צדיק יתן ולא יחסוך

הקבלות

הביטוי התאוה תאוה מופיע בעוד מקום אחד בתנ"ך, במדבר יא4-8: "וְהָאסַפְסֻף אֲשֶׁר בְּקִרְבּוֹ הִתְאַוּוּ תַּאֲוָה, וַיָּשֻׁבוּ וַיִּבְכּוּ גַּם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמְרוּ 'מִי יַאֲכִלֵנוּ בָּשָׂר?'. זָכַרְנוּ אֶת הַדָּגָה אֲשֶׁר נֹאכַל בְּמִצְרַ יִם חִנָּם... וְעַתָּה נַפְשֵׁנוּ יְבֵשָׁה אֵין כֹּל בִּלְתִּי אֶל הַמָּן עֵינֵינוּ. וְהַמָּן כִּזְרַע גַּד הוּא... שָׁטוּ הָעָם וְלָקְטוּ וְטָחֲנוּ בָרֵחַיִם אוֹ דָכוּ בַּמְּדֹכָה וּבִשְּׁלוּ בַּפָּרוּר וְעָשׂוּ אֹתוֹ עֻגוֹת וְהָיָה טַעְמוֹ כְּטַעַם לְשַׁד הַשָּׁמֶן".

בנוסף לתאווה, האספסוף גילו גם עצלות: הם התגעגעו לתקופה שבה חיו במצרים וקיבלו דגים בחינם; הם התמרמרו על התפריט שלהם במדבר, שדרש מהם לטחון ולדוך גרעיני מן.

ה' שמע את תלונתם והבטיח שייתן להם בשר בחינם, כמו שביקשו, במדבר יא18: "וְאֶל הָעָם תֹּאמַר 'הִתְקַדְּשׁוּ לְמָחָר וַאֲכַלְתֶּם בָּשָׂר, כִּי בְּכִיתֶם בְּאָזְנֵי ה' לֵאמֹר 'מִי יַאֲכִלֵנוּ בָּשָׂר כִּי טוֹב לָנוּ בְּמִצְרָיִם', וְנָתַן ה' לָכֶם בָּשָׂר וַאֲכַלְתֶּם".

אולם התאווה המוגזמת שלהם לבשר גרמה בסופו של דבר למותם, במדבר יא34: "וַיִּקְרָא אֶת שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא ' קִבְרוֹת הַתַּאֲוָה', כִּי שָׁם קָבְרוּ אֶת הָעָם הַמִּתְאַוִּים".

מכאן אפשר לפרש את הפסוק שלנו: העצל מתאווה להשיג הרבה בלי לעבוד. תאווה זו של העצל עלולה להביא למותו, כמו שקרה לאספסוף בקברות התאוה.

מצב זה, שבו יש אנשים עצלים היושבים כל היום ומתאווים ואינם עושים כלום, עלול לגרום לאנשים אחרים שלא לעזור לנזקקים ולא לתת צדקה שום דבר לאף אחד, מחשש שמא הוא עצלן. אולם דרכו של הצדיק היא שונה: כמו שה' נתן בשר לבני ישראל ולא חשך, כך גם הצדיק ייתן לנזקקים ולא יחשוך. אלה שבאמת נזקקים - יקבלו את מה שמגיע להם, ואלה שאינם באמת נזקקים אלא רק מתעצלים לעבוד - ימותו בתאוותם.

"וכן יארע לכל המתאוים את התאוות הרעות, שניתנות אליהם מצדיקו של עולם, כדי שלא יתלו שום חסרון וקוצר-יד בכוח העליון, אבל לבסוף התאווה עצמה קוברת את בעליה" (רמ"ד וואלי).

דקויות

התאוה תאוה -

1. ע"פ הפשט המילה תאוה היא מושא פנימי שבא להדגיש את הפועל התאוה, כמו במשפט " חלם חלום " או "שׂרה שׁרה שׁיר שׂמח".

2. אך ייתכן שהכוונה, שהעצל מתאווה לתאוה עצמה: "לא די שהוא רץ אחר תאוותו המתעוררת בליבו, אלא שמתאווה תמיד שתתעורר בליבו איזו תאוה חדשה ללכת אחריה" (רמ"ד וואלי).

וצדיק יתן -

1. יש מפרשים, שהפסוק מציג את עונשו של העצל ושכרו של הצדיק - העצל מת בלי להשיג את תאותו ואת צרכיו, והצדיק מקבל את כל צרכיו מהקב"ה: "וצדיק יתן - כל צרכי ביתו שהקב"ה מזמן לו" (רש"י).

אך לפי זה, היה ראוי לכתוב "ו ל צדיק - יתן ולא יחשׂוך". 

2. יש מפרשים, שהפסוק מציג את הניגוד בין מעשיו של הצדיק למעשיו של העצל - העצל לא נותן ולא משקיע שום דבר כדי להשיג את רצונו, והצדיק נותן ומשקיע: "הצדיק יתן הראוי מהפועל וההשתדלות בדבר דבר ולא ימנע ידיו מה שראוי בהשגת המלאכות והחכמות" (רלב"ג); "לימד דעת בדבר הזה... האחד, כי אין הצדיק עצל... השנית... שהצדיק, אף על פי שישיג אל התענוגים, יניח דברי התאוה ויתן לצדקה... והשלישית... כי אפילו נתן כמה פעמים ביום, לא ימנע מן העני בעת שישאל ממנו..." (רבי יונה).

בפרט, יש שפירשו את הפסוק כמשל לעצלות בלימוד: העצל מתאווה לדעת את סודות האלהות, אך מתעצל ללמוד את ההקדמות הדרושות, ולכן נופל לטעויות גדולות: "כי יש לאדם בטבעו חשק לחקירת התכליות, אלא שעל הרוב, הוא נלאה או דוחה את המצעים" אולם "איש הצדק מבני אדם, הנותן לכל דבר את הראוי לו, ייתן כל זמנו ללימודים, ואינו חושך מזמנו מאומה למה שזולת זה" (רמב"ם, מורה נבוכים א לד).

אך לפי זה, היה ראוי יותר לכנות אותו "חרוץ". אולי הכוונה היא, שהצדיק לא רוצה לקבל שום דבר בחינם - הוא רוצה לקבל רק את מה שמגיע לו בצדק; לכן, כאשר הוא רוצה להשיג משהו, הוא נותן ומשקיע כמה שצריך, כדי שיקבל בזכות ולא בחסד.

3. ויש מפרשים, שהצדיק נותן צדקה לעצל, למרות שזה לא מגיע לו: "העצל הזה יתאוה בכל עת למלאות נפשו הריקה, והצדיק יתן לו מהונו ויחזור ויתן ולא ימנע הנתינה ממנו עם כי פשע בנפשו" (מצודת דוד).

אך פירוש זה אינו מתאים למשמעות המילה צדיק; מי שנותן לאנשים מעבר למה שמגיע להם, אינו נקרא צדיק אלא חסיד. לכן פירשנו שהצדיק נותן, לא לעצל עצמו אלא לאנשים אחרים, שאינו יודע בוודאות שהם עצלים (ראו "עצות").