לחנך במחשבה, הקשבה וענישה

קוד: ביאור:משלי כג12 בתנ"ך

סוג: דיון1

מאת: אראל

אל:

משלי כג12: "הָבִיאָה לַמּוּסָר לִבֶּךָ, וְאָזְנֶךָ לְאִמְרֵי דָעַת"

כשאתה מייסר את בנך או תלמידך בעונשים או בהטפות-מוסר, הבא להטפת המוסר את הלב (מקום המחשבות) שלך - אל תייסר מתוך כעס ועצבים אלא מתוך מחשבה ושיקול-דעת;   ולפני שאתה מייסר אותו, הטה אזנך לאמרי הדעת שלו - אולי יש לו הסבר הגיוני למעשיו.

עצות

ספר משלי, בניגוד לתפיסה החינוכית המקובלת בימינו, תומך גם בענישה גופנית כחלק מתהליך חינוכי, במקרים מסויימים (ראו עונשים גופניים - רק למי שאינו מסוגל לקבל ביקורת). אולם הוא מדגיש, שהענישה חייבת לכלול גם מחשבה והקשבה:

מוסר = ייסורים, ענישה גופנית; כמו בפסוק הבא: משלי כג13: "אַל תִּמְנַע מִנַּעַר מוּסָר, כִּי תַכֶּנּוּ בַשֵּׁבֶט לֹא יָמוּת".

לב = מקום המחשבות;   הביאה למוסר לבך = כשאתה מייסר את בנך, אל תביא למוסר את כעסיך ותסכוליך, אלא את לבך ומחשבותיך; כל ענישה צריכה להיות מלווה בריכוז ובמחשבה, כדי להעניש רק במידה המתאימה על-מנת להשיג את המטרה החינוכית, לא יותר.

דעת = היכרות קרובה;   ואזנך לאמרי דעת = גם לפני וגם תוך כדי הענישה יש להקשיב לנער ולשמוע האם הוא אומר אמרי דעת, הסבר הגיוני למעשיו או דברי חרטה; יש לשמור על קשר קרוב ואוהב עם הנער גם כשמענישים אותו, כך שהענישה לא תיצור ניכור.