קוד: ביאור:משלי כג12 בתנ"ך
סוג: דיון1
מאת: אראל
אל:
משלי כג12: "הָבִיאָה לַמּוּסָר לִבֶּךָ, וְאָזְנֶךָ לְאִמְרֵי דָעַת
"
כשאתה מייסר את בנך או תלמידך בעונשים או בהטפות-מוסר, הבא להטפת המוסר את הלב (מקום המחשבות) שלך - אל תייסר מתוך כעס ועצבים אלא מתוך מחשבה ושיקול-דעת; ולפני שאתה מייסר אותו, הטה אזנך לאמרי הדעת שלו - אולי יש לו הסבר הגיוני למעשיו.
ספר משלי, בניגוד לתפיסה החינוכית המקובלת בימינו, תומך גם בענישה גופנית כחלק מתהליך חינוכי, במקרים מסויימים (ראו עונשים גופניים - רק למי שאינו מסוגל לקבל ביקורת). אולם הוא מדגיש, שהענישה חייבת לכלול גם מחשבה והקשבה:
מוסר
= ייסורים, ענישה גופנית; כמו בפסוק הבא:
משלי כג13: "אַל תִּמְנַע מִנַּעַר
מוּסָר, כִּי
תַכֶּנּוּ בַשֵּׁבֶט לֹא יָמוּת
".
לב = מקום המחשבות; הביאה למוסר לבך = כשאתה מייסר את בנך, אל תביא למוסר את כעסיך ותסכוליך, אלא את לבך ומחשבותיך; כל ענישה צריכה להיות מלווה בריכוז ובמחשבה, כדי להעניש רק במידה המתאימה על-מנת להשיג את המטרה החינוכית, לא יותר.
דעת
= היכרות קרובה;
ואזנך לאמרי דעת = גם לפני וגם תוך כדי הענישה יש להקשיב לנער ולשמוע האם הוא אומר
אמרי דעת, הסבר הגיוני למעשיו או דברי חרטה; יש לשמור על קשר קרוב ואוהב עם הנער גם כשמענישים אותו, כך שהענישה לא תיצור ניכור.
1. לפי רוב המפרשים:
מוסר = ביקורת ותוכחה, והפסוק פונה אל האדם
המיוסר - האדם שמוכיחים אותו, למשל: "הכנע לבך לשמוע אל המוסר
"
(מצודת דוד).
אל תמנע מנער מוסר, כי תכנו בשבט לא ימות. אתה בשבט תכנו, ונפשו משאול תציל". לענ"ד, מסתבר שהמילה מופיעה באותה משמעות בשני הפסוקים הסמוכים.
2. אפשר גם לפרש
מוסר = ביקורת ותוכחה, והפסוק פונה אל האדם
המייסר, ומלמד אותו לתת דוגמה אישית: "לפני שאתה מטיף מוסר לאחרים, הטף תחילה מוסר לליבך!
"
(מטמונית למשפחות סופרים / משלי כג כמשל לבית דוד).
ראו גם: על איסור האלימות בחינוך / אביעד הכהן.