רצונות מוגזמים גורמים למריבות

דקויות

הפסוק בנוי במבנה של ניגוד, אולם הניגוד בין שני חצאי הפסוק הוא מורכב וניתן לפרשו בשתי דרכים:

1. הניגוד העיקרי הוא בין רחב נפש לבין ידושן: רחב נפש הוא אדם שיש לו רצונות חומריים מוגזמים, הוא מרגיש תמיד שחסר לו, וידושן הוא אדם שמרגיש תמיד שהוא דָשֵן, מלא ושבע ולא חסר לו כלום. המילה ידושן, בפירוש זה, מתארת תחושה סובייקטיבית של האדם.

לפי זה, למילים יגרה מדון בחצי הראשון אין הקבלה בחצי השני, ולמילים בוטח על ה' בחצי השני אין הקבלה בחצי הראשון, והפסוק הוא גירסה מקוצרת של רעיון מורכב יותר: "מי שאינו בוטח על ה', הוא רחב נפש, ולכן יגרה מדון; ומי שבוטח על ה', הוא ידושן, ולכן לא יגרה מדון": מי שאינו בוטח בה' שנתן לו את כל מה שהוא צריך, ירצה תמיד להשיג עוד ועוד ולכן יעורר מריבות; אך מי שבוטח בה', ירגיש מלא ושמח בחלקו, ולכן לא יעורר מריבות.

הניסוח המקוצר נועד לא רק כדי לחסוך בדיו אלא גם כדי להדגיש את החשיבות של כל אחת מהתכונות בנפרד, שכל אחת מהן לבדה עשויה לעזור למנוע מריבות: החצי הראשון מדגיש את תכונת ההסתפקות במועט (ההיפך מ נפש רחבה), והחצי השני מדגיש את תכונת ה בטחון בה'.

2. הניגוד העיקרי הוא בין רחב נפש לבין הבוטח על ה': רחב נפש הוא אדם שרוצה תמיד להשיג יותר ממה שיש לו, והבוטח על ה' הוא אדם שמאמין שמה שה' נתן לו מספיק בהחלט. המילה ידושן, בפירוש זה, מתארת את מצבו האובייקטיבי של הבוטח על ה', שה' יגמול לו בכל טוב, והוא יהיה דשן ושבע.

לפי זה, הפסוק הוא גירסה מקוצרת של רעיון שונה במקצת: "רחב נפש יגרה מדון ולכן לא יהיה מדושן, אך הבוטח על ה' לא יגרה מדון ולכן ידושן "מי שנפשו רחבה, ואינו שמח בחלקו, הוא כועס תמיד, כי הכל מעט לו, ומצטער תמיד על העולם שאינו שלו. ובעת שהאדם בכעס, אם יארע לו אפילו דבר קטן, הוא יריב, כי הוא בלא זה בכעס. וזהו רחב נפש יגרה מדון תמיד. אבל ובוטח על ה' ושמח בחלקו - ידושן, שמסתפק במה שיש לו" (הגאון מווילנה, ודומה לזה מצודת דוד), "כי הקפדן - אוחז רקב בעצמותיו... אבל הסבלן... ישחק על כל הפגעים ולכן יהיה תמיד דשן שלו ורענן" (רמ"ד וואלי).