קוד: ביאור:משלי טז5 בתנ"ך
סוג: דיון1
מאת: אראל
אל:
משלי טז5: "תּוֹעֲבַת ה' כָּל גְּבַהּ לֵב, יָד לְיָד לֹא יִנָּקֶה
"
כל אדם שמחשבות ליבו גבוהות (גאות ומתנשאות) הוא מתועב ושנוא על ה';
גם אם עונשו יתעכב ויעבור מיד ליד, בסופו של דבר הוא לא יינקה ולא יינצל מעונש.
הגאוה נאסרה כבר בתורה, כי היא גורמת לאדם לשכוח את ה',
דברים ח11-14: "הִשָּׁמֶר לָּךְ פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ...
וְרָם לְבָבֶךָ, וְשָׁכַחְתָּ אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ הַמּוֹצִיאֲךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים
"; וחכמי התלמוד למדו מכאן, שכל מי שמתגאה "כאילו כפר בעיקר
"
(רבי יוחנן,
בבלי סוטה ד:). כי מי שמתגאה, שוכח שהוא רק חלק קטן מהבריאה המופלאה של ה'.
באותה פרשה נזכרה המילה
תועבה בהקשר של עבודת אלילים,
דברים ז26: "וְלֹא תָבִיא
תוֹעֵבָה אֶל בֵּיתֶךָ וְהָיִיתָ חֵרֶם כָּמֹהוּ, שַׁקֵּץ תְּשַׁקְּצֶנּוּ וְתַעֵב תְּתַעֲבֶנּוּ כִּי חֵרֶם הוּא
"; וחכמי התלמוד למדו מכאן ש"כל אדם שיש בו גסות הרוח - כאילו עובד עבודת כוכבים
"
(רבי יוחנן משום רשב"י, שם); בספר ויקרא נזכרת המילה תועבה בהקשר של גילוי עריות,
ויקרא יח27: "כִּי אֶת כָּל
הַתּוֹעֵבֹת הָאֵל עָשׂוּ אַנְשֵׁי הָאָרֶץ אֲשֶׁר לִפְנֵיכֶם וַתִּטְמָא הָאָרֶץ
", ומכאן שכל המתגאה "כאילו בא על כל העריות
"
(רבי חמא בר חנינא, שם). הכל נובע מאותה נקודה - המתגאה שוכח שהוא רק חלק קטן מהבריאה, ורוצה לנכס לעצמו את הבריאה כולה.
לְבִלְתִּי רוּם לְבָבוֹ מֵאֶחָיו, וּלְבִלְתִּי סוּר מִן הַמִּצְוָה יָמִין וּשְׂמֹאול; לְמַעַן יַאֲרִיךְ יָמִים עַל מַמְלַכְתּוֹ הוּא וּבָנָיו בְּקֶרֶב יִשְׂרָאֵל". "
נרמז בכאן בתורה איסור הגאות כי הכתוב ימנע את המלך מגאות ורוממות הלב וכל שכן האחרים שאינן ראויים לכך כי בראוי להתרומם ולהתגדל יזהירנו להיות לבבו שפל ככל אחיו הקטנים ממנו כי הגאוה מדה מגונה ונמאסת אצל האלהים אפילו במלך כי לה' לבדו הגדולה והרוממות ולו לבדו התהלה ובו יתהלל האדם" (רמב"ן שם).
נבואה נגד הגאוה נמצאת גם בספר ישעיהו, הנבואה מסתיימת ב
ישעיהו ב22: "חִדְלוּ לָכֶם מִן הָאָדָם אֲשֶׁר נְשָׁמָה בְּאַפּוֹ, כִּי
בַמֶּה נֶחְשָׁב הוּא
", וחכמי התלמוד דרשו, שכל המתגאה "כאילו בנה בָמָה
"
(עולא, בבלי סוטה ד:). התורה אוסרת על בניית במות כדי לעודד את כל ישראל לעלות להתאחד סביב בית המקדש; אולם אדם שיש בו גאוה אינו רוצה באחדות זאת, הוא רוצה לשים את עצמו מעל האחרים, וכך כאילו בונה במה המנתקת אותו מעבודת ה' הציבורית.
כך גם בהמשך,
ישעיהו י33: "הִנֵּה הָאָדוֹן ה' צְבָאוֹת מְסָעֵף פֻּארָה בְּמַעֲרָצָה, וְרָמֵי הַקּוֹמָה גְּדוּעִים,
וְהַגְּבֹהִים יִשְׁפָּלוּ
", ומכאן: "כל אדם שיש בו גסות הרוח ראוי לגדעו כאשירה
"
(רבי אלעזר,
בבלי סוטה ה א).
גם בספר ירמיהו ישנה אזהרה נגד גאוה, המונעת מאדם להאזין לדבר ה',
ירמיהו יג15: "שִׁמְעוּ וְהַאֲזִינוּ,
אַל תִּגְבָּהוּ, כִּי ה' דִּבֵּר
".
וגם בספר תהלים נאמר שה' אינו סובל גאוותנים,
תהלים קא5: "מלושני[מְלָשְׁנִי]
בַסֵּתֶר רֵעֵהוּ אוֹתוֹ אַצְמִית,
גְּבַהּ עֵינַיִם וּרְחַב לֵבָב - אֹתוֹ לֹא אוּכָל
".
אזהרה נוספת נגד גאוה נמצאת ב
איוב כד24: "רוֹמּוּ מְּעַט - וְאֵינֶנּוּ, וְהֻמְּכוּ - כַּכֹּל יִקָּפְצוּן; וּכְרֹאשׁ שִׁבֹּלֶת יִמָּלוּ
" - מי שמרים את עצמו יותר מדי דומה לשיבולת שראשה בולט מעל השאר, שהיא גם מתייבשת יותר מהר, וגם בדרך-כלל הראשונה שנקטפת (פירוט). המשל מזכיר את המשך הפסוק שלנו,
יד ליד לא יינקה - בסופו של דבר, תהיה יד שתקטוף אותו.
גבה = התנשאות, הסתכלות "מלמעלה"; לב = מקום המחשבות; גבה לב = אדם החושב מחשבות של גאוה והתנשאות על הזולת.
יד ליד = בסופו של דבר, ראו
משלי יא21: "יָד לְיָד לֹא יִנָּקֶה רָּע
" (פירוט);
לא ינקה = יגרר לחטא גם במעשה, או: יקבל את עונשו.
תועבת ה' כל גבה לב = מחשבות של התנשאות מרחיקות את האדם מה'. כשהאדם מתמלא בתחושת חשיבות עצמית, הוא לא יכול לקבל שפע אלהי; כמו בקבוק סתום שאינו יכול לקבל נוזלים נוספים (ע"פ גליה).
מה מוסיפה המילה כל?
1. חז"ל נחלקו בשאלה, האם ראוי שתהיה באדם תחושה מועטה של גאוה, או בכלל לא. לפי אחת הדעות, המילה
כל מלמדת שאסור שתהיה באדם אפילו מידה כלשהי של גאוה: "אמר
רבי חייא בר אשי אמר רב: תלמיד חכם, צריך שיהא בו אחד משמונה בשמינית
(משקל קטן הוא... כלומר צריך שיהיה בו מעט גאוה, שלא יהו קלי הראש מסתוללין
בו, ויהא דבריו מתקבלין עליהן בעל כרחם). אמר רבי הונא בריה דרב יהושע:
(גסות מועט נאה והוגנת לו לתלמיד חכם) ומעטרא ליה (ומעטרתו) כי סאסא
לשבולתא (המעטרת את השבולת). אמר רבא: בשמתא דאית ביה (גסות הרוח) ובשמתא
דלית ביה (גסות פורתא, לפי שאין בני עירו יראים ממנו ואין בו כח להוכיחם).
אמר רבי נחמן בר יצחק: לא מינה ולא מקצתה (לא יחפוץ אדם לא בכולה ולא
במקצתה, ד)מי זוטר דכתיב ביה
תועבת ה'
כל גבה לב
" (פירוט).
2. יש אנשים שחושבים, שמותר להם להתגאות אם זה אמת. המילה
כל מדגישה, שגם מי שיש לו במה להתגאות, למשל אדם צדיק שמקיים הרבה מצוות, גם הוא יהיה מתועב על ה' אם יהיה גבה לב, כי "כשייחשב עם נפשו באמת, יתוודע לו כי לא תיקן עדיין אפילו החצי... לפי החכמה אשר הטביע הקב"ה בנפשו
"
(ח"ח, שמירת הלשון א, שער התבונה יד), "כשיתבונן עם נפשו חשבון אמיתי, ימצא שלא שילם אפילו אחד מאלף לפי הטובות שמיטיב הקב"ה עמו כל ימי חייו
"
(ח"ח, ספר חובת השמירה יד). החובה שלו לקיים מצוות הרבה יותר גדולה מלאדם שלא זכה ללמוד תורה. כמו
הבדיחה הידועה, על אדם שהתגאה בכך שיש לו מיליונים בבנק, אבל כששאלו אותו
"איך עשית את זה?" הוא ענה "ירשתי מההורים שלי מיליארדים..."
(ע"פ החפץ חיים).
3. יש אנשים שחושבים, שרק דיבורים של גאוה אסורים; הפסוק מדגיש, שהגאוה אסורה אפילו במחשבה: "הגם שאין ה' מעניש על המחשבה ועל המדות הרעות, כל שלא הוציאו פרי
לפעולת אדם, וכן גם על הפעולה לא יעניש תיכף ע"י השגחה מיוחדת, רק יסתיר
פנים מהחוטא ויניחנו למקרה הזמן, לא כן מדת
גבה לב,
שחושב בלבו שהוא במדרגה עליונה מאד, ועל ידי כך יפרץ פרץ בכל כחות נפשו לחשוב את
לבו כלב אלהים, ועל יד כך לא ישמע לדברי התורה והמורים, ויעבור גבולות המוסר,
זה שורש פורה ראש ולענה
ותועבה היא לה' עד שיענישנו
יד ליד, רוצה לומר שלא ע"י אמצעי,
ולא ינקה מעונש, כי העונש הבא על-ידי הטבע לפעמים יש רשע מאריך ברעתו כי מקוה שישוב בתשובה, לא כן הגבה לב, שאין תקוה שייטיב דרכו
"
(מלבי"ם), "לא מיבעי אם הגאוה נראית וניכרת לפני כל, שהיא בוודאי מגונה, אלא אפילו אם הגאוה מכוסה ואיננה נראית לבריות, גם כן מגונה היא מאד, דאף שנסתרה מהם, אבל לא נסתרה היא מעיני המקום ברוך הוא, ויודע מחשבות ליבו של האדם אם מתכוין בעשיית מצווה לשם שמיים או לשם דבר אחר שהוא רק להתגאות בעיני הבריות
"
(ע"פ החפץ חיים, קונטרס ליקוטי אמרים פרק יד).
רמי ניר: אכן, ההבדל לא גדול, והמרחק לא קטן... המרחק לא גדול - מן האות "א" ועד האות "ב"; כך המרחק מן הסמל "גאה" ועד הסמל "גבה". אולם, ההבדל לא קטן, בין אוילות לניבזות:
"תועבת ה'
- הנה, הגאוה היא מדה מגונה מאד ומתועבת לה' יתברך, כי היא סיבה לרעות
גדולות בענינים המדיניים, והיא גם כן מהגדולות שבסבות למנוע השלימות
הנפשיי. ולזה יהיה ברע זה האיש המתנהג בזאת המדה הפחותה, ולא ינקה מהרעות
הפתאומיות שלא יוזק בהם
"
(רלב"ג).
בֶּן אָדָם אָמַר לִנְגִיד צֹר כֹּה אֱמֹר אֲדֹנָי ידוד יַעַן גָּבַהּ לִבְּךָ וַתֹּאמֶר אֵל אָנִי מוֹשַׁב אֱלֹהִים יָשַׁבְתִּי בְּלֵב יַמִּים וְאַתָּה אָדָם וְלֹא אֵל וַתִּתֵּן לִבְּךָ כְּלֵב אֱלֹהִים"
בְּרֹב חָכְמָתְךָ בִּרְכֻלָּתְךָ הִרְבִּיתָ חֵילֶךָ וַיִּגְבַּהּ לְבָבְךָ בְּחֵילֶךָ"
גָּבַהּ לִבְּךָ בְּיָפְיֶךָ שִׁחַתָּ חָכְמָתְךָ עַל יִפְעָתֶךָ עַל אֶרֶץ הִשְׁלַכְתִּיךָ לִפְנֵי מְלָכִים נְתַתִּיךָ לְרַאֲוָה בָךְ"
וַיִּגְבַּהּ לִבּוֹ בְּדַרְכֵי ידוד וְעוֹד הֵסִיר אֶת הַבָּמוֹת וְאֶת הָאֲשֵׁרִים מִיהוּדָה"
וּכְחֶזְקָתוֹ גָּבַהּ לִבּוֹ עַד לְהַשְׁחִית וַיִּמְעַל בידוד אֱלֹהָיו וַיָּבֹא אֶל הֵיכַל ידוד לְהַקְטִיר עַל מִזְבַּח הַקְּטֹרֶת"
וְלֹא כִגְמֻל עָלָיו הֵשִׁיב יְחִזְקִיָּהוּ כִּי גָבַהּ לִבּוֹ וַיְהִי עָלָיו קֶצֶף וְעַל יְהוּדָה וִירוּשָׁלִָם"
וַיִּכָּנַע יְחִזְקִיָּהוּ בְּגֹבַהּ לִבּוֹ הוּא וְיֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלִָם וְלֹא בָא עֲלֵיהֶם קֶצֶף ידוד בִּימֵי יְחִזְקִיָּהוּ"
שִׁיר הַמַּעֲלוֹת לְדָוִד ידוד לֹא גָבַהּ לִבִּי וְלֹא רָמוּ עֵינַי וְלֹא הִלַּכְתִּי בִּגְדֹלוֹת וּבְנִפְלָאוֹת מִמֶּנִּי"
לִפְנֵי שֶׁבֶר יִגְבַּהּ לֵב אִישׁ וְלִפְנֵי כָבוֹד עֲנָוָה"