לפני שבר יגבה לב איש, ולפני כבוד ענוה

קוד: ביאור:משלי יח12 בתנ"ך

סוג: דיון1

מאת: אראל

אל:

משלי יח12: "לִפְנֵי שֶׁבֶר יִגְבַּהּ לֵב אִישׁ, וְלִפְנֵי כָבוֹד עֲנָוָה"

לפני שקורה שבר (נפילה וכישלון) לאיש, ליבו גבה ומתגאה;    ולעומת זאת -   לפני שהאדם זוכה בכבוד, הוא עובר תקופה של ענוה והשפלה.

עצות

כשאנחנו רואים אדם רשע, שמצליח כל-כך עד שהוא מתחיל להתגאות ולהתרברב בכוחו, אפשר להיות רגועים - הנפילה שלו קרובה:

לפני שבר יגבה לב איש - הפסוק כתוב בלשון עתיד, המציינת פעולה החוזרת על עצמה באופן קבוע. המשמעות המדוייקת של הפסוק היא "לפני שאדם נשבר, בדרך כלל ליבו גבה". כך דרכו של ה', כשהוא רוצה להעניש אדם רשע, לפני העונש הוא מגביה את מעמדו כך שהנפילה שלו תתפרסם יותר (מצודות).

כך קרה, למשל, להמן, אסתר ג1: "אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, גִּדַּל הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ אֶת הָמָן בֶּן הַמְּדָתָא הָאֲגָגִי, וַיְנַשְּׂאֵהוּ, וַיָּשֶׂם אֶת כִּסְאוֹ מֵעַל כָּל הַשָּׂרִים אֲשֶׁר אִתּוֹ"

המן התגאה ודרש שכולם ישתחוו לו, ואף רצה להשמיד את כל מי שאינו משתחווה לו, אבל תוך ימים ספורים הוא נתפס ונתלה על עץ. העובדה שהיה אדם גדול וחשוב לפני כן, גרמה לכך שהמפלה שלו התפרסמה יותר, והבזיון שנגרם לו היה גדול יותר.

ומצד שני:

ולפני כבוד ענוה - לפני שה' נותן לאדם כבוד, הוא מעמיד אותו בניסיון של ענוה (= השפלה חברתית), על-מנת לבדוק אם הוא מסוגל לקבל את הכבוד בלי שזה "יעלה לו לראש" וישחית אותו.

הפסוק פונה אל האנשים המושפלים וסובלים מגאוותו של הרשע, ואומר להם להיות אופטימיים, כי בקרוב הגלגל יתהפך, הרשע הגאוותן יישבר וייפול, והענווים המושפלים יזכו לכבוד.

כך לאדם הפרטי, וכך גם לאומה הישראלית ולירושלים, ישעיהו ס13-14: "כְּבוֹד הַלְּבָנוֹן אֵלַיִךְ יָבוֹא, בְּרוֹשׁ תִּדְהָר וּתְאַשּׁוּר יַחְדָּו, לְפָאֵר מְקוֹם מִקְדָּשִׁי, וּמְקוֹם רַגְלַי אֲכַבֵּד; וְהָלְכוּ אֵלַיִךְ שְׁחוֹחַ בְּנֵי מְעַנַּיִךְ וְהִשְׁתַּחֲווּ עַל כַּפּוֹת רַגְלַיִךְ כָּל מְנַאֲצָיִךְ, וְקָרְאוּ לָךְ עִיר ה', צִיּוֹן, קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל": "והסוד הוא על מלכות אדום, שכל בטחונו בעושרו... שיגיע לתכלית הגאווה סמוך למפלתו, וכנגדו - ישראל יגיעו לתכלית הענווה, כשיהיו סמוכים אל גילוי כבוד השכינה עליהם בעת גאולתם, שאז מעודד ענוים ה' ומשפיל רשעים עדי ארץ, וזהו שאמר: לפני כבוד ענוה, שהרי הכבוד העליון קובע השראתו על הענוים, שהם לבדם ראויים לקבלו, מפני שתולים הגדולה בבעליה" (רמ"ד וואלי).