, או משום שאין זמן, או משום שיש ילדים אחרים בסביבה שעלולים לקנא, או מסיבה אחרת. הפסוק מזהיר מפני נטיה זו:
לכל אדם יש תאווה טבעית לעשות מעשי- חסד ונתינה; אולם לפעמים, מרוב רצון לעשות חסד, אנשים מבטיחים לעשות מעשה שמעל לכוחותיהם, ואז הם לא מצליחים לקיים את הבטחתם, ומאכזבים את הנזקקים שתלו בהם תקוות. במקרה כזה – יותר טוב כבר להיות רש, שאין לו כלום ולכן הוא לא יכול לעשות חסד, מלהיות איש כזב = איש שמאכזב - שמבטיח לעשות חסד ואינו מקיים.
אז מה עושים כשהילדים מנדנדים? פשוט אומרים להם "אני רש ולא יכול לתת לך את מה שאתה רוצה". עדיף להגיד כך, מאשר להבטיח ולהיות איש כזב.
2. יש אנשים שמקימים ארגון לגמילות חסדים (גמ"ח), למשל, קרן להלוואות בלי ריבית. מרוב תאווה לעשות חסד, הם לא בודקים מספיק לעומק את האנשים שהם עוזרים להם - לא בודקים עד הסוף שהם אמינים, מסוגלים להחזיר את ההלוואה, ושיש להם מספיק בטחונות. כתוצאה מכך, חלק מהלווים לא מחזירים את החוב, והגמ"ח קורס ונסגר. הפסוק שלנו מתייחס גם למצב זה:
תאוות אדם חסדו, ובכל זאת טוב רש - עדיף לעשות חסד מועט ודל אבל להתמיד בו, מלהיות איש כזב - שנותן הרבה ואז מפסיק כמו נחל אכזב.
לפי שני הפירושים, הפסוק מזהיר שלא לערב רגשות של תאוה בעשיית חסד; כדי שהחסד יהיה אמיתי ועקבי, יש לעשות אותו במתינות ולא בתאוה.
תאוות אדם חסדו - איזו תאווה ואיזה חסד?
1.
תאוה = אהבה שאנשים אחרים אוהבים את האדם, בגלל
החסד שהוא עושה איתם: "עיקר שהבריות
מתאוים לאדם - בעבור
חסדו... ואם
איש כזב הוא ומבטיח ואינו עושה -
טוב איש
רש ממנו
" (רש"י, וכן מצודות).
2.
תאוה שאדם מתאווה לעניינים גשמיים היא
חסד = חרפה עבורו: "תאות האדם היא בטבע מה שהוא
חרפה לו, כי יצר לב האדם רע מנעוריו, ויהיו תאוותיו מפני זה אל תאות החומר אשר בו נשתתף לבהמות, ולזה יהיה יותר
טוב הרש שלא ישיג דבר מהתאוות
מאיש כזב שישבע תמיד באלו ההנאות שהם הבל וכזב
" (רלב"ג פירוש ראשון).
3. תאוותו = רצונו הגדול ביותר של האדם הוא להשיג את חסד ה':
חסד בעניינים גשמיים: "שכל תאוותו של אדם היא שיתקיים בידו החסד של הצלחת ענייניו... ולכן כשרואה שנכסיו מתמוטטים, הנה הוא מתעסק בערמומיות של שקר וכזב כדי להעמידם (תספורת?), ולא ישיב אל ליבו שאין זה הדרך הטוב, כי מוטב לו לאדם שיעני ממה שיהיה איש כזב, שאם יעני אינו נפרד בשביל זה מדבקותו הקדוש שישגיח עליו ולא יחסר לחמו, אבל אם יהיה איש כזב, דבקותו הקדוש מסתלקת ממנו, ואין עוד שום תקוה להצלחתו בעולם הזה, וכל שכן שיאבד חלקו בעולם הבא, מפני שנפרד מן האמת ונדבק עם השקר, שמאבדת את בעליה...
"
(רמ"ד וואלי פירוש ראשון),
וחסד בעניינים שכליים: "תאות האדם היא שישיג
חסד השם יתברך בדברים, ויותר
טוב להשיג זה מי
שהוא
רש בדעות, והוא מי שיש לו הסכלות...
מאיש כזב שיש לו הדעות
הכוזבות, וזה כי הרש לא יצטרך כי אם ללמוד החכמה, ואיש הכזב צריך שירפא תחלה
ממום דעותיו הכוזבות המרחיקות אותו בתכלית מה שאפשר מהשם יתברך, ובזה מהקושי
העצום... להעתיקו מן הדעות האלו, ואחר זה יצטרך ללמוד החכמה לפי השרשים
האמתיים
" (רלב"ג פירוש שני)].
4.
תאווה = התוויית קו, כמו ציור: "החסד שאדם עושה היא
תתו אותו ותתאר את תארו, שצורתו הפנימית ניכר ע"י החסד שיתגלה ממנו, שעל פיו יוכר מדותיו ותכונתו. אבל
איש כזב, שמבטיח חסד ואינו עושה,
הרש טוב ממנו, שהרש יוכל להיות שתכונת נפשו נוטה לחסד, אבל האיש כזב ניכר שלא לבד שאין אתו לעשות חסד עוד הוא מכזב באמונתו
" (מלבי"ם).