קוד: ביאור:משלי יד29 בתנ"ך
סוג: דיון1
מאת: אראל
אל:
משלי יד29: "אֶרֶךְ אַפַּיִם רַב תְּבוּנָה,
וּקְצַר רוּחַ מֵרִים אִוֶּלֶת
"
היודע להאריך את נשימות אפיו, וכך להאריך את משך-הזמן שעובר עד שהוא מביע את כעסו באפיו (פניו), יש לו זמן רב להתבונן ולחשוב על האירועים שהביאו לכעס, ולהסיק מהם תובנות רבות; ולעומתו -
מי שתוך זמן קצר מעלה כעס ברוחו (מחשבתו), הגורם לרוחו (נשימתו) להתקצר, יוכל להרים (להסיק) רק מסקנות שטחיות של איוולת.
אף = ביטוי חיצוני לכעס; ארך אפיים = סבלני, המתאפק במשך זמן ארוך לפני שנותן ביטוי חיצוני לכעסו; ארך אפיים רב תבונה = מי שאינו כועס מהר על דברים רעים שקורים לו, זוכה להבין הרבה דברים חדשים - הוא מתבונן באירועים שקרו לו ומסיק מהם מסקנות שיעזרו לו להימנע מצרות בעתיד.
רוח = מחשבות; קצר רוח = החושב בקיצור, הממהר להעלות מחשבות אל התודעה (פירוט); מרים = מסיק מסקנות; איוולת = שטחיות; וקצר רוח מרים איוולת = אדם הממהר להעלות מחשבות של כעס אל ליבו, לא יוכל להסיק מסקנות נבונות - הוא יבזבז את כל זמנו במחשבות עצבניות ובהאשמת אנשים אחרים - "למה הוא עשה לי את זה", "חבל שלא החזרתי לו", "הייתי צריך להגיד לו ש...", וכו', ויישאר בשטחיותו.
קצר רוח הוא גם אדם הנושף נשיפות קצרות ומהירות. לפי זה, הפסוק רומז על דרך להימנע מאיוולת - לנשוף נשיפות ארוכות ואיטיות, להרגיע את הכעס, ורק אז לדבר.
מֵרִים -
1. מלשון מעלה ורוממות: "כאילו
מרים אותה על הנס, שהכל מסתכלים בה ובאים להטיל דופי גנאי וביזיון בדרכי הנהגתו... לפי שהאיוולת לפי עצמה אינה אלא מידה גרועה... כשהיא מצויה בהדיוט, אבל כשנעשין מן המלך, שהנהגתו מפורסמת ועושה רושם, הוא נותן
הרמת ראש לזאת המידה הגרועה, שתתנשא גם היא כפי נשיאותו, ונמצא שהקלקול שלו גדול מאד, כי הוא מקים את האיוולת מן העפר ומרים אותה מן האשפות
"
(רמ"ד וואלי).
2. מלשון העלאת מסקנות. גם הפועל הסיק (שממנו השם מסקנה) בא, כנראה, מהשורש נסק, שעניינו עליה. כי כשאדם מסיק מסקנה, הוא מרים ומעלה אותה מתוך ערימת העובדות. ומכאן: וקצר רוח מרים איוולת = מסיק מסקנות של שטות, מתוך כעסו.
קְצַר אַפַּיִם יַעֲשֶׂה אִוֶּלֶת וְאִישׁ מְזִמּוֹת יִשָּׂנֵא" (פירוט): אדם שהוא לא רק קצר רוח (=ממהר לחשוב מחשבות של כעס) אלא גם קצר אפיים (=ממהר לפעול מתוך כעס), לא רק לעצמו מרים איוולת, אלא גם יעשה מעשים של איוולת (פירוט).